האיש שהמציא את השטרודל

רוביק רוזנטל | 08 ביוני 2007

מחדשי מילים רבי מוניטין בנו את המילון העברי החדש, אבל גם לשפת הדיבור ולז'רגון המקצועי יש ממציאים. מ"הכל דבש" והקונפייטר ועד הלהיט, וכמובן, השטרודל: כל הממציאים נחשפים כאן 

חבורת מחדשי המילים שהפכו את העברית ממאגר מצומצם ואיכותי של מילים לים רחב ומרשים נעצרת בדרך כלל בחשודים הרגילים: בן יהודה האב והבן, דוד ילין, אהרון מזי"א, יחיאל מיכל פינס, חיים נחמן ביאליק, אברהם שלונסקי ואחרים. חידושי האקדמיה, אלה שנקלטו ואלה שנקלטו פחות מתפרסמים ברשומות. על מילים רבות, בעיקר בסלנג, אין יוצר חתום. המדור הפעם יעסוק בכמה מילים וביטויים שנולדו במוחם הקודח של אנשים שאינם דווקא בין המחדשים הידועים, ובדרך כלל מדובר ב"יוצר של מילה אחת". סיפור הממציאים הגיעו למדור ביוזמת הממציאים או מכריהם, וכל סיפור נוסף יבורך ויפורסם.

שטרודל ושאטה

סיפור ההצלחה המרשים ביותר בקבוצה הזו היא המילה "שטרודל" בשימושה האינטרנטי: הסימן המפריד בין המשתמש וה"דומיין" בכתובת האינטרנט. השם הרשמי הוא at, או at-sign, אך בשפות שונות נקרא הסימן בשמות משונים, מזנב חזיר ועד אוזן חמור. המילה שטרודל היא יצירה ישראלית, וממציאה הוא מהנדס מחשבים ותיק ושמו משה לוביאניקר, תושב גבעתיים. לוביאניקר עלה ארצה מפולין בשנות החמישים, והוא בן דוד שני (מדור צעיר יותר) של שר הביטחון המנוח פנחס לבון. משה החל לעבוד בחברת איי בי אם סמוך להיווסדה, נשלח ללימודי הנדסה בגרמניה, ולאחר זמן מה הפך מדריך בקורסים ללקוחות שלמדו את יסודות הטכנולוגיה החדשה. אחד הסימנים ששימשו בה היה הסימן @, שנקרא בשפה המקצועית small at-sign. במהלך אחד השיעורים, בשנת 1965, ניסה להקל על התלמידים לקלוט את שם הסימן ואמר להם: "תסתכלו, זה נראה כמו בצק של שטרודל, נקרא לזה שטרודל". "זו היתה הברקה רגעית", מספר לוביאניקר, "אבל תוך זמן קצר התפשט הכינוי החדש כמו אש בשדה קוצים". משה גם הציע לקרוא לסימן # הקרוי היום סולמית "שאטה", על פי דמיונה לסורגי בית כלא, אך הביטוי הזה לא נקלט. מאוחר יותר, בראשית ימי האינטרנט, חיפשו ברחבי העולם סימן המפריד בין המשתמש והשרת, וניתנו סימנים שונים, עד שהוסכם על @. השטרודל של לוביאניקר נדד משפת התכנות העברית לשפת משתמשי הרשת, והפך נחלת הכלל.

שירת הבירבור

בקיץ תעלה על מרקע ערוץ 2 סדרה חדשה ושמה "הכל דבש". את הביטוי הזה הגה דני בר שי, איש אופנה בעל שם, שההאנגר שלו ביפו קרוי באותו שם, "הכל דבש". הסיפור של בר שי פשוט: הוא ביקש להנציח את שמו בביטוי, ועל כן החל להפיץ את השימוש בראשי התיבות "דני בר שי": דבש, והפיתוח: הכל דבש. הביטוי תאם את רוח האור והאהבה של ימי הניו אייג', ונקלט היטב בשפה.

