גזורניים ומגלחה

רוביק רוזנטל | 09 בינואר 2004

יש להבחין בין שגיאות לכאורה לחידושי מילים של ילדים. מדור שני בסדרה

אחת השורות המפורסמות מתוך "עלילות מיקי מהו" מאת שלונסקי היא "שוֹרַבָּר עם שוֹרַבֶּרֶת, שימפנזה עם שימפנזֹאת". שלונסקי מלהטט כאן בסיומות הנקבה, כדרך ילדים עבריים, המבינים כמעט מלידתם שלכל אדם, חיה וחפץ עלי אדמות יש סימן מין, אפילו אם הוא שולחן. "הנקניקייה זו הבחורה של הנקניק?" שואל ילד בספרו של קורניי צ'וקובסקי, וילדה בגן תהילה מספרת לרונה כהן ש"ארָיָה זאת אשתו של האריה". הילדה תומר בת השנתיים וחצי אומרת לסבתא שלה: "את תהיי שחקנה ראשה!"ילדים מרכיבים שמות תואר על פי המין באמצעות סיומות לא מקובלות, וכך משיב יובל לגננת האומרת לו שהוא נראה "חגיגי": "ואת חגיגה", נשמע כמו מחמאה של גבר מפלרטט. לעומתה הילד יותם אומר לצביה ולדן תוך כדי לבישת בגדי מחלצות: "אני רוצה להיות חָגיג".

יותם הוא אחד מגיבורי ספרה של ולדן העומד לצאת לאור, "שורשים פורחים". הספר דן בשפת הילדים, ובו היא מספרת איך ממשיכים הילדים לחלק את העולם לזכר ונקבה. ילד אחד מסביר ש"סליחה" אומרת ילדה, אבל ילד צריך להגיד "סְליח". ילד ותיק משנות השלושים מצוטט בספרו של יהודה רבקאי: "אמא נותנת לי נשיקה, אבל אבא נְשיק". קרן אומרת לתומר: "אגמור את הגיל תוך שניה". תומר בן השנתיים עונה: "ואני אגמור את הגמדים תוך שְנִי!"

ולדן מספר על הילדה דנה המתגעגעת לסבתא שלה ואומרת: "סבא, קח אותי לקַבֶּרֶת שלה". ובאותו עניין, בעת ביקור בבית הקברות בכינרת שואל ילד: "אמא, את רחל קברו בבית-קברות, אז למה לא קברו את ברל בבית-קברים?" הילד הזה, כמו בענייני פעלים שהובאו במדור הקודם, קולע לדעת גדולים: "בית קברים" היא צורה תקנית, המופיעה גם במקרא.

ולדן מבחינה במאמריה בין "שיבושים" (כמו פעוט האומר יו יוצה במקום לא רוצה), שיפוצים, שהם שינוי קל של מלה המעיד על כך שהילד סיגל את דפוסי הלשון, וחידושים שבהם מתגלה היסוד היצירתי של הילד. שיפוצים לרוב אפשר למצוא במעבר החד-צדדי בין יחיד לרבים, הן אצל ילדים והן אצל משוררי וסופרי ילדים. יהודה אטלס כותב "אבאים" ומצטט ילדים מכל הדורות. ילדי גן תהילה אומרים קירים, מזלגים וביצות, יורם טהרלב כותב על "בגד-ימים" ועודד בורלא על "חמורימים". בכיוון ההפוך אפשר למצוא אצלו את "אנש" כיחיד ל"אנשים" המקובל מאוד בין ילדים. הילדה עדי בת השנתיים שואלת את בני המשפחה: " אתם אוכלים?", כשהיא נענית בחיוב היא פונה לאבא: "אבא, אתה אוכְלֶ?"

החידושים רבים מאוד בתחומים שבהם פעילים גם חדשני השפה מאז ומתמיד. בעולם בעלי המקצוע יוצרים הילדים בעלי מקצוע חדשים מכל הבא ליד (ראו טור צד). משקל המכשירים שממנו צמחו מצלמה, משאבה ומקדחה מפותח מאוד בשפת הילדים. ברמן ושגיא מדווחים על "מגלחה", דהיינו, מכונת גילוח, "משקתה", כלומר, ממטרה (ברמן ושגיא, 48), ו"מגשמה" שהיא מזרקה. את האף מקנחים במַקְנֵחַ, ואחרי המקלחת מתנגבים במרטבת. ואילו ילד בספורו של צ'וקובסקי מדווח: "סבא הלך למתפלה", כלומר, לבית הכנסת.

יצחק אבינרי מצביע על כך שילדים מרבים ליצור שמות מופשטים ממשקל הסגוליים בעיקר כשפ' הפועל בחולם, המוכרים במלים תקניות ונפוצות כמו גודל או חוזק. הוא מביא סדרת חידושים, כולם מתועדים: עוֹדֶן (עדינות), קוֹרֶב (קירבה), דוֹקֶק (דקיקות), עוֹצֶב (עצבות), ואפילו טוֹעֶם, לציון טעם טוב. צביה ולדן מוסיפה חידושים מודרניים, בדיוק באותו נוסח: חוֹלֶק ושוֹמֶן, וברמן ושגיא שמעו את "איזה סוֹרֶח" – איזה סירחון. ילדי גן תהילה הולכים בעקבות חכמי ימי הביניים, שיצרו מלים מופשטות באמצעות הסיומת –וּת. ילדה אחת אומרת: "קמתי באמצע הלילה מרוב כאבוּת בבטן, אחרת שואלת: אימא, המשחה הזאת היא נגד עקיצוּת? וילד שלישי מרגיע: אל תפחד, אני לא אעשה לך רעוּת.

