ענף יבש נשרף סוחב אתו גם את הענף הרטוב

רוביק רוזנטל | 12 במאי 2004

סרט העוסק בבעלים יוצאי אתיופיה הכלואים בבתי סוהר חושף מאפיינים מרתקים של סגנון הדיבור האתיופי, ומי אמר "מעשה הר אסון"

"הכל התחיל מהקנאה שלו, הוא היה מאוד קנאי, היה מונע ממני לצאת מהבית. לא נתן לי כסף בשביל אוכל. הייתי מבקשת ממנו לעשות קניות, הוא לא היה מסכים. ואז היה מרביץ לי. נשארתי אתו, כי מה יכולתי לעשות? הוא היה בא עם הזקנים ומבקש ממני להישאר. הוא היה מבטיח, ואני הייתי מאמינה לו וחוזרת אתו".

אניה מטיקו היא ישראלית יוצאת אתיופיה. בעלה תמסגן כלוא לאחר שהתעלל בה ומסרב לתת לה גט. השניים הם מגיבורי הסרט המעולה "אירוסי דמים" מאת עדה אושפיז. הסיפור של אניה מעגלי. המעגל היא אחד המפתחות לעולם התרבותי והפסיכולוגי של העדה האתיופית. הסיפור מעגלי, כמו חיי הסבל של אניה.

גם אמסלו טסמה, שרצח את חברתו אבונה, מדבר במעגלים, כמו חייו שאינם הולכים לשום מקום: "יום אחד היא באה לבית שלי ואמרה לי, 'למה אתה מתבודד? מה, אתה חיה? למה אתה לא מתקרב אלי, אתה לא בן אדם? למה אתה לא בא לשתות קפה, תה?' ביום אחד היא באה אלי ב-11 בלילה ואמרה לי, 'אני רוצה שתהיה חבר שלי. אני אין לי מה להתבייש'. היא אמרה לי שהיא רוצה להיות חברה שלי".

היינו שורפים לו את המעיים

אמסלו מתאר את הנוהג האתיופי במקרה של רצח במשפחה בדרך הסיפור, ללא הכללה או המשגה: "באתיופיה יש משפחה, משפחה למשפחה יעשו שלום. תשלם כסף, לא תיכנס לבית סוהר". הסיפור החוזר ומתגלגל מתאים גם למוזיקת הדיבור השקטה, המונוטונית לכאורה, העולה ויורדת של רוב הדוברים. על-פי דגם המעגל, הרעיון חוזר על עצמו במלים אחרות. זאב, אחיו של אמסלו: "לא יודע איך הגיע למצב כזה. לא יודע איך הסתבך, לא יודע אם עשה, לא עשה, אם זה רצח, אם זה הריגה, אף אחד לא יודע. איך... אנחנו לא יודעים".

האתיופים משתמשים בדימויים סיפוריים. שוב ושוב חוזר דימוי השריפה. אמסלו, על יחסיו עם אבונה: "ענף יבש נשרף סוחב אתו גם את הענף הרטוב". אניה: "לחיות אתו זה להישרף כל הזמן". סהלי, אמה של אבונה, על אמסלו הרוצח: "היינו שורפים לו את המעיים, וככה מייבשים את הדמעות".

למה אתה אומר ככה?

האתיופי יודעים להקשיב ומבקשים מבן השיח להקשיב. משפטים רבים מסתיימים ב"אתה מבין? כן? נכון? מה אתה חושב?" כאשר מובאים דבריו של אדם אחר, הם יובאו תמיד בדיבור ישיר. נורית בתה של הנרצחת אבונה, מספרת על אמסלו: "הוא קנאי, ממש קנאי, כל הזמן היה שואל אותה, 'מי זה? מאיפה את מכירה אותו? אני חבר שלך. את לא צריכה לרדוף אחרי מישהו'. והיא היתה מסביר לו: 'למה אתה אומר ככה? אני לא חייבת לך ואתה לא חייב לי. אנחנו סך הכל חברים. אתה רוצה אתה יכול לעוף. מה אתה חושב, חסר לי גבר אחר?"

