יושב על איזה תוספות קשה

רוביק רוזנטל | 13 בינואר 2006

הספר "צוואה" משקף את שפת החרדים ואת הקודים המיוחדים שלהם, הן בחיי הישיבה והן בגזרת השידוכים; וגם מי מנער את חצנו של פייגלין, ומה זה להתפצ'קר

בין השפות השונות בעברית הישראלית, שפת החרדים היא אחת המרתקות והעשירות ביותר. היא משקפת את האופי הסגור של החברה החרדית, את הקודים המיוחדים לה ואת המקורות הלשוניים המיוחדים מהם היא שואבת. הספר הפופופלרי והשוטף "צוואה" שכתב חיים גרינבוים, המכונה "רם אורן החרדי", חושף גם פלחים רחבים מן השפה הזו, למרות שהספר עצמו מתרחש בדרך כלל בסביבות שאינן חרדיות.

השפיץ של הישיבה

שפת הישיבות החרדיות מהווה מעין שפה בתוך שפה, והיא הוצגה באופן נרחב גם בספרו של דב אלבוים "זמן אלול". גרינבוים מביא בספרו גלריה של טיפוסי ישיבה, בדרך כלל על פי היחס שלהם ללימוד. "המתמיד" הוא מאז ומתמיד מי שמשקיע מאמץ רב בלימודיו. את המתמידים מתאר גרינבוים בביטויים חרדיים מקובלים כמו "קם שעה לפני התפילה" , ו"לא מוציא את העיניים מהגמרא". לעומתו על זליג הוכרמן נאמר כי "בעל כשרון כזה לא מוצאים בכל יום" (173). "בעל כשרֶן" (במלעיל) הוא תלמיד מבריק שאינו נזקק להשקעה רבה כדי להצליח בלימוד. על תלמיד המצליח מאוד בלימודיו נאמר שהוא "עושה שטייגן", ביטוי עברי-יידי. שטייגן פירושו ביידיש לטפס או להתקדם.

הבחור המבריק ביותר בישיבה זוכה לביטוי שכל כולו סלנג ישראלי טהור, "השפיץ של הישיבה", ואפילו "כוכב הישיבה". הוא אמור לממש את חלומה של האם החרדית הליטאית שבנה יהיה "הגדול של הדור הבא", שכן בין הליטאים בניגוד לחסידים האדמו"רות אינה עוברת בירושה. לעומתם אברך פלוני "צריך קצת חיזוק", ואילו על החבר'ה הטובים אייזיק, שהיה פעם מתמיד, וזליג שנזכר לעיל מספר גרינבוים כי הם "ישבו ופטפטו, עושים תורתם קרעים-קרעים". הביטוי הזה מקורו במסכת סנהדרין: "כל הישן בבית המדרש - תורתו נעשית לו קרעים קרעים". הוא מעיד כמו רבים אחרים על כך ששפת התלמוד שקועה בעמקי שפת החרדים.

בקיאס, חברותא ותוספותים

ארגון החיים והזמן בישיבה זוכה לאוצר מילים הנראה זר ומוזר למי שלמד ב"חטיבת בינים", "עלה כיתה" ובילה בקיץ את "החופש הגדול". הישיבה מחולקת ל"שיעורים", כשכל שיעור הוא שנתון. שיעור א', למשל, הוא השנה הראשונה בישיבה. שנה מחולקת לשלושה "זמנים", סמסטרים בלשון הכלל: זמן אלול, מראשית אלול עד יום כיפור (מכאן שם ספרו של דב אלבוים); זמן חורף, מראשית חשוון עד ראשית ניסן; וזמן קיץ, מראשית סיוון עד תשעה באב. בין זמן לזמן מתקיימת חופשת סמסטר הקרויה "בין הזמנים", במלעיל. לאחר שלושה שיעורים מתקיימת מסגרת פתוחה יותר הקרויה "קיבוץ", שבה האברך לומד באופן עצמאי יותר, ונפנה לענייני שידוכים.

