הנוהג לערבב בין הפעלים 'רשם' ו'כתב' מעיד על התרדדות והיעלמות של ניואנסים בשפה
טליה כותבת: "חברתי ואני התווכחנו לגבי הבדל בין הפועל 'רשם' לבין הפועל 'כתב'. אני טענתי שנכון לומר "הוא כתב את דברי המרצה, וחברתי טענה שנכון לומר 'הוא רשם את דברי המרצה'. מי צודק?
קרבות הרחוב בין "כתב" ו"רשם" הם מקרה מובהק של שורשים קרובים במשמעות, נרדפים למעשה, המחפשים להם טריטוריה. נקודת המוצא הסמנטית שלהם זהה: פעולת חריטה או הטבעה של סימנים. ככל שחלפו השנים הלך כל אחד משני הפעלים למחוזות נוספים וכבש חלקות משלו, אבל בעשור האחרון לפחות חוזר "רשם" ומנסה לקחת את מקום "כתב", כמו בציטטה המפורסמת ממבחן של סטודנט שנה א': "דוסטויבסקי רשם את החטא ועונשו". הגיע הזמן לנסות לפייס בין השורשים הניצים, שאם לא כן נוזמן בקרוב לתערוכת "כיתובים" של פיקאסו, ו"רַשַּׁמֵּנוּ" בדרום ידווח על ההתנתקות.
החנווני של אשכול
בקרבות הטריטוריה האלה יש ל"כתב" נתוני פתיחה מרשימים. זהו אחד הפעלים הנפוצים במקרא, בעוד "רשם" מופיע בספר דניאל פעם אחת בעברית ("אגיד לך את הרשום בכתב אמת") ומספר פעמים בארמית. גם בלשון חז"ל שולטות הנטיות של "כתב" לעומת "רשם". ואולם, היתרון אינו רק כמותי. ההצלחה המוקדמת של "כתב" היא, שמשמעותו התרחבה מפעולת הכתיבה ליצירת הטקסט, שהיא פעולה רוחנית. למשמעות הזו זכה ישירות מרוח הקודש, בספר שמות ("וכתבתי על הלוחות את הדברים"), ומכאן התגלגל כמילת יסוד של הדת, במונח המשנאי "כתבי הקודש", כמו ב"כתובים", אחד משלושת חלקי המקרא. דווקא הזיהוי בין שפת הקודש לשפה הכתובה איפשר להעניק ל"כתב" משמעות חילונית: כתיבה היא יצירת טקסטים. על כן דוסטויבסקי, וגם מנדלה מוכר ספרים, וגם ביאליק, "כתבו" ספרים ולא "רשמו", כמו יד אלוהים על לוחות הברית.
מה נותר ל"רשם"? בתחום יצירת החומר הכתוב הוא זכה לפירורים, והוקצתה לו בעברית החדשה הכתיבה הטכנית, הסטטיסטית, חשבונות וכדומה. מי שכותב "מכתב" יוצר יצירה רוחנית, מי שרושם "מרשם" משרבט אופטלגין. השופט "כותב" את פסק הדין, פקיד בית המשפט "רושם" את הפרוטוקול. חברתה של טליה צודקת: בהרצאה "רושמים" את דברי המרצה, בהיות הכתיבה כאן פעולה טכנית ולא יצירתית. "תרשום לי על החשבון" נשמע בחנויות המכולת הטחובות של שנות הארבעים ובמינימרקטים של היום, שלא לדבר על הקופה הרושמת. השימוש הקמעונאי הזה הוא המקור לאחד הביטויים שעשו היסטוריה, משפטו של לוי אשכול "הפנקס פתוח והיד רושמת" שהיווה איום כלפי פעולות ארצות ערב לפני מלחמת ששת הימים. אלא שההקשר של חנות המכולת גרם לאשכול לשבש את המקור, במסכת אבות, שבו החנווני אינו "רושם" אלא "כותב": "הכל נתון בעירבון, ומצודה פרוסה על כל החיים; החנות פתוחה, והחנווני מקיף, והפנקס פתוח, והיד כותבת, וכל הרוצה ללוות יבא וילווה".
