בין שייע גלזר לעופר שכטר

רוביק רוזנטל | 16 בדצמבר 2005

חקר שמות המשפחה ההשערות רבות על הוודאות, אבל הוא חושף עולם תוסס שנעלם, ומלמד על עולם המקצועות והעיסוקים של אבותינו בגולה; ועל מקורם של המדקות, הפנטופלאך והחנון

שאול רזניק כותב: "כלי התקשורת הישראליים טרם למדו להגות את שם המשפחה של איל ההון ארקדי גידמאק. פרשני ספורט וכתבים כלכליים הופכים מדי יום את ארקדי המסכן ל-Gaydmak, Gaydmek, Gaydamek ועוד. ובכן, ארקדי גידמאק הוא Gaydamak, וכל תעתיק אחר הוא טעות. 'גידמאקים' הוא שם קיבוצי של איכרים אוקראיניים שהתקוממו נגד הכובשים הפולניים. המילה נכנסה לשימוש במאה ה-18".

החזן וחלפן הקלפים

תודה לשאול על ההארה המדויקת. על מקורם של שמות משפחה נכתבו ספרים לא מעטים, האחרון בהם הוא "מוצא השמות" המצוין של ד"ר אברהם שטאל המנוח, ספר המשך ל"מוצא המילים". אטימולוגיה של שמות רחוקה מלהיות מדע מדויק, ויעיד על כך מכתבו של הקורא גדי: "מה מקור השם המזרח אירופאי קנטור (חזן)?  האם יש לו קשר לקנטטהcanzone, cantare באיטלקית, chantez בצרפתית וכו'? ומדוע בפולנית קנטור הוא גם חלפן כספים? איך מסתדר חלפן עם חזן?"

יש כמובן קשר בין קנטור במשמעות חזן, וזאת בכמה וכמה שפות אירופיות, לבין הפועל הלטיני canere, לשיר. יועצי המדור לענייני פולנית מדגישים שהמילה הפולנית שהזכיר גדי, kantor, פירושה חנות של חלפן כספים (וגם חנות קטנה בכלל). ככל הנראה אין קשר בינה לבין קנטור במשמעות חזן. קנטור הוא שם אשכנזי בעל תפוצה בינונית, ולצידו גם קנטורוביץ (בן החזן) ואחרים. השם העברי המקביל, חזן, נפוץ הרבה יותר ואברהם אריאל, בספרו "ספר השמות", מציב אותו במקום ה-24 ברשימת התפוצה של שמות משפחה בישראל. הוא ידוע כשם משפחה כבר מהמאה ה-11, ומקובל בקרב אשכנזים וספרדים גם יחד.

פנינים וסבונים

מקצועות הם אחד המקורות המקובלים ביותר לטביעת שמות משפחה. פרופסור אהרן דותן כותב ב"לשוננו לעם" שכבר בתלמוד יש למעשה שמות משפחה המבוססים על מקצועות, כמו רבי יוחנן הסנדלר, או רבי יצחק נפחא, והוא קורא להם "שמות חניכה". אצל התימנים נהוגים שמות משפחה כבר במאה ה-15 ואף לפניה, וחלקם הם שמות מקצועות. אחת הדמויות המוכרות במסורת התימנית הוא רבי זכריה הרופא, ששמו הערבי: יחיא אלטביב. טביב, רופא בערבית, הוא שם משפחה תימני נפוץ, מהסופר מרדכי טביב ועד בעליה של הפועל כפר סבא אלי טביב. החוקר אהרון גימאני מביא בקובץ בהוצאת אוניברסיטת בר אילן רשימת שמות תימניים המעידים על המקצוע של אחד מאבות המשפחה: מועלם (מורה), סקאל (לטש יהלומים), שמאע (יצרן נרות שעווה), מצראפי (חלפן כספים) ועוד.

גם בין האשכנזים שמות רבים שמקורם בבעלי מקצוע. סב סבו של ארתור מילר היה טוחן (וגם של אריק מילמן), האב המייסד של שייע גלזר היה זגג, ושל עופר שכטר – שוחט. שמות נפוצים פחות הם בוכבינדר (כורך), גייגר (כנר), שפייזמן (סוחר או ספק מזון), ויש מהם שנעלמו כמעט כמו וונדהיילר (מרפא פצועים) וטבקסמן (מוכר טבק).

