שלום, היפהפיה הנשכחת

רוביק רוזנטל | 04 בנובמבר 2005

המילה המקראית הנפלאה "שלום" נפגעה גם היא בכדור הרוצח לפני עשר שנים ומאז כמעט נעלמו עקבותיה בשפת היומיום ובשפה הפוליטית

במאי 2004 נערך בכנסת יום השפה העברית. בדיון במליאה ביכה ראש הממשלה אריאל שרון את התפשטות הברכה "יאללה ביי", ושאל מה אירע למילה פשוטה ועתיקה כמו "שלום". כמו בעניינים אחרים בסיפור חייו ההפכפך שלך שרון הוא צריך להפנות את השאלה בעיקר אל עצמו. למרות שהקים את "שלומציון" כמקפצה פוליטית פרטית, ויצא ל"מלחמת שלום הגליל", הוא נתפס מאז ומתמיד כ"מר מלחמה". כשהגיע בתקופה האחרונה למהלך נוגד מלחמה הקפיד, כמו יועציו וחברי סיעתו וחברי ממשלתו והמערכת הפוליטית והתקשורתית כולה לברוח מהמילה "שלום" כמו מאש. החלל הלשוני-פוליטי מלא מילים שנלקחו משדות משמעות שונים ומשונים: נסיגה, פעימה, התנתקות, הסכמים והסכמות, שיחות וועידות, מפות דרכים והצהרות, ורק "שלום" נעדרת. היא נותרה תקועה כקוץ בשמותיהם של כמה ארגונים שהשפעתם על הפוליטיקה הישראלית הולכת ויורדת, כמו "שלום עכשיו", "גוש שלום" או "המועצה לשלום ולביטחון".

הרמוניה קוסמית

"שלום" לא מתה. מילים אינן מתות, אבל לעיתים הן נרדמות להן במילונים ובספרי היסטוריה, מחכות לנסיך שיעיר אותן לתחייה או לרופא שימצא תרופה חדשה לאירוע ששאב מהן את תמצית החיים. תנומת הדורות נפלה על "שלום" לפני עשר שנים בדיוק, כאשר ירה יגאל עמיר ביצחק רבין במדרגות עיריית תל אביב. זמן לא רב לפני כן היתה המילה בשיא תהילתה, כמו במטבע "שלום של אמיצים" שבה השתמשו גם ערפאת וגם רבין לא אחת, ואחר כך בפרס נובל לשלום שזכו בו. שירת הברבור הזמנית שלה נשמעה על במת הכיכר, ב"שיר השלום" שחתם את העצרת. "שיר השלום" עצמו נעלם מאז מהשירונים והאלבומים, אבל חוזר בריטואל קבוע ביום הזיכרון לרבין, ובלי משים אנו מתאבלים על השיר ועל האיש באותה נשימה. המטבע "שלום, חבר" שטבע קלינטון כמה ימים אחרי הרצח היה, בלי שנשיא ארה"ב התכוון לכך, הספד למילה עצמה. אחר כך בוצע בה וידוא הריגה בפיגועי התופת של שנת 96', בהסכמים המקרטעים של נתניהו וברק, וכמובן, באינתיפאדה השנייה.

ההיעלמות הזמנית הזו היא עוול לאחת המילים החשובות בשפה העברית. "שלום" מציגה מאז הופעותיה הרבות במקרא תמונה הוליסטית. עולם של שלום הוא עולם שכל חלקיו חוברים יחדיו, נטול קונפליקטים, ובו ההרמוניה הקוסמית ומנוחת הלב של היחיד חוברים לישות אחת. השלום משמש בעברית מאז ימי המקרא בכמה משמעויות, שבשפות אחרות נקבעו להן מילים שונות: היעדר מלחמה (peace), שלווה (tranquility), רווחה (well being), ביטחון (confidence, security), וכן ברכת הפגישה והפרידה. השלום מאחד את השמיים ("עושה שלום במרומיו") והארץ ("יהי שלום בחילך"). ברכת השלום התפתחה מן הנוסח המקראי "השלום ל.." ופירושה: האם מצבו (של הנשאל) נטול פגמים ודאגה.