גם לסגנון ולתהליך הלימוד סדרת איפיונים לשוניים. כך יש להבחין, למשל, בין "בקיאות" ל"עיון". עיון הוא לימוד אטי, מעמיק, כאשר לעתים לומדים ב"זמן" שלם כמה דפי גמרא. לעומתו "בקיאות", הנהגית "בקיאֶס", היא לימוד מהיר של דפי גמרא רבים, כדי לקבל מושגים בכמה שיותר מסכתות. לומדים כידוע ב"חברותא" ("חברוסא" בהגייה החרדית), כלומר, זוג תלמידים. ביטוי מוכר פחות הוא חַבּוּרֶה, שיש לו שתי הוראות: גם חבורת לומדים, וגם פלפול תלמודי, בנוסח "יש לך בראש איזו 'חבורה' טובה?" בעגה הישיבתית אומרים על מי שמתעמק בלימוד: "יושב על איזה תוספות קשה", ועל אייזיק מיודענו כותב גרינבוים כי "את התוספות הקשה האחרון למד לפני הרבה מאוד זמן". תוספות הוא גם עמוד גמרא שלם, וגם כל קטע בעמוד, והוא זכה על פי מודל "אנשימים" ו"בורקאסים" לריבוי כפול: "תוספותים", ובהגייה אשכנזית מלעילית: תּוֹיְסְפֶס ותּוֹיְסְפֶסִים. על המתעמק ברזי התלמוד נאמר כי הוא "ידע ישר והפוך", בעוד התחמקות מלימוד זוכה לחרפות וגידופים. "דברים בטלים" הם פטפוטי סרק שלא לצורך ללמוד, ומי שעושה "ביטול תורה דרבים" מערים חטא על פשע ומפריע לכלל ללמוד.

סברות, תירוצים ואמתלות

חיי הלימוד בישיבה על פי גרינבוים טעונים מאוד במתחים, תחרות סמויה והיררכיה בין המבריקים, המתמידים והנגררים מאחור. באופן רשמי הגאווה היא חטא, אך מותרת "שמינית שבשמינית של גאווה". על רבי מרדכי, ראש הישיבה, מסופר איך קם כנגדו התלמיד זליג הוכרמן והציב "סברות" ו"תירוצים" שערערו על פרשנות שהציע. "תירוץ" במובנו התלמודי פירושו ישוב קושיא, רחוק מההוראה העכשווית של אמתלה או ניסיון מופרך להצדיק תקלה או איחור. גרינבוים כותב: "בתוכו [של ר' מרדכי] התחוללה סערה. יש גבול גם לענווה שלו. צריך לשמור לפחות על השמינית שבשמינית" (173).

שפת הדיבור החרדית רצופה בביטויים מהמקורות הזוכים לפירוש יומיומי. וכך אומר מנחם ליונתן: "הקשב לי: ברח מהבית, צא עם המשפחה והתקשר אלי מבחוץ. יש לך פה עסק עם המאפיה אתה שומע? זה 'דבר האָבַד'" (312). המקור הלכתי: בחול המועד אסור לעשות מלאכה, אלא אם כן מדובר ב"דבר האבד", דהיינו משהו שיגרום להפסד כספי. גרינבוים כותב כי "עוד לא עבר שבוע מיום העצמאות, והשלטים הצבעוניים, מפגן ה'כוחי ועוצם ידי' נראו כה עלובים ופתטיים" (39). המקור: הפסוק מספר דברים "ואמרת בלבבך, כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". בעקבות פרשני המקרא משמש הפסוק הזה מעין אזהרה חרדית כלפי אדם או גוף, במקרה זה, מדינת ישראל, הסומכים באופן מוגזם על עצמם ולא על עזרת הקב"ה. מלים תלמודיות ארמיות כמו "גופא", "בצוותא חדא" או "גירסא דינקותא" מוכרים גם לחילוניים, אך בלשון החרדית הם משולבים באופן טבעי בדיבור היומיומי.

