יש לי הודעה דרמטית: אני אוהב לנקד

רוביק רוזנטל | 18 ביוני 2004

שנים הסתיר כותב המדור מפני הציבור סטייה בלתי נסלחת המעידה על נפש מעוותת. ואולם, שוב אינו יכול לשמור על סודו הנורא, והוא אף קורא לרעיו לסוד לצאת מארונותיהם למצעד גאווה בחוצות קריית ספר

זהו זה. הגיע הרגע להוציא את האמת לאור השמש.

שנים הסתרתי את זה. מהילדים בכיתה ובתנועה. מהחברים הכי קרובים. אפילו מבני המשפחה. אבל עכשיו, כשסכנת ההכחדה הפיזית, פשוטו כמשמעו, מרחפת מעלי ומעל אחי לסוד כעננה, אני חייב לצאת מהארון, גם אם מדובר בסטייה חמורה, עיוות בלתי נסבל ופרישה בלתי הפיכה מן הקונצנזוס הישראלי.

אני אוהב לנקד.

הקמץ והפתח הזורמים זה אחרי זה חליפות

אני אוהב את הניקוד העברי. אני אוהב את סימני הניקוד. הניקוד עושה לי את זה. מלה מנוקדת היא יצירת אמנות. הו, שרשרת מלים זרועה קווים ונקודות, למעלה, למטה ובאמצע. בהינף מקלדת הופכות אותיות עירומות למחרוזת מלים חיה, האומרת: הקשיבו לי, דברו אותי, נגנו אותי.

אני אוהב את הקמץ והפתח הזורמים זה אחרי זה חליפות, צַעַד צַעַד, דָבָר דָבָר. הקַצָּב קָצַב והמַצָּב חָצָב. איך נוכל לַעֲבֹד בלעדי החטף-פתח הקונדסי, ואיך נוכל לֶאֱהֹב בלי החטף-סגול הנדיר? אני משוגע על הדגשים, קלים, חזקים, כולם! הנה הם צצים כגומות חן לצד אחיהם השורוק. ממש פִּצּוּץ.

אני אוהב את הכללים, ואני אוהב את היוצאים מן הכלל. הו, הבתּים האלּה, למּה המּה שמּה הנּה? וכשאני כותב "שתי שקל" אני תמיד זוכר: שְתֵּי. עם דגש בת'. למה? שיסבירו הבלשנים. אנו המנקדים לא זקוקים להסבר.

כשאני מעז לנקד בציבור אני רואה איך מכל עבר משפדות אותי עיניים בולשות, לועגות, תמהות. אבל די. כבר לא אכפת לי. הקץ לבושה. שם, בחדרים אפלוליים, יושבים אבירי מסדר הניקוד ומחכים בכליון עיניים למילותי המנוקדות, עטים עליהם למצוא שגיאה, סגול וצירה שהתחלפו ביניהם בלי משים, יוצא מן כלל נדיר שנשכח לרגע. והם ימצאו, ואף יצלצלו איש לרעהו בשמחה לאיד. אבל מה הם חיינו, המנקדים, בלי שגיאות קטנות?

ערימה אפורה של אותיות מגמגמות

זכורני אותו יום נפלא שבו הכל השתנה. הייתי עלם צעיר. לא הבנתי את החיים. לא הבנתי מי אני. גם לי, כמו לחבריי וחברותיי, נראה הניקוד כקללת האלים, כמשא צלב עברי חסר תוחלת ומשמעות. ואז פסעתי בהיכלי הדעת, ולפתע בא האור, עיני ואוזני נפקחו, והבנתי: הניקוד הוא השער לשפה. בלעדיו אין העברית אלא ערימה אפורה של אותיות מגמגמות ודוהות. הניקוד הוא הפגישה, הוא המאחד הגדול, הוא שירת הכוהנים.

הוא המפגיש את השורש עם המשקל, הוא המפגיש את הצליל והמראה. הוא הגואל את העיצור מעקרותו ואת התנועה מאילמותה. הוא המביא אל שולחן קריאה אחד את הסב והבן והנכד שבכיתה א'. הוא השרשרת המאחדת מן התנ"ך, יהודה הלוי, ביאליק, עמיחי ועד אגי משעול ורוני סומק. הוא מבשר לנו: לא הכל חולף. יסוד השפה איתן. וראה זה פלא: מעטים כל כך יודעים לנקד, אבל כולם עד אחד קוראים ללא קושי וללא שאלה את הכתיב המנוקד, מן העולה החדש שאמש בא אלינו ממחוזות שפה נעדרי ניקוד, ועד תינוקות של בית רבן.

בלעג מביטים אנו, אבירי מסדר הניקוד, על כשלונו של "הכתיב חסר הניקוד", אותו חול נודד של כללים לשעה. אז איך כותבים, צמצום הצימאון או דילדול התאבון? הייתכן כי הייתה לאישה מילה, והאומנם קיבלה ביתה גמלה? ומה אומר על כך מגיה פלוני הנלחם בציפורניו עם מתקין אלמוני? ואיך קוראים את המלה ברכה: בְּרָכָה, בְּרֵכָה, בֵּרְכָה, אולי בֹּרְכָה, או שמה בִּרְכָּהּ?