הח"כ רשם כתבה
העיתונות, שראתה עצמה תמיד ענף של הספרות, כמו בצירוף המיתולוגי "מאת סופר הארץ באזור השרון", העדיפה מאז ומתמיד את "כתב", ובכך הלכה צעד נוסף בחילון הפועל המקודש. עד שהוחדרה המילה שחידש בן יהודה "עיתון", היו רוב השמות שניתנו למוצר הזה קשורים בכתיבה (ראה טור צד). שתי מילות היסוד של העיתונות, כַּתָּב וכַּתָּבָה, חודשו על ידי אליעזר בן יהודה כבר בראשית דרכו, שהיתה כזכור סוגה בעיתונים. את "כתב" שאל מלשון ימי הביניים שם פירושה היה "סופר", ועל "כתבה" הוא כותב במילונו: "מה שהכתב כותב להעיתון על המאורעות במקומו". בעקבות התפתחות החלק המגזיני בעיתונות התבדלה "כתבה" לסיפור הרחבה שאינו נוגע בהכרח לחדשות המיידיות, להבדיל מ"ידיעה" חדשותית קצרה, או "מאמר" עמדה או פרשנות, וככזו פשטה גם לרדיו ולטלוויזיה. הפועל הזנוח "רשם" הצליח להשתחל לעיתון באמצעות "רשימה", שהיא מאמר או כתבה בעלי אופי אישי. במסגרת ערבוב המונחים וביטול הניואנסים חזרה בשנים האחרונות "כתבה" להיות מילת מטרייה עממית לכל טקסט עיתונאי, וכעורך הדעות של "מעריב" זכיתי יום אחד לטלפון מאת עוזר פרלמנטרי שבישר לי כי הח"כ שלו "רשם כתבה נגד הסכמי אוסלו".
אז מה נותר ל"רשם"? חפוי ראש מכשלונו בתחום היצירה לא הסתפק הפועל הזה בפעולות הפקידים והחנוונים. משמעות המקור שלו: חריטת אותיות וסימנים, התרחבה לשני תחומים. האחד לתחום הסרטוט, וכאן עשה חיל ובתלמוד זכה אפילו למעמד של פעולת קודש, כמו במסכת שבת: "אמר לו הקדוש ברוך הוא לגבריאל: לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו, שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה. ועל מצחם של רשעים תיו של דם, כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה". מכאן, בפעולת איגוף מרשימה (!) זכה "רשם" בעברית החדשה למעמד בתחום היצירה האומנותית במילים כמו "רישום" ו"רשם". השורש זכה לשדרוג גם כאשר חיפש בן יהודה מילה מתאימה ל-official ושאל את "רשמי" מהמילה בערבית: "רסמי", הגזורה מהפועל רסם הערבי המקביל ל"רשם", ומתייחס בעיקר לציור. "רסמי" עצמה נותרה בסלנג הישראלי בצורתה הערבית במשמעות "העניין בדוק ומאושר". "רשם" הצליח בעיקר במעבר המטפורי מ"הותרת סימן" ל"השפעה, הותרת נוכחות, וזאת כבר בתלמוד במילים כמו "רושם" (במלעיל), ו"רישום". מכאן הביטויים "עשה רושם" שמקורו הוא בכתבי רש"י או "הותיר את רישומו". כך נפתחה הדרך לפעלים מודרניים יותר כמו "הרשים", "התרשמות", ועוד כהנה.
על כל אלה פונה המדור רסמית לציבור הקוראים, הכותבים והדוברים: תנו ל"רשם" את הכבוד המגיע לו, ואת מלאכת יצירת הטקסטים השאירו ל"כתב". דוסטויבסקי רשם את החטא ועונשו? לא בבית ספרנו.