שלווה והזדהמות

"שלום" מחברת שורשים עבריים דומים, בדרגות שונות של קירבה, שלכל אחד מהם היבט משלו בתיאור ההרמוניה הקוסמית הזו: של"מ, כלומר, נטול פגמים (ומכאן מפגש הלשוני האירוני בין "שלום עכשיו" לבין "ארץ ישראל השלמה"); של"ו, כלומר, נטול דאגות; של"ה, גם הוא שורש המצביע על מנוחת נפש, ומכאן נגזרו בין היתר "להשלות" ו"אשליה", והרי תחמושת לשונית למתנגדי הסכם אוסלו. צליל המילה "שלום" שבה מתגלגלות ברצף האותיות ל' ומ', והיא נשלמת ב"-וֹם", תואם את המשמעות. "שלום" זכתה בקב אחד לפחות מעשרה קבי היופי של העברית, ואין רשות לאף קבוצה או דור של דוברי עברית לוותר עליה.

יש טענה ש"שלום" נעלמה מפני שהרעיון הגלום בה או השימושים שנעשו בה הזדהמו. מתנגדי מלחמת לבנון טענו ש"מלחמת שלום הגליל" היא מכבסת מילים, וכיוונו לאבי רעיון מכבסת המילים, ג'ורג אורוול, שטבע ב"שיחדש" (newspeak) ב"1984" את האמירה "מלחמה היא שלום". לעומתם טענו מתנגדי הסכמי אוסלו שבאוסלו לא נחתם הסכם שלום, אלא האויב זכה במנת כוח כדי שיוכל להמשיך במלחמה. "שלום" אכן התכסתה ברפש אבל לא חוסלה עד 1995, מה גם שבחלל ההיסטורי נוצצים עד היום, גם אם באור קר, שני אירועים לא שנויים במחלוקת כמעט: השלום עם מצרים והשלום עם ירדן.

בין המפגש והקונפליקט

המפתח למה שקרה ל"שלום" נעוץ במבנה העומק של ההוויה הישראלית-יהודית. היהדות ובעקבותיה הישראלית נעות מאז ומתמיד בין קוטב הקונפליקט, הקרע והעימות לבין קוטב המפגש, הפיוס והחיים-יחד. הקטבים האלה חלים על יחסי ישראל והאומות, ועל חיי הציבור פנימה. כשנקרע לבו של יצחק רבין, נקרע באחת קוטב ההרמוניה, הוא קוטב השלום, ובשני היבטיו. השלום עם האומות, שהפלסטינים מצויים מבחינתנו בטבורו, נפגע, נדחק וטבע בדם. השלום הפנימי הופר ללא תקנה, וסערת השנאה ההדדית והפילוג בתקופת ההתנתקות היא אחד משיאיו, ולא בהכרח האחרון. "שלום" אינה תואמת מאז את תמונת חיינו. ואולי היא מציבה אותנו מול ראי שבור, ואנחנו איננו מסוגלים להביט בו.

אפשר לשוב מכאן לקובלנתו של שרון. מדוע לא נותרה אתנו "שלום" לפחות כברכה, כמילת נימוס, כתזכורת עמומה ליופייה ולעברה המזהיר? בממד אחד נסחפה "שלום" בים הגלובאלי יחד עם רוב מילות הנימוס. "פליז", "ת'נק יו", "היי" "ביי" ו"סורי" נתקעו בשפת הדיבור והשתלטו עליו בראש דיוויזיה של מילות שיחה יומיומיות רבות, חלק משטיפת המוח מרצון שעושה בנו תרבות המסך האמריקנית השולטת בחיי הפנאי שלנו. אבל גם אם ישובו "תודה" "סליחה" ו"בבקשה" מן הכפור, תיוותר "שלום" מאחור כי היא נוגעת בנימים נוספות שנפגעו פגיעה קשה. מילה מזהירה, רבת חוכמה ויופי, היפהפיה הנרדמת שלנו. היא תשוב אלינו כשיבוא שלום בחילנו ובאזורנו. היא ישנה, אבל לבה ער, והיא מחכה ליום פקודה שבו שוב לא נוכל בלעדיה.

תגיות :
Ze'ev Barkan; flickr תמונה ראשית
פוסטים רלוונטים בנושא

הוספת תגובה