אז איך נקרא למלחמה הזו?

רוביק רוזנטל | 09 במרץ 2007

סביב מלחמות ישראל התנהלו ויכוחים עזים על השם שייקרא למלחמה, ונמהלו בהם שיקולים אידיאולוגיים ופוליטיים

מערכת הביטחון לא תנוח ולא תשקוט עד שיימצא שם למלחמה שאירעה בקיץ, למרות שהציבור והתקשורת קוראים לה בפשטות "מלחמת לבנון השנייה", וכך תישאר גם בפי ההיסטוריונים. הצורך לקרוא שם למלחמה מלווה את מדינת ישראל מאז היותה ומאז היות המלחמות, ואין מלחמה או מעין מלחמה שלא זכתה לדרמת שמות משלה. כך היה ביוני 1982. על הודעה הרשמית של הממשלה ביום היציאה למלחמה מתנוססת הכותרת "מבצע שלום הגליל". השם נתפס בתקשורת כחלק מההטעיה הכללית, והעיתונאים טבעו כבר ביום השלישי את השם שנקלט, "מלחמת לבנון". השם הרשמי והמשני, "מבצע שלום הגליל" שודרג ל"מלחמת שלום הגליל", ובראשי תיבות, מלחמת של"ג.

מלחמת ארבעת הימים

שמה של מלחמת הקונצנזוס, מלחמת ששת הימים, לא היה מובן מאליו. תום שגב מספר בספרו 1967 כי בפני לוי אשכול עמדו הצעות רבות לשם. ביניהן "מבצע השלום", "מלחמת הגבורה", "מלחמת החיים", "מגן לשלום", "ציון", "שי" (ראשי תיבות של "ששת ימים"), "משה" (מלחמת שלום המדינה), "מלחמת ירושלים" ועוד. אחד מקוראי "מעריב" הציע לקרוא לה "מבצע רבין הוד". איתן הבר, אז כתב צבאי, נכח במפגש עם דיין בגוש עציון יום לאחר כיבושו, ביום החמישי למלחמה. דיין שאל איזה שם נקרא למלחמה. על פי זכרונו של הבר, הציע עוזי נרקיס את השם "מלחמת הניצחון", וגנדי את "מלחמת הגאולה". איש הרדיו יצחק רגר הציע באותו מעמד לקרוא לה "מלחמת ארבעת הימים", ואכן אלבום הניצחון של פיקוד דרום קרוי "מלחמת ארבעת הימים". בחודש יולי הכריע אשכול הכריע לטובת השם הפשוט "מלחמת ששת הימים". גאולה כהן התלהבה וקשרה את השם ל"ששת הימי היצירה" מספר בראשית, בעוד מנחם בגין התנגד וביקש לקרוא לה "מלחמת הגאולה".

קריאת מלחמות על פי אורך המלחמה היא אחת הדרכים המקובלות בהיסטוריה, כמו "מלחמת שלושים השנה", "מלחמת מאה השנה", או "מלחמת ששת השבועות", שבה הכריעה פרוסיה את אוסטריה במאבק על ההגמוניה באירופה. המלחמה הישראלית-ערבית שבאה אחרי מלחמת ששת הימים היתה אמורה להיקרא "מלחמת אלף הימים", אך היא נקראה דווקא "מלחמת ההתשה", וזאת בעקבות נשיא מצרים גמאל עבדול נאסר, שהכריז שמטרתו היא להתיש את הישראלים. העימות הישראלי-פלסטיני שפרץ ב-1987 כבר נקרא בשם בערבית, "אינתיפאדה", וזה של 2000 נקרא "אינתיפאדת אלאקצא". הנסיונות להעניק לעימות הזה שם עברי, כגון "המלחמה על הבית", נכשלו. ההיסטוריון מוסטפא כבהא מסביר שלשם "אינתיפאדה" יש ותק כמעט כאורך הסכסוך. כך נקראו מעשי האיבה של הערבים כלפי יהודים בפתח תקווה בשנת 1920, וכן בחברון, צפת וירושלים ב-1929. כבהא מסביר ש"אינתיפאדה", התנערות, מתייחסת במקורה לעוף החול, המתנער שוב ושוב מתרדמתו.

מלחמת הצליחה

כמו מלחמת לבנון, גם מלחמת סיני זכתה לשם עוד לפני שפרצה: "מבצע קדש". זאת עלפי גירסתו של בן גוריון שגרס שאין מדובר במלחמה, ובכל זאת רצה להעניק לה גוון יהודי-מיתולוגי. דיין העניק את השם שהתקבל, "מלחמת סיני". במלחמת תש"ח ניטש מאבק בין שלושה שמות. השם שזכה לתאוצה תחילה היה "מלחמת השחרור". ההיסטוריון זאב צחור מסביר שהשם ניזון מהתנועות השחרור כנגד הקולוניאליזם שפעלו במקביל במקומות רבים, אך הוא לא התאים לאמת ההיסטורית, שהרי המלחמה לא היתה נגד הכובש הבריטי אלא נגד מדינות ערב. בן גוריון התעקש על "מלחמת הקוממיות", אך "מלחמת העצמאות" התקבל כשם המוביל. השם "מלחמת יום הכיפורים" התקבל בהסכמה כללית, שכן תאם גם את התאריך וגם את הסמליות הגלומה בו. היו נסיונות לקרוא למלחמה בשם הטעון "מלחמת יום הדין", אך השם לא נקלט.

