ראש הניעו: "חן, חן, חן!"

רוביק רוזנטל | 14 ביולי 2006

הציפור ההומה יונה עוררה את דמיון הכותבים בעברית מאז ימי המקרא, ועד ספרו של מאיר שלו "יונה ונער"

אלה שואלת: בספר החדש "יונה ונער" מכנה מאיר שלו את הקופסה המוצמדת לרגלה של יונת דואר "טוטף" ובה מניחים את המכתב. אני מכירה טוטפות מהתפילין, וביחידה טוטפת. האם הצורה הזכרית טוטף היא המצאה של שלו?

שלו לא המציא את המילה. "טוטף" מופיעה בכמה מילונים במשמעות זו, כמו גם בחוברת "יוני דואר" של חיל הקשר שנכתבה על ידי שמואל הנדלר הנזכרת בסוף הספר. הנדלר היה מנהל השובך של ההגנה בגבעת ברנר, ואחר כך מפקד יחידת היונים של צה"ל שפורקה בשנות החמישים. ל"טוטף" הוראה נוספת: ציץ, סמל צמוד לכובע או לבגד. ציץ לקישוט היא גם אחת ההוראות של "טוטפת", מילה מקראית שפירושה תכשיט שנקשר להנחת התפילין: "ויהי לטוטפות בין עיניכם". במילונים מוגדרת "טוטף" כמילה מן העברית החדשה, ולא היא. הבלשן עקיבא בן עזרא מביא ב"לשוננו לעם" את הופעתה הראשונה של המילה, בפיוטי תקופת הגאונים, גם כאן במשמעות ציץ: "טוטף כנגדו ירימו יד בנועם/ יה לשמו עתה יפציחו בטעם". 

יונוגרמה ופתקיון

איך התגלגל איפה הטוטף לרגלי היונה? רמז לכך ניתן למצוא ב"יונה ונער", שם מזמזם היונאי הראשי דוקטור לאופר שורות פזורות מפיוט של שמואל הנגיד. הפיוט השלם קרוי "הנצחון על יד לורקה", והוא מופיע באסופת שירת קודש ספרדית של שולמית אליצור. הפיוט מתחיל במילים "שלח יונה מבשרת/ ואם אינה מספרת - / באיגרת קטנה אל/ רגליה מחוברת". הוא מסתיים במילים: "ושית אותה כטוטפת/ עלי ידך מקושרת/ ותיכתב בליבתך/ בעט ברזל ועופרת". המכתב המונח בטוטף קרוי גם "פתקיון" (פתק+יון), אבל שלו העדיף דווקא את המילה "יונוגרמה" (יונה+טלגרמה) המופיעה בספר היונאות של אברהם עץ הדר משנת 1939.

מקום מגוריהם של היונים הוא השובך, מילה תלמודית הקשורה ל"שבכה" וכן למילה הערבית שֻבָּאכּ – חלון. שובך היא דוגמה נוספת לשאלת ה"תקין ולא תקין". הדרך התקינה היחידה היא לכאורה שוֹבָך במלרע, אבל שלו עצמו מצטט בספר שורות משירו של נתן אלתרמן "לבדך": "הלילה, סחרחר מיונים על השֹׁבֶך/ מדליק לך עצי דובדבן". ההסבר שנותן בספר בנימין, אחיו של יאיר המספר, לשיבוש הזה הוא "משוררים יעשו הכל בשביל משקל וחרוז". זה אולי ההסבר גם למילים בפזמון הוותיק "שו-שו-שובך יונים/ לו היה לנו מול חלוננו", שבו התערבבו שתי הצורות: ההטעמה מילעילית, אבל הב' בקמץ. ואולם במילונים מוצגת שֹׁבֶך לצד שובך כצורה שמקורה בתלמוד, כנראה בעקבות מגילת תענית: "אמרו להם ... להביא שתי גוזלות מן השבך הזה שלפנינו בסולם הזה שעל כתפנו". המילה המקראית הקרובה בהוראתה לשובך היא "ארובה", על פי הפסוק "מי אלה כעב תעופינה, וכיונים אל ארובותיהם".

