מה את יושנת לי עכשיו

רוביק רוזנטל | 03 במרץ 2006

בספר "שום גמדים לא יבואו" מתעדת שרה שילה שפה פריפרית אלטרנטיבית המושפעת משפת יוצאי צפון אפריקה, מה ההבדל בין קרמבו לקוקוס, ומה זה מרס טורקי

הספר "שום גמדים לא יבואו" מאת שרה שילה עורר עניין רב מאז יצא לאור, בין היתר בזכות התיעוד המדוקדק שבו של זרם שפה ישראלי שכמעט אינו זוכה לטיפול ולהתייחסות, אבל הנוכחות שלו בחברה הישראלי חשובה ורחבה. אפשר לקרוא לו "שפת הפריפריה", ויש מייחסים אותו לעגות מקומיות כמו, למשל, "השפה האשדודית". השפה הזו נחשבת "נמוכה", אבל זו קביעה חיצונית ושיפוטית. הדוברים בשפה זו אינם חשים שהם דוברים עברית "לא נכונה", וגם אינם מתיימרים להציג אותה כעברית חלופית. מידי פעם מופיע גורם חיצוני, מורה או סוכן תרבות ומעמיד את הדוברים על נחיתותם, או כפי שמגדירה זאת אתי דדון, מגיבורות הספר: "באה הסכין של העברית: אחד שמתקן את הדיבור, ואחד שמתקנים לו אותה".

נתנתי למי שצריך

ליבת הדוברים בניב הזה ב"שום גמרים לא יבואו" הם יוצאי מרוקו: העולים, בניהם ואפילו נכדיהם. יסודות שונים בשפה הזו התערבבו בשפת הדיבור הישראלית הכללית. היא תרמה מעט מאוד לסלנג הישראלי באוצר המילים והביטויים, וקשה לומר מה הביאה ומה קלטה מהסלנג שהתגבש עוד לפני העלייה הגדולה ממרוקו, פרט אולי ל"כפרה" ו"כפרה עליך". מילים וביטויים המופיעים בספר כמו עיוני, בחיאת, חלאס, דיר בלקום, אייווה, הלך פארש ועוד מוכרים עוד מן הסלנג הפלמ"חניקי. אפשר למצוא בספר ביטויים ייחודיים כמו "נקלטה" או "נתפסה" במשמעות "נכנסה להיריון". ואולם, הייחוד בשפה הזו הוא איפיונים חוזרים ונשנים של שפת הדיבור. "שום גמדים לא יבואו" מאפשר להציג כמה מהם באופן מובהק.

דוברי משפחת דדון בספר מדברים בשיבושים אופייניים ועקביים. חלק מהם מוכרים גם הם מזה דורות ואינם מזוהים עם שפת הפריפריה דווקא. הבולט בהם הוא "אני יעשה" במשפטים כמו: "איפה אני ישכב", "למה שאני יזכור", "בחיים אני לא ישכח". שיבוש חוזר אחר הוא בפעלים המופיעים בצורתם התקנית בבינוני בצירה כמו גדֵל, ישֵן, קטֵן וכו'. בשפת הפריפריה הם מופיעים כדרך הבינוני המקובלת ברוב השורשים: "מה את יושנת לי עכשיו". בשורשי פ"י בעתיד יבוא בדרך כלל חיריק במקום צירה באותיות אית"ן: "תישבי תישבי, מה קמת?", "דופקים לי בדלת שאני איצא". חיריק אפשר למצוא גם ב"היבאתי אותו", כיוון הפוך לשפת ה"הֶפעיל" הכלל-ישראלית. הנ' בפעלי פ"נ הנוהגת להיעלם חוזרת ונשמעת: "נתנתי למי שצריך", "בחיים לא ינגע בזה". ויש גם תזכורת לסגנון הגלילי הישן: "כל הדברים בפנים שבּורים".

חילופי זכר ונקבה נוסח "שתי שקל" בספר הם נורמה. הדוברים משבשים תמיד: "שתי ימים עוד היו מתפוצצים הגרעינים"; "היה צריך לתת לנו עוד חמישים ושש מטר"; והביטוי המוכר "יש לי שבע אלף דולר". ובכיוון השני: "להחזיק את הידיים פתוחים", "יש לו עיניים כחולים", "שתינו נדבקים", "שלושה פעמים" ועוד.