נניף את נס הניקוד המלא, חסר הפשרות

והנה עולה הכורת. בלשנים נכבדים עומדים לחרוץ את גורלו של נידון ישר דרך לשריפה. ללא תמורה ותג מחיר הם מעניקים נצחון לנבערים. אלה אשר לא למדו מעולם את ההבדל בין קמץ ופתח, גזרו כי ייערף ראשו של הקמץ! ושמא של הפתח? רבותי הנכבדים, הרי אתם חכמים על חלשים! האם תעזו להסתער על אותו ילד נורא באמת, הקמץ הקטן? האם תהינו לנעוץ סכין בלבו של הדגש החזק, שכבר מזמן תש כוחו? אם החטף-פתח הוא מטרד, האם נכתוב מעתה חָבֵרים, ואלי חַבֶרים, ונרחיקם מבני משפחתם הצְמֵאים והרְעֵבים, שרק הניקוד אחז בהם בחבילה אחת?

ומה עתה? האם תביאו עלינו את הרע מכל העולמות: כתיב חסר ניקוד שנוי במחלוקת, שעליו יולבש ניקוד של אמצע הדרך, ועל שניהם יריבו מעתה סביב כל שולחן עריכה נקדנים לשעה? אם זכינו עד כה לשלוש גירסאות על כל מילה חסרת ניקוד, נזכה מעתה לרבע את המשולש: שלוש גירסאות ניקוד על שלוש גירסאות כתיב, ועל כל אלה ימציא פרסומאי מזדמן את כללי הניקוד שלו. חזון אחד יתגשם: מעתה איש לא יספוק את כפיו לנוכח שלטי רחוב עילגים, כי איש הישר בעיניו ממילא יעשה. שכן זאת לדעת, מכובדיי, בידיכם הכוח להרוס, אך לא הכוח לחוקק, והרי אתם יודעים זאת טוב ממני, על בשרכם למדתם.

אני קורא לידידי במסדר אבירי הניקוד, אספו אצבעותיהם מוכתמות הדיו ושחוקות המקלדת, נצא כולנו למצעד. מצעד גאוות המנקדים. נניף את נס הניקוד המלא, חסר הפשרות, היצוק כבטון במקרא, ועם זאת הנטוש, הדחוי, הנלעג, הבלתי מובן, ברחובות העיר. כי שוב ושוב שבו וישובו אליו קוראי העברית ודובריה, והוא צור השפה וגואלה, ונאמר אָמֶן, או שמא אַמֵן, ואם תרצו, אֲמֵן ואָמֵן ואֲמֶן.

מאבק: כריתת שד

עמותת "אחת מתשע" פנתה לאקדמיה ללשון וביקשה מונח חליפי ל"כריתת שד". בפנייה מצוטטת נפגעת סרטן שד הכותבת: "כששמעתי מהרופא את המילה כריתה, דמיינתי תמונה של גרזן ועצים גדועים". נורית טולנאי, מנכ"לית אחת מתשע: "המערכת הרפואית משתמשת במונח כריתה במקרה של הורדת שד עקב גידול סרטני, אבל לא נוקטת באותו מונח לגבי מרבית איברי הגוף האחרים. שימוש במושג כה אלים ואכזרי מעצים את מנגנון ההכחשה החברתי כלפי תופעת סרטן השד".

כריתת שד היא תרגום מילולי של המונח הלטיני mastectomy, שפירושו חיתוך השד, וכמוה כריתת רחם, כריתת אונה (לובוטומי) ועוד. לסיומת הלטינית טומי, שפירושה חיתוך, אין אותו אפקט מוחשי ואף ברוטלי שיש ל"כריתה" העברית. הצעה חלופית: הסרת שד.

תגובה: דוך

מוטי ארגמן כותב: "מקור החדירה של המילה 'דורך' לשפה העברית הוא דווקא מהגרמנית ולא מהיידיש. בשנות השמונים המוקדמות הסתובבו ברחבי גרמניה מאות ישראלים שהתפרנסו ממכירת פוסטרים במדרחובי הערים, בשווקים העונתיים ובירידים נודדים. תוך זמן קצר התפתחה והשתרשה בקרב ה'פוסטרנים' הללו שפה ייחודית. כך למשל כונו הכבישים המהירים 'אוטובאנים', פונדקי הדרכים 'ראסטופים', רמדרחוב נקרא 'פוס', קיצור של פוסגנגרצונה. התושבים המקומיים שנשאלו מתוך הרכבים הישראליים לגבי כיווני הנסיעה, הרבו להשתמש ב'דורך' במובן של 'ישר קדימה'. כך מצאה גם מילה זו את דרכה אל אותו סלנג, גם אם לא תמיד במובנה המקורי. למשל: 'דפקנו דוך ממינכן להמבורג כדי להגיע בזמן לשוק הדגים'".

ואילו לרותם ירושלמי הסבר אחר: "דוך היא מילה צבאית שנטבעה בניווטים, ומשמעה ללכת ישר מבלי להתייחס לאופי השטח. היא ראשי תיבות של '"דרך ואדי כיפה'".

ואחרי שעברנו דורך און דורך מציע המדור לאחוז בגירסה הפשוטה: דורך מקורה ביידיש ובגרמנית מימים ימימה, והר' פשוט נשרה כאן בארצנו מטעמי עצלות, כמו במקבילתה הצבאית "לצוך העניין".

תגיות :
Ed Uthman; flickr תמונה ראשית
פוסטים רלוונטים בנושא

תגובות

הדס בר יוסף
יקירתי שירי שירים כתבתי, ולחוברת קראתי ״קוראים לז שירים״ בעזרת הנקדן הממוחשב הממוכשף ניקדתי כמובן במקומות שהמשוררת התכוונה למשהו שונה בתכלית שיניתי ובכל זאת... לבסוף בשירים האחרונים הרפיתי מן הכישוף רציתי לסיים את המלאה כיאה וכיאות
05 באוגוסט 2015 הגב

הוספת תגובה