עבודה מנהל

אושפיז חושפת בסרט את השילוב האופייני של שפת מהגרים: טעויות נפוצות, המתבססות על מבנים משפת האם בתוך השפה החדשה, לצד שימוש בשפת דיבור ישראלית לכל דבר. הגברים טועים יותר, שפתם עילגת והם מדברים בעיקר באמהרית ומשקפים בכך את קשיי ההסתגלות שלהם. אמסלו אומר "עבודה מנהל" במקום מנהל עבודה, טמסגן אומר "אדום סלט" במקום סלט אדום. הוא שואל את אחד האסירים: "למה אתה הגרון לא טוב?" (למה אתה משתעל) ומסביר לסוהר: "כולם קיבל, אחר כך אני תוספת" (אחרי שכולם יקבלו אחלק תוספת).

תחום מלות יחס, שהוא פרובלמטי לא רק בין האתיופים, מועד לשיבושים. אמסלו: "מחרתיים אני אדבר אותה". קסאי: "אני לא מלחיצה עליו". בנה של קסאי, לאחר שהגיע עם אמו למעון לנשים מוכות: "אני רוצה לבית" (במקום הביתה). קסאי עונה לו: "אנחנו לא יכולים עכשיו ללכת לבית".

מרביץ מתי שבא לו

ביטויי סלנג ישראלי צצים שוב ושוב, בעיקר אצל הנשים. קסאי מרבה ב"כאילו", ואפשר לשמוע אצלה גם את "כזה", "בא לי", "סתם": "הוא בא והפך את זה ליום כאילו ליום קשה בחיי. בדרך כלל הוא לא כזה מרביץ כל הזמן, אבל מרביץ מתי שבא לו". כשהיא עוזבת את המקלט היא מספרת: "כשהם שמעו שהלכתי למקלט כולם היו בשוק" ואומרת לנשים במקלט: "אני יצאתי מה זה חזקה. קיבלתי את כל הכוחות מכם וזה היה חבל על הזמן". אצל אמסלו, החשוף בכלא לסביבה דוברת עברית, אפשר לשמוע את "זה צ'אנס שלי", "תעשה לי בלגן".

אמסלו מדבר בעיקר אמהרית, אך הוא מרבה לערב בטקסט האמהרי מלים בעברית: "חופש", "חופש תקבל", "בכוונה", "חקירה משטרה". בשיחת נשים בין אניה לחברותיה אפשר להבחין בשטף האמהרי במלים עבריות כמו "אוי ואבוי", "צריך", "בסדר", "כן?" (מלה החוזרת בכל הטקסטים) ועוד. יהודית, אחותו של אמסלו מספרת סיפור באמהרית ובו צצים רצפי מלים כמו "דף חדש", "עם ברזל עם מקל" ועוד. לצד השיח המעורב הזה חודרים לשפה מונחים מערביים לא מעטים. אמסלו לשכנו לתא: "על אתיופיה תרבות אל תדבר אתי; אתיופיה זה עולם שלישי". קסאי מדברת על כך ש"רוב הגברים עדיין הם נמצאים עם המנטליות שלהם". יהודית מרבה לדבר על "דמוקרטיקה".

ולסיום, מפגש לשוני-תרבותי בין אמסלו לחברו לתא הכלא, יוצא מרוקו שרצח את אשתו.

השכן: (תוך שטיפת רצפה) "בבית היית שוטף?"

אמסלו: "חס ושלום. אשה שוטפת את הרגל".

השכן: "במרוקו אם היא לא תנקה את הבית היא תקבל כאפות לפנים".

אמסלו צוחק במבוכה. קאט.

שמעתי: הר אסון

הממונה על הרשות למלחמה בסמים: "האישור לייבא בירה עם זרעי מריחואנה הוא מעשה הר אסון!" (רשת ב', 17.4); שמע ושלח: גידי יהלום.

"גילה אלמגור, חתנית פרס ישראל" (24 שעות, 18.4); קרא ושלח: עופר קוט, והוסיף: "האם לא די שאנו נאלצים להסכין ל"ברי מצווה" ולפלונית "ברת סמכא"? הדיבור הקלוקל הגיע גם לכלת פרס ישראל".

"המפכ"ל החליט לשלם עבור הכרטיסים כדי למנוע זילות שפתיים" (הדס שטייף, גל"צ, 2.5); למקמטי המצח: צריך לומר "לזות שפתיים". שמע ושלח: מוטי ששון.

תגיות :
האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה; wikipedia תמונה ראשית
פוסטים רלוונטים בנושא

הוספת תגובה