העולם יתחרב עוד רגע

"שום גמדים לא יבואו" מתעד את אחד מסימני ההיכר המרכזיים של לשון הדיבור הישראלית: החלפה או השמטה של מילות יחס וזיקה. ב' נעלמת תדיר: "שבוע שעבר חשבתי", "שש אנחנו חוזרים לפה", "הסביר לי את זה אותה צורה בדיוק". "כשֶ" במשמעות 'כאשר' הופכת שֶ: "שהבאנו אותה" במקום "כשהבאנו אותה". מילות יחס מתחלפות: "כל הגוף שלה מלא עם סימנים" (במקום "בסימנים"); "איך שאתה צריך לשכב ברצפה", "הוא משקר אותך", "נכנסת בבית שימוש" ועוד. מילית הזיקה שֶ נעלמת שוב ושוב, וכך נוצר הדגם המוכר שהוליד את "זה מה יש": "אפשר לחשוב הנכבדים השכיבו אותכם", "חשבתי אני שומע את השריקה שלה", ועוד. יש לציין כאן שלמילית שֶ נטייה ליפול בדיבורם של דוברי שפות לא מעטות, כולל מארצות אנגלו-סכסיות.

דוברי הספר מרבים בצירוף נוסח "היה אומר", "היה עושה". הצירוף הזה מוכר מן התלמוד, אבל בגלגולו הנוכחי הוא נחשב לשון דיבור: "כל מקום שהייתי עוברת, היו האנשים מרימים את הראש"; "הייתי שוכבת ומקיאה"; "היתה מדברת עם העיניים שלה סגורים". לצד אלה מופיעים ביטויים אופיינים שונים: "איך ש" או "מתי ש" במשמעות "כאשר": "הכיור איך שנהיה ריק", "מתי שאני לא מספיקה". בניין התפעל מועדף על הנפעל: "העולם יתחרב עוד רגע", "בתוך האדמה מתרקב אבא שלכם".

משפחת דדון שוברת כמעט תמיד את הדרך המקובלת לציון סמיכות מיודעת. הם אומרים "הבית ספר" ולא "בית הספר". יהודה הוא "מהמחלקת תחזוקה", הקטיושות ירדו "בָאזור תעשייה" וקולות נשמעו "מהבית קברות". לעיתים הסמיכות מתפרקת, וגם כאן היא נשמעת דיבורית: "יש להם שמה את השיר של הפרחים הצהובים".

אחד המאפיינים החוזרים ונשנים בשפה הוא דגם מיוחד האופייני לשפה עממית: המשפט נפתח בכינוי גוף ואחר כך הוא מוטמע במשפט עצמו: "היא אין לה רגש לילדים"; "אתה קטן עליך קיוסק של פלאפל"; "אנחנו מספיק לנו שתיים"; וגם: "נסענו אנחנו לדרום". אפשר לשמוע את הדגם הזה אצל הגששים: "אני אין עלי אינסטלטור", "אתה אל תתן לי דוגמה את צרפת", "אני אין לי אוטו", "אתם אל תחזיקו מעצמכם שפים ניקולאיים", ועוד.

איך נוצרה השפה הזו? על פי איסוף ראשוני ומדגמי מהסוג שהבאתי כאן, חלק גדול מהשיבושים מוכרים מדורות שונים, יוצאי תפוצות שונות ושיבושי צברים. הייחוד כאן הוא שהם עקביים ולא מזדמנים, ויוצרים דגם דיבור קוהרנטי בדרכו. כל אלה ראויים למחקר בלשני מפורט, נוסף על מחקרים שנעשו עד כה בנושא. "שום גמדים לא יבואו" מזמין העמקה נוספת בהם.