הערבים, כאמור, העניקו למלחמות שמות משלהם. המלחמות הבולטות זכו למספרים, כאשר מלחמת העצמאות קרויה "המלחמה הערבית הישראלית הראשונה". השנייה היא מלחמת סיני, השלישית ששת הימים, הרביעית יום כיפור, החמישית לבנון והשישית, "אלחרב א-סאדסה", היא זו של הקיץ האחרון. אלו לא היו השמות היחידים. מלחמת השחרור נקראת בפי הפלסטינים "מלחמת 48", וכאירוע היסטורי רחב יותר היא קרויה "נכבה". מלחמת סיני נקראה גם "התוקפנות המשולשת". מלחמת 67 קרויה גם "נכסה", צורה ממותנת של נכבה. מלחמת יום כיפור זכתה לשמות ערביים על פי התאריך: "מלחמת אוקטובר", "מלחמת תשרין" (הוא אוקטובר), ו"מלחמת רמדאן". שם מסוג אחר שניתן לה הוא "חרב אל עובור", דהיינו, מלחמת הצליחה. אריק שרון היה קונה את זה. מלחמת לבנון נקראת גם "מלחמת יוני השנייה", וגם "אג'תיאח", דהיינו: הכיבוש החפוז.

בסופו של דבר, קובע זאב צחור, השמות ההירואיים והמלאכותיים נשכחו, ונשאר דווקא השם הענייני והפשוט. ובכל זאת נחלצו מאזיני התכנית "המילה האחרונה" בגלי צה"ל להציע לאברי גלעד וג'קי לוי שמות למלחמה האחרונה. חלקם מתייחסים לאויב: "מלחמת נס רע לה", "מלחמת החזבמאס", "צנח לו זילזאל", "המלחמה הכי זבאלה", ו"מלחמת חיש בלע את חיזבאללה". אחרות מתייחסות למנהיגי העבר, כמו "מלחמת מלר"ש: מלחמה ראשונה ללא שרון", ו"הברק ועונשו". המלחמות העכשוויות, מכל מקום, מתנהלות במתחם אולמרט-פרץ-וינוגראד-לינדנשטראוס. לא נעים, אבל לפחות לא מתים מזה.

שמות מלחמות: האוזן והחזיר

בספרון קטן ומקסים שיצא לאחרוניה ושמו "הספר האדום הקטן של ההיגיון הצבאי" מאת ניקולס הובס, בהוצאת זמורה ביתן, מוזכרות כמה מלחמות משונות תחת הכותרת "סיבות גרועות למלחמה". ולהלן מקבץ:

מלחמת אוזנו של ג'נקינס, מלחמה בין ספרד לאנגליה שפרצה ב- 1731 על רקע השמועות שהספרדים כרתו את אוזנו של קפטן רוברט ג'נקינס. אוזניו נותרו שלמות, אבל הזעם על המעשה הברברי לכאורה עשה את שלו.

מלחמת הכדורגל, מלחמה שפרצה בין סלבדור להונדורס בשנת 1969 בעקבות שער מכריע שהובקע בדקה התשעים במאבק על העלייה למונדיאל. אלפי בני אדם נהרגו בקרבות.

מלחמת החזיר שכמעט פרצה בשנת 1860 בין ארצות הברית לקנדה, כאשר חזיר קנדי חצה את הגבול כדי לאכול תפוחי אדמה ונורה למוות.

מלחמת השור החום, מלחמה אירית שעל פי האגדה נולדה כאשר המלכה מדב מקונט קינאה בפר הגדול של בעלה שכונה "לבן הקרן", ואספה צבא גדול כדי ללכוד אותו.

עברית חדש: איפה הייתה ומה עשיתה

יהודה נויפלד כותב: "בשירותים של רכבת ישראל נמצאת מודעה בזו הלשון: "נא להשאיר את המקום בעזיבתך כפי שהייתה רוצה למצוא אותו בכניסתך, תודה!". סיפרתי על כך לתלמידיי והם פנו לרכבת שהבטיחה לבדוק את הנושא. בדקתי בדיקה יסודית יותר והתברר לי שבכל  חדרי השירותים של הרכבת מופיע הנוסח הנ"ל, הכולל את" הייתה רוצה."

תודה ליהודה נויפלד. הוא ודאי ישמח לדעת שהרכבת קשובה לרוחות הנושבות בבלוגוספירה, שם צורות נוסח "הייתה" ו"עשיתה" פורחת, כמו בשיר המרגש בבלוג של במבה בסטייל: "הייתה בשבילי מלך העולם.. הייתה פשוט מעל כולם... הייתה כול מה שרציתי.. עד שהתעוררתי וראיתי את הפרצוץ האמיתי שלך!"; או באתר במה: "אני לא יכול לתאר מה עשיתה לי במופע הזה".

מגילת אסתר: ושתי הלוחמת

דקלה מינטוס כותבת: "במדור האחרון (2.3) כתבת כי 'הגיע הזמן שהפמיניסטיות באשר הן יכתירו את ושתי כגיבורה היסטורית'. אכן היתה הכרה כזו במלכה ושתי כגיבורה פמיניסטית. זה קרה במאה ה-19 בארה"ב, כאשר נשים החלו להשתמש בזכותן לפרש את כתבי הקודש כראות עיניהן כמקור כח פוליטי וחברתי. יש גם שיר שכתבה על ושתי האקטיביסטית האפרו-אמריקנית פרנסס אלאן ווטקינס הארפר. השיר מספר את סיפורה של ושתי על פי המגילה, ומסיים בשורות:

She heard again the King's command, / And left her high estate; / Strong in her earnest womanhood, / She calmly met her fate, // And left the palace of the King, / Proud of her spotless name--/ A woman who could bend to grief, / But would not bow to shame.

תגיות :
Al Jazeera English; flickr תמונה ראשית
פוסטים רלוונטים בנושא

הוספת תגובה