אמורה לנשימה אל אאלף בית אאברי

רוביק רוזנטל | 21 בינואר 2005

המורה לנשימה חוזרת ומתנה את כאבה על אובדן העיצורים של דוברי העברית, מן הגרוניות ועד הענבליות

שלום תלמידים יקרים. כאן המורה לנשימה. שכחתם אותי? חשבתם יצאתי פנסיה ועכשיו אני אלטע קאקר? אז מה לעשות, זמן לא הולך אחורנית, אבל שמעתי אריאל שרון לא אוהב יאללה ביי וחשבתי, אולי אני עוד נותנת איזה לקטורה בעניין מאוד חשוב וזה אלף בית עברית. אומרים, באלף בית עברית יש עשרים ושתיים אותיות, וזה עוד בלי סופיות. ואני פותחת אוזניים שלי ואומרת, איפה יש עשרים ושתיים? מה זה שטויות אלה? אולי יש עשרים ושתיים ציורים כאלה שציירו כבר במערות במדבר, אבל אותיות שאומרים באמת? מה שבשיעורים דקדוק קוראים "עיצורים"? עכשיו תרשמו במחברת ותזכרו ותגידו לחברים שלכם באיציק הזה. אלף בית עברית זה לא 22 אותיות. זה 16 אותיות. אולי 17, זה אני אסביר.

למשל, יש אות אחת, במקרה שמו אותה ראשונה. חושבת הכל מותר לה. קוראים אותה, אל"ף. בשביל להגיד אל"ף לא צריך לעבוד קשה, כל תינוק סאברה צריך "אֶאֶה", אומר בלי בעיה. דייט שלך טיפש הבין שאת רוצה שיעוף לך מעיניים, אומר "כן, אָה". פוליטיקאי לא מצליח לגמור משפט, אומר, "אֶה, אֶה". אז באה אל"ף והתחילה לאכול אותיות יותר מעניינות ממנה, כאלה שיש להם כמו אומרים אופי. קודם הלכה אכלה עי"ן. מאמה מייה איזה אות יפה עי"ן. יפה כמו עיניים שלכם תלמידים חמודים. עכשיו עי"ן זה אין. איננה. מי שאומר עי"ן ככה עם הגרון, חושבים הוא צוחק על תימנים.

אבל אל"ף עוד מאוד רעבה, עי"ן לא מספיק לה. אז בזמן אחרון היא אוכלת אות ה"א, חברה שלה עוד מקיבוץ שקוראים לו אהו"י. מה זה אהו"י? אותיות שלא אומרים, רק מנענעים בשפתיים. מי עושה ה"א היום כמו פעם, ככה מצלצל, עם הרבה אוויר מהגרון, קוראים אותו חנון! וככה נגמר ה"א! טלפון מצלצל? "אָלוֹ! מה אולך? מאיניינים? מאו אמר?" בסוף מדברים סינית.

הלכה אל"ף לחפש עוד אוכל, כי ככה זה, מי שלא טוב לו בחיים אף פעם לא שבע. עכשיו היא זוללת אות קטנה, מסכנה, אין כוח, גם מהקיבוץ אהו"י: יו"ד. זה לא אות. זה קוץ קטן. צ'ופצ'יק. אל"ף אוכלת אותה בלי מלח, רק בהתחלת מילה עוד שומעים קצת יו"ד. אָאִיתֶם כבר בֶּרוּשָׁלָאַים, תלמידים יקרים? ראיתם שם איזה יו"ד? אולי בתור אם קריאה. על זה אנחנו עכשיו לא מדברים. פעם אחרת.

סיפור חי"ת מאוד עצוב. פעם היתה אות כזאת יפה, מנגנת מהגרון. עכשיו עוד מציירים אותה בעיתון, וגם רס"ר עוד אומר בצבא "תעשו אצלי חי"ת בצורת רי"ש", אבל אומרים במקומה את האות המגעילה הזאתי, כי"ף. חלשה, או איך קוראים זה, רפה. כי"ף רפה זה כמו אל"ף, מתוסכלת, כי אומרים שהיא האחות הצילייגרית של כּי"ף, שהיא בריון קשקשים כמו שתיכף אתם תראו. הלכה כי"ף רפה, תפסה חי"ת בגרון ואמרה לה שהיא ערבייה מחבלת. חי"ת נבהלה, ברחה לכרם התימנים איפה נולדה, אכלה כמו משוגעת לחוח, ג'חנון וחילווה, התפוצצה המסכנה.