ילדים אוהבים לצרף שתי מלים לאחת, גם זו דרך נפוצה ליצירת מלים בעברית. צביה ולדן מספרת על "גזוֹרְניים", מספריים לגזיזת ציפורניים, על ילד שיוצא בפורים לרחוב הסואן ומודיע: "אני יוֹרֵג", כלומר, יורה והורג, ובמקום אחר טוענת ילדה שהממטרה "מרטיזה": גם מרטיבה, גם מרגיזה. תמיר בן השלוש וחצי המציא את "כִּרְכָּבָה", ובעז מרים את הטלפון ואומר: "אבא, אין צליל חיוך!" ברמן ושגיא מצטטים ילד המספר על דוד אחד שרצה בערב שבת לשתות "יַיִם", שילוב משודרג של יין ומים. בדולפינריום מצביעה ילדה על "גדולפין", דהיינו דולפין גדול, ומקנחת אחר כך בסיפור על "דולפינר". ואילו ילדו של אחד החוקרים ביקש כבר בגיל שנתיים לקרוא לו את הסיפור על מיץ פטר והזאב, ומיד אחר כך על סבא אליגזר.

חידושי הילדים הם מעיינות נפלאים הנעלמים בים הגדול, או לכל היותר מתועדים במדורי העיתונים ובפולקלור המשפחתי. ובכל זאת כמה חידושים מותירים את השומע פעור פה גם לאחר דורות. צביה ולדן מספרת על ילד שקיבל שעון. אומרת לו סבתא, "צריכים כבר לזוז". מסתכל הילד בשעון ואומר: "סבתא, רק עוד זָזית אחת!" ואת פרס חידושי כל הזמנים מקבל ילד משנות השלושים עליו מספר רבקאי. הילד הרגיש מביט בפניה של הגננת, שם לב לקמט על מצחה ופונה אליה: "יש לך דַּאֲגִיָּה". אברהם שלונסקי, יהודה אטלס, אורה מורג ומאיר שלו יחדיו לא יכלו להמציא מלה יפה מזו. חבל שהילד הזה התבגר.

חידושי ילדים: גלידאי ושיירת

מקבץ שמות תואר, מקצועות ותכונות שחידשו ילדים מכל הדורות על פי צ'וקובסקי, ברמן ושגיא, רונה כהן וצביה ולדן:

בית חלוני (מלא בחלונות). מיטה פרורנית (מלאה בפירורים). כובע קסמי (עושה קסמים). רובה ברזלי (עשוי ברזל). כולי בושמנית (מדיפה ריח טוב). אני משועלת (לוקה בשיעול). עכשיו זה כבר גָביר? (ילד בן ארבע אחרי שהתבקש להגביר את עוצמת הקול בטלוויזיה).

מקבץ בעלי מקצוע: גלידאי: מוכר גלידה. חלונאי: זגג. שיירת: זמרת. מכתבן: נושא מכתבים. מאכילנית: מטפלת שמכינה אוכל. מטאטאן. מטפל שמנקה את הבית.

ולקינוח, מקבץ שפות מבית היוצר של שולמית הראבן שהלכה באחרונה לעולמה, מתוך הספר "אני אוהב להריח": הבית מדבר ביתית, הברזים מדברים ברזית, הארון נאנח ארונית, והכלים סכו"מית צלחתית וסירית.

תגובה: עלילות הברווז

בתגובה לשאלה על "ברווז עיתונאי" ("הזירה הלשונית" 26.12) שולח חיליק סהר את הגירסה שמביא דב סדן, בספרו "קערת אגוזים". סדן כותב כי מקור הביטוי מגרמנית דווקא: "מטרניך גזר על כל ידיעה בעיתונים שאין לה אישור רשמי שייהה רושם מעליה non testatum, כלומר, שאינה מאושרת, ובקיצור nt. בימי מלחמת 1870-71 היה עמוד שלם של ידיעות משדה הקרב ובראש העמוד נכתב nt. שמות האותיות הן אן-טה, והן נשמעות אנטה (ente), ברווז בגרמנית. עם הזמן נשכח המקור ונשאר הברווז.

ואילו יוכבד קלוזנר מביאה ממילון וובסטר: "מקור הביטוי הוא בצרפתית עתיקה. למכור חצי ברווז, או לבצע חצי מכירה של ברווזים, vendre les canards a moitie, פירושו לרמות".

ותיקון: פירוש שמו של העיתון הצרפתי הסאטירי Le Canard Enchaine הוא "הברווז הכפות", או "הברווז הכבול".

תגיות :
shira gal, flickr תמונה ראשית
פוסטים רלוונטים בנושא

תגובות

אברהם ישראלי
גליה (גולי) ישראלי בת השנתיים וחצי, לשה בצק, אבל אומרת שהיא מולשת את הבצק (עם שני סגולים). בעצם- מדוע לא??? אברהם ישראלי
24 באפריל 2015 הגב

הוספת תגובה