כפרה עליך, שימון

רוביק רוזנטל | 15 ביוני 2007

אחד המאפיינים של שפת הדיבור הישראלית היא הפיכת המלרע למלעיל. כך בשמות, מקומות, ומילים רבות בשפה; וגם על חזירים וחקלאים

על ארבעה בנים ובת אחת דיברנו וברברנו בשבוע שחלף. על עמי ועל אהוד, על שימון ועל רובי, ועל קולט. ומה משותף לארבעת הבנים ומבדיל אותם מהבת היחידה, פרט לאותו הבדל קטן? ארבעתם נהגים ומושמעים במלעיל, ורק קולט – במלרע.

מי ימלעל מלרעי ישראל

כלומר, בחדשות הרדיו ובטלוויזיה כולם במלרע. ראובן ושמעון ואהוד, ורק עמי נשאר במלעיל, שכן שמו המקורי והמלרעי, עמיחי, אינו מוכר לציבור. והם לא לבד. יד נעלמה כופה על דוברי העברית להפוך כמעט כל שם עברי מלרעי למלעיל. זה מצבם של השמות הגבריים אלחנן, איתמר, ברוך, עמוס, מיכה ורבים אחרים. התסמונת דומה במקרה הבנות, וכך נשמעות בדרך כלל לאה ובלהה, נעמי ודינה, גילה ורינה במלעיל. חיינו מלאים אבי (קיצור של שמות רבים), אלי (כנ"ל), בני (בנימין), יוסי (יוסף), רפי (רפאל), וכדברי הגששים אל אחד זבולון, "הרשה לי לקרוא לך זבובי". כך גם קוצרו הבנות ציפי (ציפורה), תמי (תמר), שולה (שולמית) ורבות אחרות. חדי-ההברה כמו גד, דן ורן וגיל וטל הורחבו לגדי, דני, רני, גילי וטלי, במלעיל כמובן. גם שמות משפחה מפורסמים מולעילו בפי העם, מאשכול ועד רבין. גורל דומה אירע לשמות ערים ויישובים. חיפה הפכה לחיפה מלעילית ואפילו לחיפו, וכמוה בת ים, עכו, נתניה ונהרייה ויבנאל. ראשון לציון הפכה כבר מזמן לרישון. אפילו נהר הירדן זכה להגייה מלעילית בשיר "הלאה ירדן, הלאה זול".

תופעת המילעול מטרידה את חוקרי העברית ודורשי טובתה מאז החל העיסוק במה שקרוי העברית הישראלית, והיא נקראת בלשון המדע "נדידת טעמים", כשהנדידה היא תמיד לאחור, מההברה האחרונה להברה שלפניה, ופה ושם אפילו להברה נוספת בקדמת המילה. דן אלמגור הצמיד לתופעה מכתם בעקבות שיר חנוכה: "מי ימלעל מלרעי ישראל?" גיל חובב מקפיד לתקן כל מי שקורא לאבי-סבו "בן יהודה" במלעיל, והוא מספר שכמה פעמים כמעט הורידו אותו ממונית כשביקש לנסוע לרחוב בן יהודה, בהדגשה ברורה של ההברה האחרונה. בן יהודה עצמו, שפעל להשלטת ההגייה הספרדית המלרעית ולחם בהברה האשכנזית המלעילית, היה ודאי נרעש ומאוכזב אילו נחשף למתקפת המלעיל שהיה קולט ברחוב הנקרא על שמו.

מנשמע בובה

השמות בעניין זה, הם רק קצה הקרחון. נסו להגות את המילים אצבע, כמה, דווקא, ארבע, אדרבא, אפילו, אגב. מה יוצא? מלרע או מלעיל? פרופ' אורה שורצולד מספרת במאמר מאלף בנושא על מבחני סימון וקריאה. התוצאות מעידות שהעם רוצה גם וגם. המילה דווקא, למשל, נהגית ברוב המקרים במלעיל, וכך המילה לגמרי, אך שתיהן זוכות גם לתפוצה נכבדה במלרע. במלים כמו "אדרבא" ו"בלתי" הנטייה היא למלרע. שורצולד מראה שהמילעול מתרחש בדרך כלל במילים שאינן כפופות לשיטת השורש והמשקל, מה שקרוי גם "מילים יחידאיות". לכן התופעה נפוצה כל כך במילים שמקורן בארמית, או במספרים, וכאמור בשמות פרטיים.

המילעול הוא יצרן סלנג פעיל במיוחד. מילים לא מעטות עוברות ממלרע למלעיל בדרך מן הצורה התקינה אל מילת הסלנג. "בובה" במלרע היא צעצוע, במלעיל היא כינוי פטרוני לאשה. "יורם" הפך משם פרטי מלכותי לכינוי עולב כשעבר למלעיל. בשנות החמישים נהגו לומר במלעיל "רומני גנב, פולני שותף". מצרי ופרסי הופכים מהגדרה מכובדת של מוצא האדם במלרע, לכינוי גזעני במלעיל. "מה נשמע" המכובד הופך ל"מ'נשמע" (הטעם על 'מנש') הפרחחי. "מה שמו" במלעיל הוא כינוי מזלזל, וגם בעל הוראה מינית. "שישו ושמחו" העליז הופך במלעיל למהומה גדולה, ועוד ועוד.

