מצעד המנקדים

רוביק רוזנטל | 09 ביולי 2004

הקריאה למצעד גאוות המנקדים ("הזירה הלשונית" 18.6) זכתה לתגובות רבות, ביניהם משוררים, מילונאים ומתרגמים. מקצתן מופיעות כאן

ש. שפרה כותבת: "אני נענית לקריאתך ומצטרפת למסדר אבירי הניקוד, מוכנה ומזומנה לצאת לצעדה מן השפלה עד שערי האקדמיה. אני מקווה שההצעה להלביש עלינו "ניקוד של אמצע הדרך", כפי שכינית אותו במדורך, לא תזכה לאישור האקדמיה ללשון עברית. ניקוד מעין זה יבלול את "שפת כל הארץ" כמו שנאמר בבראשית על בוני מגדל בבל. אם בלשון הפרוזה כך, על אחת כמה וכמה בלשון השירה. משוררים צעירים שולחים לי לפעמים מפרי עטם, מוטב לאמר מפרי מקלדתם. השירים אינם מנוקדים והם נשמעים באזני וגם נראים ככתובים בלשון זרה. רק אחרי שיחה עם הכותב, שכולה עוסקת בענייני ניקוד, מתברר לי "למה התכוון המשורר". השיר ממהותו הוא תמציתי ומדויק ומשום כך מורכב ורב-פנים; לגזול ממלות השיר ניקוד כהלכתו פירושו לנשל אותנו מן השירה.

ניקוד "מַמְזֵרי" יקעקע את המשקל והמִקצב שהם נשמת השיר. השניים יחדלו להתקיים אם נטשטש את ההבדלים בין התנועות הגדולות לבין הקטנות, ויאבד גם המפתח למיקומה של ההטעמה. גם שירה מודרנית בלתי ממושקלת ובחרוז חופשי אינה יכולה להתקיים כשירה ללא מִקצב.

בימים אלה התבשרנו, כי נמצאה יצירה אבודה ומנוקדת של ביאליק בשם "שְׁלִיחוּת הַנָּחָשׁ". אם נְמַמְזֵר את התנועה וננקד "נחש" בשני פתחים או בשני קמצים איך נבחין בין "נָחָש" כבעל חיים ממחלקת הזוחלים לבין "נַחַש" כמלות השבעה וקסם? ואיך נהגה את המלה – במלעיל או במלרע? נדמה לי כי איחודם של הקמץ והפתח יערים את הקשיים הגדולים ביותר הן בשדה המשמעות והן במקום ההטעמה. איך נבחין בין פועל בגוף שלישי עבר כמו "קָצַב" לבין "קַצָּב", בעל האטליז? ואיך נהגה את המלים "שָחַר" ו"שַחַר" – איזו מהן במלרע ואיזו במלעיל? ואולי עוד דוגמא אחת מתחום השירה: "רֶשֶף/כ ֶּשֶׁף/ עָמַק נֶשֶׁף/ תִּתְלַהֵט הָאַפְלוּלִית" (רטוש, "מי לו מת"). בניקוד כהלכתו נמצא כאן אחדות מופלאה בין המִקצב לבין המשמעות: ארבע שמות עצם סגוליים, קלילים, וביניהם פועל מלרעי אחד "עָמַק", שנותן ביטוי לעֹמק האין-סופי של הלילה. האחדות המופלאה תיעלם אם ננקד את השמות הסגוליים בצרה, ואת הפֹעל בשני קמצים או בשני פתחים, וכמובן ילך לאיבוד הרֹשם של הטעמה מלרעית אחת בסביבה של מלים מלעליות.

ואם להרחיק קצת מן השירה – הניקוד הממזרי יחייב מפעלי מילונאות חדשים, ומי יודע אולי גם ספרי תנ"ך מנוקדים מחדש, קונקרודנציות חדשות, ספרי דקדוק חדשים ויוכל, כמובן, לספק פרנסה למאות סטודנטים ואנשי אקדמיה".

שמחה גילעם כותב: "עוד מעט נכתוב - אוי לאותה בושה - צַהַרַיים. שמעתי לא מעט מתבטאים כך. איפה קמץ קטן, איפה חטף קמץ, ואיפה נעליים".

