מדבר מדבר מדבר ואחר כך יודע עברית

רוביק רוזנטל | 22 ביוני 2007

מחקר חדש מגלה איך מדברים עולי חבר העמים שלא למדו עברית, מהם שיבושי הדקדוק האופייניים שלהם ואיזה מילים הם אוהבים

הקופאית לובה שעוצבה בידי יוצרי "ארץ נהדרת" הציגה טיפוס חדש של דוברי עברית. לובה משתמשת במשפטים פשוטים וקטועים, זרועי שגיאות מכל סוג אפשרי, לעתים על גבול המלמול.

דומה לשפת העובדים הזרים

 

איך באמת מדברים "הרוסים", כלומר, עולי חבר העמים של שנות התשעים והאלפיים? האם כולם לובה? לא כולם לובה. רמת העברית של עולי חבר העמים רחוקה מאוד מאחידות. ובכל זאת מלמדת אותנו לובה משהו על מגזר רחב מאוד בתוך העלייה הרוסית. קבוצה גדולה בעלייה החדשה לא השתלטה על העברית, ומשתמשת באוצר מלים מצומצם, בתחביר ראשוני ובחוקי דקדוק שאינם מוכרים מספר דקדוק כלשהו.

בשנים האחרונות עסקה רינת גולן מאוניברסיטת בר אילן, במסגרת עבודת דוקטור בהנחיית ד"ר מלכה מוצ'ניק, במחקר שטח מקיף של הקבוצה שניתן לקרוא לה לענייננו "שטח לובה": אותם עולים מחבר העמים שמסיבות שונות לא למדו באולפן, או פרשו ממנו אחרי זמן קצר, והם מסתפקים בעברית בסיסית לצורכי תקשורת ראשונית והישרדות. הקבוצה הזו גדולה מאוד, ומהווה נתח נכבד מהעלייה הרוסית בכלל.

גולן חקרה לפני מספר שנים בדרך דומה עובדים מארצות כמו תורכיה, רומניה וכדומה. הקבוצה הזו כללה עובדים שאינם יודעים אנגלית, ולכן היה עליהם לסגל לעצמם עברית בסיסית. כשניגשה גולן למחקר העולים גילתה לתדהמתה ששפתם דומה דמיון מפתיע לשפת העובדים הזרים, גם בהיבטים עקרוניים וגם בשימושים זהים כמעט בחיי היומיום.

הדוגמאות המובאות במדור כולן ציטוטים ישירים ממרואיינים בעבודתה של גולן. קבוצת הביקורת של גולן היתה עולים שלמדו באולפן והשלימו אותו. שפתם, לא במפתיע, משוכללת ומדויקת יותר, אך יש בה תופעות דומות.

הם עשינו פיקניק

אז איך מדבר עולה שלא למד עברית בצורה מסודרת?

הוא מדבר במשפטים קצרים, ומעדיף לוותר על שימוש בפעלים. ציור של אשה וילד המנופפים לשלום לאב זוכה לתיאור "אימא עם ילד אבא". ציור של תיירים מצלמים מוגדר "תיירים מצלמה". ציור מפורט של התחנה המרכזית זוכה, למשל, לשרשרת שמות: "אוטובוס. אנשים. יש. אישה. מכונה. רמזור. דרך".

דגם חוזר ומקובל הוא מה שקרוי "משפטי קיום", הנפתחים או כוללים את המילה "יש".

"יש מישהו מוסיקה בבית", כלומר, אדם עוסק בנגינה בביתו.

"יש ילדה ויש ילד ואימא". משפטי "יש" נפוצים מאוד גם בקרב העובדים הזרים.

העולים שנחקרו כמעט אינם משתמשים במשפטי זיקה, המעידים על היכרות מורכבת עם השפה. כמעט אין משפטים בדיבור עקיף, גם אצל עולים שלמדו באולפן.

"נו, אמא אמרה: 'זה אסור, יותר מדי'".

"גבר אולי אומר, 'היום חם'".

השימוש בפועל נוטה לפשטות. מדברים בהווה, בשם הפועל או בצורות סתמיות.

"הם לקרוא עיתון".

"אימא לבשל".

"יש מישהו עושים לו אוכל בעבודה".

לעומת זאת אין כמעט שימוש בצורות סביל, הנחשבות יסוד לשוני משוכלל.

העולים מרבים בטעויות של התאמה בין הנושא והנשוא.

"אני לא קראתָ ספר".