מוכר התופים ועושה הסבונים

כמה וכמה שמות של יהודים מארצות ערב מציגים מקצועות ייחודים. אוחנה הוא, בין היתר, מוכר חינה, ואביטבול – מוכר תופים. ואולם, השמות על פי מקצועות הם תרומה נאה לסגירת הפערים בין אשכנזים וספרדים. רוב המקצועות דומים, השמות שונים. שטאל מציג טבלה ובה שמות משפחה המייצגים מקצועות דומים בשפות שונות. קובץ' ההונגרי שייך לארגון הנפחים יחד עם חדד הערבי, שמידט הגרמני וקובל הרוסי-פולני. שוסטר, ספוז'ניק וצ'ובוטרו הם סנדלרים. אריה זייפר הוא בן בנו של עושה סבונים, כמו חיים סבן, וכמו בט מידלר (רוסית) ומשפחת סַפּוּנרו מקריית אונו (רומנית).

היסטוריונית האמנות ברכה יניב חקרה את אמנות הרקמה של יהודים שעסקו באמנות רקמת הפאר. במאה ה-16 היו בפראג רוקמי פנינים, שנקראו בעקבות מקצועם פֶרלשטיקר ופֶרלהֶפטר. השמות האלה נעלמו כמעט לגמרי, יחד עם האמנות הזו, ובמאה ה-18 תפסה את מקומם רקמת הזהב שגם בה הצטיינו יהודים, ואתה שמות משפחה שגם הם נדירים היום כמו גולדשטיקר. לצדם התפתחה אמנות יצירת פיתוחי טקסטיל מהודרים, וגם היא הולידה שמות הנשמעים מוזרים היום כמו שנורדרייר, שנורמכר, שנירמכר ובעיקר פוזמנטירר ושמוקלר. עד היום ניתן למצוא שמות אלו בלוח השמות היהודי והישראלי למרות שלעתים קשה לזהותם..

חקלאי ובנקאי

כאשר גרף את היישוב גל של שינוי שמות המשפחה לשמות עבריים, הוא חל גם על המקצועות. רבים הגיעו לישראל עם שם עברי כמו דיין וקצב, או שהשם העברי דמה מאוד למקור הלועזי המזרחי כמו נגר (בעקבות נג'אר, שהוא גם שם מקום בתימן) וחייט (בעקבות ח'יאט). לכמה מקצועות היתה עדנה כמו בנאי, שמקורו מבאומן הגרמני, עמר הערבי, בודובניץ הרוסי, באנאיאן הפרסי ועוד. בני משפחות בקר, פייקז' ופייקרש קראו לעצמם לעיתים נחתומי. מקצועות מובילים אחרים בין השמות העבריים האלה הם סופר, מורה, גבאי, זהבי (הוא גולדשמידט) ואחרים. פרופסור גלית חזן-רוקם נושאת שם מקצועי כפול. שם מרתק נושאת ריטה בעל-טכסא מאור יהודה. בעל טקסה היה במאות קודמות כינוי שנתנו היהודים לחוכר מכס מטעם השלטונות.

ואולם, רוב מחדשי השמות לעברית בחרו בשמות חדשים ולעיתים מנותקים מהמסורת המשפחתית. במהלך הזה נולדו מעט מאוד שמות מקצועות חדשים. השמות שחודשו קשורים בדרך כלל לאתוס העבודה החקלאית, חלקם אולי כתרגום מהשם הלועזי. היום אפשר למצוא ביניהם את פרופסור אברהם יוגב מרמת השרון, האלוף המנוח מאיר זורע, רואה החשבון חיים חקלאי מגבעתיים, או את הזוג הבוטני אורנת ואורן נוטע מהיישוב מתן. מעניין מה היה מקצוע סב סבו של ליאוניד שדכן מהתנחלות עץ אפריים, ומעניין עוד יותר מהיכן קיבל אברהם בנקאי מרמת גן את שמו, ומה השם הזה נותן לו מול הבנקאי שלו.

במדור הבא: על שמות משפחה שמקורם בשמות יישובים.