ראתה כּי"ף חזקה שכיף חלשה הולכת בעצמאות וגם כובשת שטחים, שמזה לא יוצאים כל כך מהר, הלכה אכלה חברה שלה קו"ף. איזה שם קטסטרופה יש לאות זאתי קו"ף, פשקרף, אבל איך מצלצלת! עם החיך והקצה של הלשון מתנקשות, מוזיקה! אבל מה לעשות, אין קו"ף. מציירים קו"ף, אבל אומרים כּי"ף. כמו שאומרים יהודים טובים: כול מן השמיים.

ראתה טי"ת מסכנה אף אחד לא מסתכל עליה, אף אחד לא דופק אותה על הלשון בין שיניים יפה כמו שעושים בני דודים שלנו ערבים, עשתה רי-יוניון עם תי"ו. אלה שתיים יש להן יוניון כבר מאבותינו. הסתכלה עליהם שׂין שאומרים אותה כמו סין, התחבקה עם סמ"ך. גם הם חברות עתיקות. הלכה וי"ו שנבהלה מה קרה לחברות שלה באהו"י, עשתה הסכם עודפים עם בי"ת רפה, שגם היא קצת חלושס. אלה שתיים בעיקר משקיעות במט"ח. טלוויזיה, סרביסים, קאוויאר. ורק אות אחת לא הבינה הפרינציפ. זה פ"א. במקום להתחבר, התחילה לריב עם עצמה, והופ, התחלקה לשתיים, כמו אמבה. פּ"א חזקה לא פירגנה פ"א רפה, אז פ"א רפה עשתה פילוג.

וככה נשארנו עם 16 אותיות, או איך אומרים בדקדוק, עיצורים. אל"ף. בּי"ת. בי"ת-וי"ו בקואליציה. גימ"ל. דל"ת. זי"ן (זה לא קללה! זה השכלה!), כי"ף שאכלה חית, כּי"ף שאכלה קוף, למ"ד לאכול אותה, מ"ם מאמי, נו"ן נשמה, סמ"ך שבלעה שׂין, פּ"א ופ"א שעשו פילוג, צדי"ק שעוד לא מתה אבל קצת צולעת, שׁי"ן שישמור אותה השם, ותי"ו שבלעה טי"ת לתיאבון.

מישהו שכחתי? בוז'ה מוי. רי"ש. אות 17. חיה מתה. מחפשת עצמה. פעם שומעים אותה מתגלגלת סתם בכל מיני שכונות מצוקה ברשות שידור, פעם חורקת כמו כי"ף רפה, ופעם מתנפלת עליה אל"ף. חבל, דווקא אות מאוד יפה, מאוד חשובה. כאן אני חושבת צריך לתת אותה לרשות שמורות טבע, שישמרו עליה יחד עם הנמרים והשועלים.

פעם אחרת ילדים נדבר על עובדים זרים. אלה הגיעו לפלשתינה כי יהודים לא אוהבים לעבוד. כמו אות חרוץ כזה, צ'דיק, שכבר עובדת קשה פה מעלייה ראשונה. או וואו נחמודת שאוהבים גם ערבים וגם אנגלים, כל אויבים שלנו, בוז'ה מוי! אז יאללה ביי! הופה! רואים איך פתאום יו"ד שומעת לא מדברים עברית, מתעוררת?