אחת המילים הנפוצות בסלנג הישראלי היא הפועל לברבר, דהיינו, לדבר ולפטפט ללא תועלת, ועל כך כתב ניסים אלוני לגששים את "שירת הבירבור". על הולדת הבירבור כותב ביומנו עוזי נרקיס בספרו "חייל של ירושלים": "באותה תקופה (1955, ר.ר.) רשמתי לעצמי שורה של חידושים לשוניים. אחד מהם נולד לאחר מינויו של סא"ל שמואל גלינקא כראש ענף מבצעים. באחד הימים חיבר גלינקא פקודת מבצע לפעולה ושמה "ברבור", שהתבטלה במהרה. חיים לסקוב, שהיה ראש אג"ם, דרש שנשלים בכל זאת את עיבוד הפקודה. אגב כך השתרבבה לניירותיו של גלינקא אות יוד מיותרת, ושם המבצע נשתנה ל"בירבור". לסקוב התקצף, ואילו אני קפצתי על המציאה וגזרתי מן הבירבור של גלינקא את שם הפועל "לברבר", דהיינו, לעסוק בעניין חסר תכלית וחסר תוחלת. החידוש נקלט במהרה בעגה הצבאית וחדר לימים גם לעברית היומיומית. זכורני שדיין היה מקפיד להגות אלת המילה על פי הכללים – בבית ראשונה רפויה אחרי אותיות השימוש".

נרקיס מזכיר גם חידושים שחידש ולא נקלטו כגון גנחן ונכליאל, מהומן (עושה מהומות), וכן מלופלף, אביו של הלפלף, ושפוף, שדווקא נקלט במשמעות נכא רוח. ובעניין זה, למדור גונבה שמועה שהמילה החשובה "תחמן" נהגתה בחיל האוויר אי שם בשנות החמישים. הממציא הישר מתבקש להתייצב בדואל.

תביא את הקונפייטר

לאחר הרצאה לגימלאי הסתדרות המורים ניגש אלי בביישנות מה אחד הנוכחים, יצחק הדס, וסיפר לי את סיפורו של ביטוי שהמציא. "בשנות השישים למדתי נהיגה, וראיתי הודעה בעיתון שמחפשים ביטוי לנהיגה שבה הנהג השני הוא השני הוא העבריין, אבל על הנהג הטוב מוטלת חובה למנוע את התאונה. נאמר שם גם שמי שיציע את הביטוי שיתקבל יזכה בפרס כספי. הצעתי לקרוא לזה "נהיגה מונעת", והביטוי התקבל. את הסכום הפעוט חילקו ביני לבין מציע נוסף שהציע הצעה דומה".

ולסיום, אחד מביטויי הפולקלור העברי, קונפייטר. המילה מתייחסת לחפץ שאינו קיים ומשמש לצרכים שונים, כגון התעללות בחיילים חדשים ("תביא את הקונפייטר מהאפסנאות, ותדאג שיהיה מצוחצח") או למרצה שאין לו מושג איך קוראים לרכיב זה או אחר ("וכאן זה הסמיצ'יק שמתלבש על הקונפייטר"). יחיאל קדישאי, מאושיות המשפחה הלוחמת, סיפר למדור שאת הביטוי המציא אחיו, יצחק קדישזון. יצחק אף הוסיף מכתם לחידוש: "תביא את הקונפייטר, קיש אין טוכס און גיי ויייטר" (שק בתחת ותצא לי מהעיניים).