מרים כותבת: "אני מתנגדת למהפכה בניקוד, אבל אני חשה חמלה לילדים הצעירים הצריכים ללמוד ניקוד. אין פתרון אחר עבורם? ולא מדובר רק בתנועות, אלא גם בעיצורים שרובנו אינם מבטאים כראוי".

צבי גליקמן כותב: "על ערכו וחשיבותו של הניקוד בשפה העברית תעיד העובדה כי מאז ומתמיד, עד עצם היום הזה, הוא מעטר את השירה, מלכת אומנויות הכתיבה, ומבדילה אותה מכל המלל הפרוזאי למינהו. הייתי אומר כי שיר בלתי מנוקד הריהו כמו כלה נאה בלי הינומת המלמלה הלבנה".

מלכי ענבר כותבת: "גם אני מאמינה שהשפה הנהדרת שלנו אינה ניתנת להבנה, מבחינת המבנה שלה ודפוסי "התנהגותה", ללא הכרת סימני הניקוד וידיעתם על בוריים. ימשיכו ויעסקו אנשי המקצוע כמונו בסימני הניקוד המלאים, וכך גם התלמידים הלומדים את אושיות שפתם כחלק מלימודי התרבות של עמם. ואילו אלה שהלשון איננה עיסוקם, אשר ממילא קוראים טקסטים בלתי מנוקדים, יסתפקו ב"ניקוד מוביל" במקרים שבהם ניתן להבין בשתי דרכים, והניקוד הוא שפותר את בעיית כפל המשמעות. אין מקום לשנות הסטוריה של תרבות, כפי שאין משנים סמלים אחרים שלה".

יואכים מכוכב יאיר כותב: "בוא לבית הכנסת, האזן לקריאת התורה, אם נקלעת לכזה תימני, או ליטאי, שם הניקוד לא רק כתוב אלא נשמע, הפתח נחטף הקמץ גדול, המפיק מופק, השווא נע וכשמתעייף נח, החולם חוילם והטעמים, אוח אוח איזה טעם. פעמים מלעיל ופעמים מלרע, יש ומאריך יש ומקצר, חגיגה של עברית".

ישראל קרמר כותב: "השימוש בכללי הכתיב חסר הניקוד, חוסך זמן רב ויקר בכתיבת ספרים ומאמרים. ברוב המקרים הם פותרים בעיות בהבנת המילים. חלק מהמקרים שהכללים לא פותרים, פותר ההקשר. בחלק האחר אפשר להשתמש בניקוד חלקי, שישלול כל אפשרות אחרת, ואם צריך יבוא גם יותר מסימן ניקוד אחד במילים אלו".

דוד כותב: "אחד הדיונים "הסוערים" והמצחיקים היו לי, טלפונית, עם חברה, שהמוטיב המרכזי של קמפיין הפרסום האגרסיבי שלה היה בנוי דווקא בדמות ערך במילון אבן שושן, שתוכנו (למרבה החוצפה והזלזול) הפרסומי היה רצוף במילים מנוקדות באמנות של "נוח בשבע שגיאות". לשאלתי התמה, העבירו אותי מהמנכ"ל למנהל השיווק ועד ל"מומחית" האחראית במשרד הפרסום הגעתי. כאשר נאלצתי להסביר לה דוגמאות מגוחכות לשגיאה, היא שאלה אותי, אם ניקוד הפתח הוא הקו המאוזן או המאונך. החטפים היו כבר מעבר למושגי ההסברה טלפונית. אלא שתענוג הניקוד הוא זך ואמיתי, גם כאשר הסביבה בוהה בך, ספק במוזרות וספק באדישות זגוגת עיניים. ואולי, בתוך שלל הריפורמות החינוכיות הבאות עלינו לטובה, גם יובן, שלימוד הניקוד מכיתה א' ישריש ויעמיק את ידיעת השפה בכתב ובעל פה, יחזק את השליטה בה ובמיוחד, יעצים את האהבה אליה לכל החיים. משאלת לב".