כפרה, חבר'ה

השאלה או הזעקה אותה יזעק בן יהודה בשוטטותו ברחוב הממלעל היא למה, או בעברית מעודכנת, למה מה קרה? התשובות לכך רבות. הבלשן הדגול חיים רוזן הצביע על הצורך הסמוי של דוברי העברית ליצור בידול בין מילים. אם נאמר "אצבע" במלרע היא תישמע כאילו אני רוצה לצבוע איזה קיר. אם אומר "אמצע" במלרע היא תישמע כמו "אמצא". שורצולד טוענת שהשמות לבנות, למשל, נהגות במלעיל כדי להרחיק אותם מן המילה בהוראתה המקובלת. הילדה אורה והילדה שמחה אינן האורה והשמחה שהיו ליהודים בשושן. בהמשך המאמר קושרת שורצולד את התופעה להיבטים של ניגון המשפט, המוזיקה של הדיבור, ובלשון הבלשנים, יסודות פרוזודיים.

הסבר מקובל אחר למילעול קשור להשפעות הסמויות והגלויות עליה של היידיש והשפות הלועזיות השונות. השפות האלה בדרך כלל אינן מלרעיות, אלא מלעיליות או אפילו אחורה מזה. אפשר לראות בהשתלטות המלעיל את נקמת ההברה האשכנזית, שנדחתה על ידי מחדשי השפה העברית. בדרכה הערמומית ובחוכמה יהודית עתיקה פלשה לשדה הפרא של שפת הדיבור, הסלנג, הכינויים, וסיפחה כל מי שנענה לה. את התופעה חיזקה קבוצת המילים החשובה שאותה גייסה היידיש מן העברית. חלק נכבד ממנה שב לעברית בהגייה יידישאית מלעילית והתבצר בסלנג, כמו תכלֶס, חברֶה וחוכֶם. גם כינויים מלעיליים ניזונים רובם מהווי העיירה, כגון שמוליק ומוטקה ויענקלה. "כפרה" המלעילי, במשמעות אהוב נפש, באה משפת יהודי צפון אפריקה. ומה תאמר על כל אלה קולט? דבר אחד ברור, איש מעולם, אבל מעולם, לא קרא לה קולט במלעיל. אתה קולט את זה, שימון?

מילת השבוע: חזיר

ארקאדי גיידמאק הניח את טלפיו בצלחת החילונית, ונראה שהפעם הגזים. מדינת ישראל חיה לא רע עם החזיר: מוקצה מחמת מיאוס, אבל מצוי בכל מסעדה לא כשרה. אין קוראים לו בשמו, אבל יודעים איך לרכוש אותו, או איך להזמין אותו מן התפריט. לצד שמות ביזאריים כמו כבש נורווגי ועגל נמוך, זכה בשר החזיר לשני כינויים. התלמודי, דבר אחר, והחדש: בשר לבן. הכינויים האלה מייצגים משפחה של עניינים שהשתיקה יפה להן. "דבר אחר" הוא בתלמוד גם כינוי למשגל וגם לעבודת אלילים. "לבן" הוא גם כינוי להירואין, וכן בצורת ההפעיל, הלבנה, לפעולה בלתי חוקית שעושה אדם בכספיו. בכל המקרים האלה פועלת האמונה הטפלה העתיקה, שאם לא נקרא לדברים בשמם לא נדבק בקללה שהוטלה בהם.

תגובות: חקלאים ופלחים

רפי פיליפ כותב בעקבות העיסוק בשפת החקלאות (18.5): "למילה 'חקלאי' מקור ארמי קדום. בספר במדבר מתרגם אונקלוס את המילה 'שדה' ל'חקלא', וכך במקומות נוספים". אהרון מוריאל מוסיף: "הצירוף המפורסם "חקל דמא" (באנגלית(aceldama מופיע בברית החדשה (מעשי השליחים א 19). זהו השדה שקיבל יהודה איש קריות במחיר בגידתו". מילון ובסטר כותב כי חקל דמא הוא "שדה של דם".

רפי פיליפ מתייחס לפלח, עובד האדמה של פעם: "בפרשת נשא מתרגם אונקלוס את המילים 'זאת עבודת' ל'דין פולחן', כלומר, המילה פולחן באה מארמית, ופירושה עבודה". איתי וגשל מוסיף: "המילה פלח לעובד אדמה היא בתרגום חופשי 'עובד', ויש קשר ידוע בינה למילה פולחן, כי העובד היה צריך להתפלל ולעבוד אל כזה או אחר כדי לקבל גשם".

מילים מומצאות: לתכמן ולקנפט

אריאל עינת מתייחס בעקבות המדור שעסק בממציאי מילים (8.6.07) למקורו של הפועל 'לתחמן': "בסוף שנות ה-40 היה בבית הספר מונטיפיורי בתל אביב מורה בשם טוכמן, שלא זכה לשיתוף פעולה עם תלמידיו, ועל שמו יצרו את הפועל לתכמן. אחד התלמידים היה מדריך דאייה ולימים שירת בחיל האוויר, וכנראה שהוא המפיץ". המדור מצפה לאישורים.

יואב צור, איש עמק יזרעאל, כותב בעקבות 'קונפייטר': "בקיבוץ תל יוסף חיה שנים רבות משפחת קונפיטין. אבי המשפחה היה אחראי על סוס ההרבעה של הקיבוץ שנקרא שמשון. כילדים נהגנו לכנות את אברו האדיר של שמשון בשם קונפייטר. כאשר מר קונפיטין היה מסייע לשמשון במלאכתו הקשה, הוא היה 'מקנפט' את הקונפייטר".

ירון א. מספר: "בבה"ד 1 המציא השנה צוער שהתגורר עימי מושג חסר משמעות בשם 'גחנפת'. כאשר קמנו בבוקר, היינו אומרים 'גחנפת', כאשר שאלו היכן נמצא אחד הצוערים אמרו שהוא מגחנף. המפק"צים החלו לטעון כי לצוער אין מספיק גחנפת, או שמישהו בטוח מדי בגחנפת שלו. זו היתה הוכחה נוספת לכך שאין להם מושג על מה הם מדברים".

תגיות :
StateofIsrael; flickr תמונה ראשית

הוספת תגובה