מילים מומצאות: להיט

אגדה אורבאנית מספרת שאת המילה להיט המציאה רבקה מיכאלי, והרי לכם הוכחה שלפעמים אגדות נטועות במציאות. רבקה מספרת: ”בספטמבר 1958 הגעתי מגלי צה"ל לקול ישראל. מצעד הפזמונים נקרא באנגלית hit parade. לקראת הגשת מצעד הפזמונים בספטמבר אותה שנה הצעתי לקריין הראשי דאז, משה חובב, לקרוא לשלאגר (מילה גרמנית, והיא קשורה, כמו במקבילה האנגלית, לפועל להכות – ר.ר) "להיט" או "להוט", גם מפני הדמיון שלו ל-hit. חובב העדיף את להיט, ותוך כמה חודשים התפשטה המילה". להיט הרחיבה את משמעותה למוצר נחשק ואופנתי. האקדמיה ללשון עברית דנה בשנת 1985 בצורת הריבוי של המילה הפופולרית, והוחלט שיש לומר לְהיטים ולא לָהיטים. מפרטי הדיון מתברר שאבא בן דויד טען בתוקף שממציא הביטוי הוא משה חובב, אך הועמד על טעותו. המילה להיט היתה קיימת עוד קודם לכן כמונח במוסיקה, במשמעות "בלהט, ברגש", ובאיטלקית: אפאסיונאטו, והיא מופיעה במילון האקדמיה למוזיקה משנת 1955. אין למילה בהוראה הזו קשר לשלאגר ממצעד הפזמונים, וכמו מונחי מוזיקה עבריים לא מעטים אין בה שימוש.

פריימריס: דיאלנה ופתיפנה

ולדימיר שץ כותב: "קראתי שאנשיו של עמיר פרץ קראו לו "דיאלנה". האם תוכל להרחיב ביחס לביטוי?"

"דיאלנה" היא מילה במרוקאית ופירושה בשימוש זה "משלנו". היא המקבילה הישירה לביטוי העתיק ביידיש "פון אונזערע", ולמקבילה האנגלית one of us, ומתייחסת בדרך כלל לשייכות אתנית. מילון היהודית המרוקאית של אתר קוסקוס מביא את התמונה הדקדוקית השלמה: "דיאלי: שלי, דיאלק: שלך, דיאלו: שלו, דיאלנה: שלנו, דיאלכום: שלכם, דיאלהום: שלהם".

ולהלן דוגמיות נוספות מהמילון הנכתב על ידי גולשים. סרה סרורה: צרה צרורה; מימון: שמחה; פתיפנה: לחמניה; רבינא: מועקה; אינשפיטר: בית חולים; מערה: בית קברות; סלה: בית כנסת; סקוולה: בית ספר; מעון: איבר המין הנשי.

ירושלמית: הכביש והגיגיות

בנושא "מלבין הגיגיות", שנקרא בירושלים "אמבייד אלחספיילה" ועסק בציפוי כלי הנחושת בבדיל (25.5) כותב מיכה נצר: "קריאות מלבין הגיגיות מרמלה לקראת הפסח בחוצות המושבה רחובות  בימים ההם, לפני 1948, היתה באידיש:'ואייסען כיילים, קעסאלאך, פאיילעס', דהיינו, מלבין כלים, קלחות וגיגיות". את הסיפור מביאה גם רותי מימי ילדותה במושב עין ורד.

אלכס שפי ואחרים מעירים בצדק כי "הכביש המכושף" הוא הכביש היורד מטיילת ארמון הנציב אל הכפר ג'בל מוכבר.

יעוד גונן מוסיף: "גם לעירי רחובות נתייחדו מספר מלים וביטויים, לפחות בימי נעורי, ולפניהם.

גלעיני המשמשים למשחק נקראו, אולי בהשראת נערי מרמורק ושעריים, עגָ'מים (עג'מה הוא השם הערבי לגלעין משמש או זית – ר.ר.).

החישורים בגלגלי אופניים נקראו שפיצים.

כשרצינו ללכת למרכז העיר השתמשנו בביטוי "לרדת למושבה".

וגולת הכותרת: צינור גומי להשקיית הגינה - דופּייה.

תגיות :
Nick Saltmarsh; flickr תמונה ראשית
פוסטים רלוונטים בנושא

תגובות

חי
לפי שירו של בומבה צור "אוכל, קדימה אוכל", המילה קונפייטר היא ריבה "ישנו מיץ ויש גם שפריץ...וגם קונפייטר מתפוזים" כנראה שזאת דרך נוספת לומר קונפיטורה
02 בפברואר 2017 הגב

הוספת תגובה