"גבר תסתכל את הטלוויזיה".

"הם עשינו פיקניק".

"אדון עובדת בסופרמרקט".

לעיתים השיבושים בפועל מעידים על יצירתיות לשונית:

"היא השתַזֶפֶת" (שילוב של השתזף ומשתזפת)

"הוא לֵך" (במקום "הוא הולך").

"יש מישהו לוֹשֶנֶת?" (שילוב של השיבוש יושנת ושם הפועל לישון). אפשר לשמוע גם את "לָתֶנֶת", שילוב של לתת ונותנת.

"אימא סַדֶרֶת את המיטה" (השמטת המ' לפני פועל בבינוני חוזרת שוב ושוב).

"הם נקיים את הגינה" (מנקים את הגינה).

אישה זה מוסיקה

אוצר המילים של העולים שנחקרו על ידי גולן קטן מאוד. כמעט כל העולים הכירו את המילים פירות, ירקות ומכונית, ולא הכירו מילים כמו אוהל, מצלמה ולנגן. התחום שבו הידע היה מדויק ומלא הוא תחום המספרים. איך ממלאים את החסר? כאן נהוגות אסטרטגיות לשוניות המוכרות מקבוצות מהגרים ברחבי העולם.

למשל, פראפראזה. העולה אינו מכיר את המילה, והוא מציג אותה באמצעות ביטוי מוכר או במשפט שלם. במקום "מעבר חציה" אומר העולה "זה דרך, מסדרון", ועל אוהל נאמר "בית בשביל נוּח" (ראו משבצת). דרך אחרת היא ההכללה. הדרך הזו מתאימה לדוברי השפה בכלל, כאשר מילה אחת ממלאת תפקידים רבים והשפה מאבדת ניואנסים וגיוון. אצל מי שאינו שולט בשפה התופעה מתעצמת. במחקר של גולן השתמשו עולים רבים בתדירות גבוהה במילה "בית" עבור מבנה, משפחה, חדר וכדומה. "אימא" היא כל אשה מבוגרת, והמילה עבודה זוכה לשימושים רחבים. כך גם "אנשים".

"זה ביחד עבודה אנשים" (עובדים במשרד או מפעל).

"זה מקום איפה אנשים יכולים לבוא" (באי בית קפה, תיאטרון וכדומה).

"אני רואה כל הבית שאנשים קמו בבוקר" (בני המשפחה).

מילות הכללה חוזרות ונשנות הן "מישהו", "משהו", ובעיקר "זה":

"זה מוכר נקניקיות הוט דוג משהו".

"אישה זה מוסיקה" (האישה הזו מנגנת).

"זה אישה זה עושה אוכל" (האישה הזו מבשלת).

ילדים קונה, קונה, קונה, מוכר

בדרך דומה מעדיפים העולים שמות תואר פשוטים ומוותרים על שמות תואר נפוצים פחות. "גדול" ו"קטן" מחליפים שמות תואר רבים. "בן אדם גדול" יכול להיות אדם מבוגר, גבוה או חשוב. "בית גדול" הוא גם בית שנועד למטרות חשובות. "יש עוד גדול?" הוא משפט שאלה שפירושו: יש עוד הרבה זמן ללכת? כך גם בפעלים. הפועל "עשה" חובר לכל עניין. התופעה הזו מוכרת גם בין דוברי עברית שוטפת והוצגה לא מזמן במדור ("הזירה הלשונית" 30.3.07), אך בין העולים, כמו בין העובדים הזרים, השימוש ב"עשה" אינפלציוני ממש (ראו משבצת). פועל נדיר יותר כמו "להסתכל" נפוץ בין העולים ובין העובדים הזרים במשמעויות שונות: חיפש ("רוצים דברים, מסתכלים"), קרא ("זה עיתון מסתכלים"), צפה ("גבר תסתכל על טלוויזיה"), ראה או הביט.

כדי להדגיש דבר מה נוטים העולים לטכניקת ההכפלה. גם הטכניקה הזו מוכרת בעברית מאז ימי המקרא, מאז "גבוהה גבוהה" ועד "משהו משהו" ו"גבר גבר". בקרב העולים זהו אמצעי הדגשה או ריבוי יומיומי, בהיעדר כלי ביטוי אחרים.

"אנשים, אנשים, אנשים בחנות" (יש הרבה קונים).

"ללכת, ללכת, ללכת, לרכבת" (אנשים רבים נכנסים ויוצאים בתחנת הרכבת).