ניקוד 1: ההצעה של אבניאון

המילונאי איתן אבניאון כותב: "לאור נסיוני כקורא וכעורך אני מציע רפורמה רחבה יותר מזו שמציע מרדכי מישור, שתחול על טקסטים עבריים לא מנוקדים ותאפשר קריאה שוטפת ורהוטה. את הניקוד הטברייני יוסיפו ללמד בבתי הספר, על מנת שהתלמיד ידע לקרוא ספרי קודש ושירה, אבל בחיי יום-יום ייעשה שימוש בתחליף ניקוד מעשי.

ראשית, יש להרחיב את כללי הכתיב המלא על כל המלים באשר הן, ולהוסיף י' ו-ו' בכל הברה שיש בה חיריק, חולם, שורוק או קמץ קטן. שנית, לוותר בכתיב המלא על ההבחנה בין קמץ לפתח וחטף פתח, וכן על ההבחנה בין צירה לסגול וחטף סגול. אני מציע סימון מיוחד מעל האותיות, כדי להדגיש ולהבדיל אותו מהסימון הטברייני המסורתי. פתח, קמץ וחטף-צירה יסומנו בקו מעל המלה; צירה, סגול וחטף סגול יסומנו שתי נקודות מעל המלה. בשאר המקרים אני מציע לאמץ את הכללים שקבע פרופסור רפאל ניר הנהוגים במילוני ספיר: אין לנקד שווא, להשמיט את הדגשים פרט לאותיות ב'כ'פ', ועוד. הניקוד העילי יצטורף לכתיב המלא באימות הקריאה, ישתלב היטב בתוכנות מחשב ויהיה הכתיב של הסיפורת והתקשורת הכתובה. מהקורא העברי ייחסכו התהיות, הלבטים והקשיים בהבנת הנקרא ובהגייה הנכונה, להם הוא נידון בכתיב חסר הניקוד".

ניקוד 2: רוח החיים

אורנה רבהון כותבת: "כמשוררת הניקוד תמיד היה חשוב לי ומרגש לי מאוד. כשהתחלתי ללמוד קבלה הבנתי דברים עצומים וסודות נפלאים הקשורים בשפה העברית, שבכוחה להעביר אותנו ממימד ארצי למימד רוחני. במאמר "טעמי נקודי ואתוון" בספר הזוהר כתוב: "והמשכילים הם האותיות, יזהירו עם נקודותיהם, כמו הטעמים המנגנים, ועל פי נגינה של הטעמים נמשכות והולכות אחריהם האותיות ונקודותיהן, כמו חיילות אחרי מלכיהם... האותיות הן גוף, ונקודות הן בחינת רוח אליהן, וכולן נוסעים במסעיהם אחרי הטעמים,  ומקבלים הקיום שלהן. פירוש, כי מפרש שעניין נקודין ואתוון, דומה לגוף עם רוח החיים שבו, כלומר, שאותיות בלי נקודות הן כגוף בלי רוח."

 

תגובה: מטומטמוס בבאליסטאן

בהמשך ל"קופיקו בסחבקיסטן" ("הזירה הלשונית" 25.6) מזכיר ירון שביט שימוש נוסף ב"פתחלנד": עמודי האמצע ב"ידיעות אחרונות" של שנות השבעים, שם כיכבו עמוס קינן, זיוה יריב, בועז עברון ושמאלנים אחרים.

יעוד גונן מוסיף: "הסיומת  'וס' מקורה באמצע שנות הששים. אז באה סבוב בארץ להקת הפולקלור המפורסמת 'לוס פראגוואיוס', ובעקבותיה יצאה להקת פיקוד צפון בתוכנית "לוס פיקודוס צפונוס". כך, למשל, נוצר אז ביטוי הסלנג הצבאי העולב "לוס דפרוס מטומטמוס". אני משער ש'נהגוס' וכו' נוצרו בהמשך".

מנחם קוזלובסקי מוסיף לסיומת "סטאן" את "באליסטאן", ארץ ה"בא לי". הסיומת "זציה", הוא כותב, זכורה מזמנו של ארידור: דולריזציה, ומאז עליית ש"ס: חרדיזציה.

תגיות :
Ze'ev Barkan; flickr תמונה ראשית

הוספת תגובה