מוצא המילים 1: מדקות ומטקות

מקורה של המילה "מטקות", משחק הכדור על שפת הים, נחשב תעלומה. ב"מילון הסלנג המקיף" הבאתי את הערך בשתי צורות הגייה: מטקות/מדקות, על פי שתי הצורות בה הם נשמעו מאז ימי ילדותי ועד הצ'טים העכשוויים, וציינתי שלא נמצא מקור למילה. מקור המילה הטריד במשך שנים גם את הבלשן הוותיק ראובן מירקין. הוא הלך בעקבות ההגייה המקובלת "מטקות", אך הצגת האופציה "מדקות" במילון הסלנג הביאה אותו לבדיקת כיוון חדש: ערבית. הוא הציג את השאלה בפינת הלשון הקבועה שלו ב"שישי אישי" של משה טימור, ומתגובות ידידים ומאזינים נמצא הרבה יותר מקצה חוט: למעשה, המדקה בידינו.

מקור המילה מדקה הוא אכן ערבי. מַדַכָּה היא עֵלי, והיא גם שם הפעולה של נקישה קצובה, מן השורש הערבי דכּ"כּ. עלי הוא, אם כך, הכלי הנוקש. צורת המדקה: ידית ובקצה חלק עגול, הזכירה לרוחצים על חוף הים את העלי הערבי, ומכאן השם. אולי תרמה לכך גם הנקישה הקצובה המאפיינת את המשחק. לצד "מדקה" צמחה הגירסה הנוחה יותר להגייה "מטקה".

מוצא המילים 2: פאסוליה ופאנטופלאך

הקורא אורי שופך אור על מקורה של פאסוליה, שנאמר עליה כי הגיעה מן הלדינו, הערבית והיידיש. "בלטינית Phaseolus Vulgaris היא שעועית אירופית מצויה. המילה קיימת גם בתורכית (fasuliye או fasuliya). גירסאות כמעט זהות יש ביוונית מודרנית, בולגרית, קרואטית, צ'כית ורומנית. באיטלקית נמצא את fagiolo, בפולנית fasola וברוסית fasol או fasoli".

על הפאנטופלאך, אותן נעלי בית מהוהות מזוקן, ניטש בין הקוראים קרב לשוני עז. עמוס גילעד כותב: "בדקתי ומצאתי באנציקלופדיה שמקור המילה הוא באיטלקית, pantofola. יש גם צירופי-מילים כגון pantoffelheld, כינוי לגלגני לגבר שנשלט ע"י אישתו". ברוך פודולסקי כותב: "המילה פאנטופלאך נוצרה בגרמנית עוד במאה ה-15. על כך מעיד המילון האטימולוגי של קלוגה". שלמה רמון כותב כי נעלי בית בפולנית הם Pantofle, ברוסית 'טופלי', ולדעתו המילה עברה לשפות סלאביות דווקא מצרפתית, Pantoufles: "לבעל כנוע קוראים בצרפתית ''Pantouflard". מסקנה: כל אירופה צועדת בפנטופלאך, ולא מאתמול.

מוצא המילים 3: חנון וזב חוטם

בוויקיפדיה, בערך "חנון" כותב בעל הערך כי מקור המילה הוא כנראה 'מחונן' ומציין כי במילון הסלנג המקיף נכתב שהמקור הוא מרוקני: חנונה, נזלת. המקור הוא ללא ספק מרוקני, וההוראה הזו של הילד הלא גברי, בעל הנזלת, מקורה כבר ממרוקו. בעברית הישראלית שודרגה המילה לאדם חסר ביטחון וצייתן, ובכל מקרה אין קשר משמעות ישיר בין 'חנון' ל'מחונן'. הנקודה המעניינת יותר היא שהנזלת נקשרה לעלובי הנפש בשפות שונות. וכך מצאנו ביידיש את סמארקאץ', הילד הפרחח עם הסמארק; מלדינו קיבלנו את מוקו ככינוי לאדם עלוב. מוקו היא בלדינו הפרשת האף (קרובה ל"מוקוס" האנגלית), "מוקוזו" הוא בלדינו ילד שאפו זב. בעברית נולד הביטוי "זב חוטם" ככינוי לאדם עלוב נפש, פיתוח של הפסוק המקראי "כל צרוע וכל זב". במקרא 'זב' הוא מי שלקה בזיבה.

תגיות :
Tori siegeff; flickr תמונה ראשית

הוספת תגובה