הומיה ותמה

היונה עצמה היתה עם השנים כר נרחב לפיתוחים לשוניים. היא קרובה למילה הארמית יונתא, ויש קושרים אותה לפעול אנה – להיאנח. יש דמיון מה לאנחה בקולה של היונה אך כבר במקרא הועדף הפועל המה, כבספר יחזקאל: "כיוני הגיאיות כולם הומות". גם הצורה "הומיה" מופיעה במקרא, והשילוב "יונה הומיה" המופיע בספר מזכיר לדוקטור לאופר את שירו של חיים נחמן ביאליק "מאחורי השער": "בת יונים הומיה/ בת יונים בהירה/ נחתני בים/ על כנפי הסירה". השיר הזה הוא גם מקור שם הספר: "אין קול ואין עונה -/ ויונה עם נער/ עדיין מתדפקים/ על דלת השער". הילדה העובדת עם דוקטור לאופר, אהובתו של "התינוק", מציעה לקרוא ליונת הדואר "יונה הומיה" על שום קירבתה למונח האנגלי homing pigeon. הקישור הזה בין צליל ומשמעות במעבר בין-לשוני מוכר בעברית במילים שונות כמו "מכונה", "גאון" ורבות אחרות (ראו "הזירה הלשונית" 7.1.2005, 14.1.2005).

כבר במקרא הפכה היונה דימוי לאשה אהובה, בעיקר בכמה פסוקים בני אלמוות בשיר השירים כמו בצירוף "יונתי תמתי". לדימוי הזה נקשר מטבע הלשון הנפוצה "כמו זוג יונים". הוא מוכר ביידיש: האבן זיי געלעבט ווי א פאר טויבן (הם חיו כמו זוג יונים), וכן בכמה גירסאות באנגלית ובצרפתית.

עורבים ויונות

זכתה היונה ויש לה נגאטיב טבעי – העורב. ב"יונה ונער" מוצגת היונה מול העורב בהקבלה ולא כניגוד, כאשר ליאורה קירשנבאום, אשתו לעתיד של יאיר מסבירה ליאיר כי "ביפן העגורים הם סמל לחיי נישואין ארוכים ולנאמנות, ובמצרים העתיקה – העורבים". יאיר מזכיר בתגובה את הביטוי שנזכר לעיל "זוג יונים". ואכן, העורב זכה ליחסי ציבור גרועים מאוד ביהדות, כבר בסיפור נוח. העורב הלך ושב ולא הביא כל בשורה, והיונה נכנסה לפנתיאון, ועל כך מספר המדרש: "וישלח את העורב לידע מה בעולם, והלך ומצא נבלת אדם מושלכת בראשי ההרים, וישב לו על מאכלו ולא השיב שליחותו. ושלח את היונה והשיבה את שליחותו. מכאן אמרו: השולח דברים ביד טמא כשולח ביד כסיל, והשולח דברים ביד טהור כציר נאמן לשולחיו". בפולקלור הערבי הפלסטיני מוכר הביטוי "הלך כמו העורב של נוח", ופירושו: הלך ולא חזר.

הדיון התלמודי במסכת סנהדרין בפרשת "מפריח היונים" (ראו טור צד) מביא את אחת הפעמים הנדירות במקורות בהם מופיע הזכר של היונה – היון. היונה היא אחד היצורים המעטים בעברית שבהם שם הזכר משני לשם הנקבה ונגזר ממנו. הצורה "יון" צצה גם בשיר ילדים ידוע מאת שמואל בס הנפתח במילים "שני אורחים לי בחלון/ זוג יונים: יונה ויון" ומסתיים: - "יום יום בואו ואתן!"/

ראש הניעו: "חן, חן, חן!" כפיצוי מה זכתה היונה לצורת ריבוי זכרית, יונים, כמו אחיותיה המקורקעות הנמלה (נמלים) והתולעת (תולעים). ואולם, בסיום הספר מספרת חברת קיבוץ גבעת ברנר לשלו: "הרבה שנים עברו מאז, ובינתיים נפלו לנו עוד חללים, וכמה אפשר? גם היונות כבר לא באות".