מכתב עתי וכתיבת הארץ
המילה "מכתב" נולדה גם הוא ברוח הקודש, במשמעות כְתב, בפסוק "והמכתב מכתב אלוהים הוא" בספר שמות. במשמעות העכשווית, המוגדרת בידי בן יהודה "גליון כתוב שאדם שלח לחברו להודיע לו דבר" היא מופיעה בדברי הימים ובספרים אחרים. בתקופת ההשכלה נקרא העיתון תחילה "מכתב זמני" ומאוחר יותר "מכתב עתי", "מכתב עתים" "מכתב עת", וסתם "מכתב". בעיתון "המליץ" נכתב: "ואנחנו מצידנו הננו עמלים בדבר להביא את מכתב עתנו זה אל תכלית השלמות". בן יהודה הוא זה שהמציא את המילה "עיתון" המופיעה לראשונה בשנת 1891. עשר שנים קודם לכן הגה לאותו צורך את המילה "אֶבְשָׂר". באותה תקופה נולדו גם "מכתב מסע" (דרכון), המופיע כבר בכתבי יל"ג, "כתב מסע" (כרטיס), "כתב נפוס" (תעודת לידה, מאותו מקור של "נפוטיזם"), "כתב עדות" (מסמך), "כתב תעלה" (מרשם רופא) ועוד. ילדי ישראל למדו עוד בשנות החמישים "כתיבת הארץ", היא הגיאוגרפיה, וזאת בהשפעת ספר יהושע: "ויצו יהושע לכתוב את הארץ".
הכתבה ותכתיב
חיים מעניינים היו גם לצורת בניין הפעיל של "כתב", "הכתיב". מקורה תלמודי במשמעות העכשווית "גרם למישהו לכתוב". המחנך ואיש הלשון יצחק אפשטיין מזכיר את המונח שלא נס ליחו "הכתבה" כבר בשנת 1898, במאמר על מצוקות המורה העברי: "כמה פעמים ננתק את שלשלת הקריאות, החשבונות, ההכתבות על ידי שיעורים ממשיים". הנוהג לקרוא טקסט על מנת שייכתב בידי אחרים באנגלית זכה במאה ה-16 לפועל to dictate, שמקורו בפועל הלטיני dictare. על דרך הדימוי התרחבה המילה למשמעות "הורה לפעול פעולה מסוימת מכוח סמכותו, הביא אנשים לציית להוראותיו", ובתרגום שאילה עברה גם המשמעות הזו לעברית, ואף נולד שם העצם החביב על הפוליטיקאים "תכתיב".
פינוי מרצון ועקירה בהסכם
אורי הייטנר כותב בעקבות "קייטנת מעשיהו" (הזירה הלשונית, 8.7): "ניתן לכתוב לקסיקון שלם של מכבסת המילים של העקירה. המכבסה מתחילה בעצם המושג 'פינוי', שבא להציג את הצעד הברוטלי של העקירה במילים כאילו נייטרליות, בהן משתמשים גם כדי לבטא פינוי זבל, פינוי מטען חבלה, פינוי מטרד ציבורי וכו'. המכבסה מגיעה לשיאה בביטוי 'פינוי מרצון', לגבי העקורים שהחליטו לקבל את הדין ולא להאבק עד הסוף. הביטוי הראוי אינו 'פינוי מרצון' אלא 'עקירה בהסכם' או 'עקירה ללא מאבק'. מכבסת המילים היא הזניית השפה. בעניין זה, יש לציין לשבח את יונתן בשיא, האיש המזוהה יותר מכל עם תהליך ההתנתקות, שבראיון לארי שביט למוסף "הארץ" השתמש במילים אמיתיות – עקירה, גירוש, חורבן ואונס".
ובאותו עניין, תיקון: "התא הכתום" של סטודנטים המתנגדים להתנתקות הוא תא ארצי הפעיל במוסדות אקדמיים שונים.
ולקינוח: סקופ. יוסף לוז, שתירגם את ,ניקוחלס ניקלבי" לפני 60 שנה, הוא לאחר מאשר המשורר יונתן רטוש. ותודה לגולש יוסי, ולאח עוזי אורנן, שאישר.