הגיע לפרק האיש מקדש

השלב שלאחר ה"שיעורים" בחייו של האברך הוא השידוך, ובהגייה אשכנזית שִידֶך. סביב השידוך התפתחה בחברה החרדית תרבות שלמה שחלקה דיבור ברמזים ובקודים. האברך "מתחיל לשמוע", הצעות שידוך כמובן, והביטויים הנפוצים בעניין זה הם "שומע", ו"שומעת". מי שבשל לקידושין "הגיע לפרק האיש מקדש", על פי פתיחת הפרק השני במסכת קידושין במשנה בה נאמר: "האיש מקדש בו ובשלוחו, האשה מתקדשת בה ובשלוחה". הרב אביגדור פרידמן המתמחה בשידוכים מתנבא בנוסח "יש לי רעיון לגבי נתי קאהן", ונתי מגלה למורת רוחו מפי חברו יהודה כי "הם רוצים לראות אותך": הם, דהיינו הורי "המיועדת", כינוי למי שמועמדת לשידוך ספציפי. על מי שמבוקש מאוד לשידוך נאמר ש"שוברים לו את הדלת", ועל המתארס אומרים שהוא "סגר שידוך". טקס האירוסין קרוי "וורט". וורט פירושה ביידיש מילה, שכן באירוסין נותן כל צד את מילתו, והיא הערובה לקיום האירוסין. בעקבות טקס האירוסין נאמר גם על זוג מסוים שהם "שברו צלחת" על פי הטקס המקובל בעדה החרדית.

שמעתי: מתנערים מחוצנו

נורית טל דורות מספרת: "לפני זמן מה רואיינה מצדה זאבי בתוכנית בוקר בהקשר ליום השנה לגנדי. היא סיפרה על אביה שאהב את ארץ ישראל "בכל שס"ה, רמ"ח וגדה".

דב לבנה שמע פועל חדש: "בפורום אוכל כשר, אחת הבשלניות כתבה 'לא רציתי להתפצ'קר'. זהו פועל שנגזר מיידיש, 'פצ'קראי', שפירושו: ללכלך ידיים תוך כדי לישה ועירבוב".

אלה כותבת: "נכדתי בת השש ראתה בתצוגת השוורים בשדרות רוטשילד בתל אביב פסל שחציו אדם וחציו שור ומיד המציאה לו שם: "פגאשור", על משקל "פגאסוס".

שמחה אפק שמע באחת מתוכניות הבוקר ברשת ב' את ח"כ הרצוג מתייחס לעניין פריצקי: "גם ב'שינוי' נפלו ארזים ונפלה שלהבת".

ותרומת המדור: "כמעט כולם מתנערים מחוצנו של פייגלין" (יואב קרקובסקי, רשת ב', 17.12). צריך להיות, כמובן: מנערים את חוצנם מפייגלין.

שמות משפחה: עופרי וקהלני

ועוד בענייני שמות משפחה. שמוליק ליבמן כותב: "ביחס לשם שמוקלר, אבי טוען שזה גלגול של Schmuggler, דהיינו 'מבריח'. זה לא סותר את ההסבר הקושר את השם ליוצרי תכשיטים".

יעוד גונן כותב: "למיטב ידיעתי שם המשפחה הנפוץ כל-כך שפירא (או שפירו) נגזר משם העיר שפאייר באלזס, שהיתה עיר ואם ליהודים בימי הביניים. ואילו במושבה גן-יבנה כִהן במשך שנים יוסף פוזין כראש המועצה, ושינה את שם משפחתו ליבנאי".

אהובה כותבת: "שמי מלפני הנישואין היה עופרי, שהוא צורה מעוברתת של עפארי, מי שבא מהכפר עפאר שבצפון תימן. שם הנעורים של אמי היה קהלני, והוא הגיע מכפר שכן לעפאר, קהלן. כולם הגיעו לישראל ב-1912, כאשר סבי הרב הביא את יהודי עפאר וקהלן לישראל. הם היו בין המייסדים של תל אביב, אבל נשכחו בספרי ההיסטוריה".

תגיות :
Paul Arps; flickr תמונה ראשית

הוספת תגובה