סמל השלום

על הדימוי של היונה כסמל השלום חלוקות הדעות. ויליאם סאפייר מסביר במילון הפוליטי שלו כי מקור הדימוי במיתולוגיה היוונית, והוא היונה הנחה על זרועה של אפרוידטי, אלת האהבה והיופי. דעה אחרת קושרת את הדימוי לסיפור נוח, כאשר היונה היא זו שהביאה את בשורת השלווה והבטחון לאחר המבול. הציור המפורסם של פאבלו פיקאסו תומך בכך: פיקאסו הניח בפיה של יונת השלום את עלה הזית המקראי. היונה היא גם סמל נוצרי של שלום ואהבה. בספרי הברית החדשה מתי ולוקאס מופיעה רוח אלוהים בדמות יונה.

היונה הפכה כינוי לפוליטיקאי רודף שלום במשבר הטילים בקובה ב-1962. אז נולד הצמד הניגודי "יונים וניצים". לדימוי הנץ הפוליטי שורשים עמוקים במסורת האמריקנית. הביטוי "war hawks" נטבע על ידי הנשיא ג'פרסון ב-1789 כמונח ביקורתי נגד הסנאטורים שתמכו במלחמה נגד צרפת. מילון הסלנג הבריטי של אריק פארטרידג' קושר בין היונים והניצים מכיוון שונה במקצת, בביטוי בריטי מן המאה ה-19: hawk and pigeon , שפירושו "הנבל והקורבן".

מפריח יונים

שלו קורא למגדלי יוני הדואר יונאים. השם התלמודי הקרוב הוא "מפריח יונים", והוא אומץ גם על ידי אלי עמיר ברומן בשם זה. בתלמוד עצמו מפריח היונים אינו מקצוע מכובד. הוא פסול לעדות, ובעניין זה מתקיים דיון סוער במסכת סנהדרין.

בעברית החדשה "מפריח יונים" הוא מטבע לשון המתייחס למי שמרבה בגוזמאות, אך הביטוי כמעט אינו בשימוש היום. מילון הסלנג של נתיבה בן יהודה ודן בן אמוץ מציע הוראה נוספת ל"הפריח יונים": "שיחרר גזים מבטנו בדרך פי הטבעת". האם על כך דיבר הכתוב בירמיה: "על כן המו מעי לו", או בגירסה הנועזת של שיר השירים: "דודי שלח ידו מן החור, ומעי המו עליו"? תמהני.

הערות: וויליסים וביזבזים

אילן מלכא (וכן רבים אחרים) מסביר ומתקן ביחס ל"וויליסים" ("הזירה הלשונית" 30.6): "הכינוי אכן ניתן למתגייסים חדשים (1959-1960בערך), שמספרם האישי החל בספרות 44 (מתוך שש ספרות). הטנדרים מסוג וויליס שימשו כרכב הסעות קטן וגם כרכב אישי לקצינים, ומספרי הרישוי הצבאיים שלהם התחילו בספרות 44, מכאן הושלך הכינוי לטירונים החדשים".

עמיעד כותב: "המושג 'ביזבז', שבא לתאר חיילים צעירים וירוקים היה בשימוש עוד לפני גיוס נובמבר 73'. ביזבז היה כינוי של הסחוג התימני הירוק וכנראה מכאן השם. בנובמבר 73' הגיעו מספרי 220, שהיו מתקבלים בקריאה 'שתיים שתיים בזזזזזזזזזז', ומכאן נולד הכינוי 'סיומת בזזזז'".

מיכה נצר כותב בעניין הדרגה סמל: "בשנת 1947, במסגרת הגדנ"ע של ארגון ההגנה, הייתי סמל. אז נדרש 'סמל' כראשי תיבות של 'סגן מפקד למילואים', כשהכוונה לא לחיל המילואים אלא כרזרבה, מילוי מקום. המעמד התאים אז לדרגת טר"ש, שהיתה בצה"ל ואינה קיימת עוד.

תגיות :
Thangaraj Kumaravel; flickr תמונה ראשית
פוסטים רלוונטים בנושא

הוספת תגובה