חרדים: קרמבו וקוקוס

נעמי דינור כותבת מיוהנסבורג בעקבות הדיון בשפת החרדים: "הביטוי המעניין 'קרמבו', שמשמעותו אישיות חצויה בין ספרדיות (בחוץ) לאשכנזיות (בפנים), מזכיר לי מילה דרום אפריקאית: 'קוקוס'. קוקוס הוא אדם, נער או ילד ממשפחה שחורה, הלומד בבית ספר אותו פוקדים בעיקר לבנים, מעדיף לדבר בדרך כלל באנגלית ולא בשפת השבט, ועושה את זה במבטא טוב. השם מהווה לגלוג לנסיון ההטמעה של התרבות האנגלית בקרב האוכלוסייה השחורה".

הגולש אוהד בית"ר מוסיף מונחי התוועדות חרדית: "כמעט כל אדמו''ר עורך 'טיש' בליל שבת. הטיש הוא שולחן השבת של הרבי, שבו החסידים שרים, טועמים 'שיריים' שמחלק האדמו"ר ושומעים דברי תורה. בחסידות קארלין, כאשר אין 'טיש' נפגשים בליל שבת ל'זיץ' (מילולית: ישיבה). החסידים יושבים ביחד, מפטפטים, אוכלים קצת פיצוחים, מספרים קצת סיפורי צדיקים, וגם קצת רוקדים ושרים.

בוויז'ניץ' ובעוד חסידויות עורכים לפעמים 'באטע', שהוא מין טיש-זוטא. בחב''ד עורכים מדי פעם 'התוועדות', 'פארברענגען' ביידיש, שבה הדגש הוא פחות על האוכל, ויותר על דברי התורה החסידיים ועל הוודקה".

לועז ושכבה

יהודה הצבי מעיר בעניין "לועז" ("הזירה הלשונית" 17.2) כי "תרגומי התנ"ך הדגישו שמדובר בשפה זרה: התנ"ך בתרגומו לספרדית  אומר pueblo extranjero. התנ"ך באנגלית מתרגם כך: language a people of strange. התנ"ך בלאדינו (יש דבר כזה) אומר "puevlo ladinan. מקור הביטוי "עם לועז" הוא בספר תהילים קי"ד.

 פרופ' אורה שורצולד כותבת: "המילים קרבה ושכבה ("הזירה הלשונית" 17.2) אינן מאותו מין: קרבה היא במשקל פִּעלה, והיעדר הדגש הוא ככל הנראה בגלל הרי"ש (כמו במילה שרביט). המילה שכבה מופיעה במקרא רק בצורת הנסמך. מורי, פרופ' יחזקאל קוטשר, נהג לומר שְכָבָה בלבד, וכך תמצא גם במילון אבן שושן כחלופה של שִכבה. נראה שהצורה נגזרה לאחור מן שכָבות (כמו גִזרה, גְזָרות), שהרי גם משקל פְעָלָה ריבויו פעלות, והנסמך פִּעְלַת (השווה נְדָבה-נְדָבות, נִדְבַת-)".

מרס טורקי

משה קזז שופך אור על הביטוי "מרס" ממשחק השש-בש. "המלים במשחק השש-בש לקוחות מהשפה הטורקית, שכן כאשר זורקים את הקובייה קוראים בהתאם לסדר עולה מאחד עד שש: יֶאק, דו, סֶה, גאהאר, בש, שש. שני שלבים למשחק, הרגיל נקרא אוֹיוּן, והשני המיוחד נקרא מַרְס".

שמעון טולדו, שכתב מילון טורקי-עברי מציין לבקשת המדור כי אויון פירושו בטורקית משחק, שעשוע, הימור; מרס פירושו "להביא אדם לכך שלא יוכל לומר מילה". הפירוש שמביא טולדו מתאים למצב המקביל במשחק השש-בש, כאשר מרס הוא ניצחון המושג כשהיריב עדיין לא הוציא אפילו אבן אחת משטחו. "מרס טורקי" הוא כבר מונח ישראלי. הטורקים, מן הסתם, לא שמעו על "מרס טורקי" כפי שלא שמעו על "סלט טורקי" או על "קפה טורקי", וכפי שלאמריקנים אין מושג מהן "שאלות אמריקניות".

תגיות :
Baron von brick; flickr תמונה ראשית

הוספת תגובה