נשיקה 1: נשיכה

מטר תגובות בא על המדור עם שאלת הנשיקה (31.12.04), וכמעט כולן מתנבאים בלשון אחת: מקור הנשיקה נולד מתחום אפיית הלחם. ורד שלום כותבת: "הקצה של הלחם נקרא 'נשיקה' על שום שבזמן האפייה נושקות ככרות הלחם זו לזו בקצוות". שמחה סיאני, שחקרה את הנושא במסגרת סמינריון באוניברסיטה העברית קושרת את ההסבר הזה לתלמוד. מסכת חלה אומרת: "העושה עיסתו קבים ונגעו זה בזה, פטורים מן החלה עד שיישוכו", ובהמשך: "קב חדש וקב ישן (חצי קילו) שנשכו זה בזה". כותבת שמחה: "במרוצת הדורות ה'נשיכה' הפכה ל'נשיקה', הן בשל הדמיון הוויזואלי של המילה, והן בשל הדמיון הצלילי". יש להוסיף שהמונח "כיכרות נושכים" מצוי בעברית החדשה ומופיע כערך במילון החדש לגסטרונומיה "לא על הלחם לבדו" מאת איתן אבניאון.

באשר ל"לשיכה", הדיעה הרווחת היא שהמילה היא שיבוש חסר משמעות, שנולד אולי מחילופי ל' ונ' כדוגמת לשכה-נשכה בספר נחמיה. סיאני בדקה ומצאה ש"לשיקה" כמעט אינה בשימוש היום.

נשיקה 2: נשיקונת

מידע שהביאו שני קוראים, יעקב גורפיין ושלמה שפר, שופך אור חדש על הביטוי. שפר כותב: "המילה נשיקה מוצאה מהשפה הפולנית. בפולנית פרוסת הלחם הראשונה נקראת calusek (גורפיין כותב: (caluski . משמעות המילה בעברית: נשיקונת או נשיקה. הילדות הפולניות היו רבות מי יקבל את הנשיקה, שהיא סגולה טובה לחתן טוב וגם תביא נשיקות ממנו". ההסבר הזה קושר את השם למסורת יהודית חיה, בדומה לשורה ארוכה של ביטויים בעברית החדשה. מעבר לכך, טמונה בו תשובה גם לתעלומת "לשיקה": "קאלושק" או "קאלושקי" קרובים מאוד בצלילן ל"לשיקה". נראה שבפרשה זו התערבו כמה גורמים: הלכות התלמוד, תנורי האופים, והמסורת הפולנית, וכך נולדו התאומות "נשיקה" ו"לשיקה" בלידת נשיקה.

תגובה 3: עתיד ודאי

מירי הורביץ בת-משה כותבת, בתגובה לשאלה בדבר "הסיור יצא מחרתיים" (הזירה הלשונית, 31.1.04): "השימוש בזמן הווה לציון עתיד, אפשרי בשפה הטבעית רק בהתקיים תנאי אחד: תנאי הוודאות. הווה אומר, יש ודאות אצל הדובר שהאירוע העתידי יתקיים. כך למשל, לא קבילים ולא תקפים יהיו ההיגדים 'מחר אני זוכה בפיס', 'בשבוע הבא אני נפצעת בתאונת דרכים', משום שאין ודאות, ולא יכולה להיות ודאות, בעניין התרחשותם של האירועים. מנגד, קבילים ותקפים יהיו ההיגדים 'בקיץ אני נוסעת לארה"ב', 'ביולי אני מתחתנת', 'אני נכשלת בבחינה בלשון בסוף הסמסטר', משום שיש ודאות (גם אם היא עשויה להימצא מתבדה) אצל הדוברת באשר להתרחשות האירועים. מלבד זאת, שימוש בהווה לציון עתיד לעולם מלווה בציון זמן ('בשבוע הבא', 'ביולי', 'מחר' וכו'). אות הוא שאין כאן  רשלנות של הדוברים, אלא התכוונות של ממש: עתיד ודאי".

תגיות :
Hey Paul Studios; flickr תמונה ראשית
פוסטים רלוונטים בנושא

סרט, קטע, סיפור

16 במאי 2003

אהבת שוברי השיניים

08 באוקטובר 2014

פולנייה אוהבת ז'ין?

25 בפברואר 2005

הוספת תגובה