"ילדים קונה, קונה, קונה, מוכר" (קונים דברים רבים עבור הילדים).

טכניקת ההכפלה מוכרת גם אצל העובדים הזרים:

"מכבי תל אביב יש חזק חזק".

"הוא מדבר מדבר מדבר ואחר כך יודע עברית" (ככל שהוא משתמש בשפה, העברית שלו משתפרת).

בסופרמרקט פרודוקטיקה

העולים משלימים מילים חסרות באמצעות מילים משפת אמם. עירוב שפות בין מהגרים הוא תופעה רחבה המוכרת בעולם כולו.

"תיירים עושים את הקאמרה" (מצלמים במצלמה).

"זה אישה גדולה" (שמנה).

"בסופרמרקט פרודוקטיקה" (מוכרים מוצרים שונים).

גם בין העובדים הזרים צצות מילים משפות האם שלהם:

"הוא גאזטה" (הוא קורא עיתון)

"מתי היה שְקוֹלָה" (בילדותו, כאשר למד בבית הספר).

המילים הלועזיות החדשות-ישנות זוכות בצורות עבריות, כמו ריבוי, נקבה וכדומה.

"זה משרד. עובדים, בטלפון, יש סקרטרית" (מזכירה).

"אנשים עושים ספורטים".

שיבושי מילים נפוצות מאוד ביו העולים, כמו "עבגניות" (שיכול של עגבניות), "חנותות" או "חנותים" במקום חנויות, ו"שעות" במקום שעון, זאת בהשפעת הרוסית, שבה משמשת אותה מילה הן לציון שעה והן לציון שעון. בימי ראשית תחיית השפה היו שהציעו לקרוא לשעון "שעה", גם בהשפעת הגרמנית.

אחת מנקודות התורפה במעבר בין שפות היא תחום מילות השימוש והיחס. נקודת התורפה המובילה היא ה"א הידיעה, שאינה קיימת ברוסית. גם עולים ותיקים השולטים בעברית מתקשים להשתמש בה"א הידיעה. בקרב הנחקרים התופעה גורפת:

"בן עובד עכשיו על מנוף, בת הולכת צבא".

"זה יש על יד ים".

אנשים נוסעים רכבת

אותיות בכל"ם ומילות היחס זוכות למגוון שימושים ושיבושים, בדרך כלל בהשפעת מילת היחס המקבילה בשפת האם. התופעה מוכרת בעברית בכלל. ביטויים אמריקניים כמו "ניצח את המשחק" או "תחת ביקורת" כבר השתרשו בשפה, לטוב ולרע. השימוש של העולים במילות יחס נשמע לעומת זאת משובש: "מנגן לגיטרה", "ילדים נוסעים את אופניים", "הולכת לכלב" (במקום 'עם הכלב'), "עבודת למחשב". לעתים מילת היחס נושרת: "הולכת צבא", "נותן אוכל ציפורים".

מבין אותיות בכל"מ, מילית היחס ב' פופולרית במיוחד, וצצה כמעט בכל צירוף שני.

"ראית בילדה" (ראית את הילדה).

"חוזרת בבית" (חוזרת לבית).

"עומד בסולם" (עומד על הסולם).

לעומת זאת לא שפר גורלם של מילות זיקה כמו "ש" או "אשר". העולים מרבים להשתמש במקומן במילות שאלה, כמו איפה, מה, או מי.

"גן ילדים איפה אני עבדתי".

"יש אנשים מי מדברים בטלפון".

"יש אנשים מה רואים תמונה".

גולן מביאה שורה ארוכה של אפיונים נוספים, ואין למעשה היבט לשוני כלשהו שאין לו גילוי בשפת העולים הזו. חלק מדפוסי השפה שמציגה גולן מצויים באופן כלשהו גם בשפת העולים שסיימו אולפן, אבל ההשוואה מוכיחה שהעברית של אלה מתוחכמת ועשירה יותר באופן מובהק. גולן גם מצאה מתאם לא מפתיע בין ההגדרה העצמית של העולים ליחסם לשפה ורצונם ללמוד עברית. יותר עולים המגדירים עצמם "רוסים" ורחוקים מהישראליות ומן היהדות, יודעים פחות עברית. מספרם ומעמדם היחסי באוכלוסיית העולים עולה באופן מובהק מאז סוף שנות התשעים. האם זו תופעה של דור מהגרים, והדור הבא ידבר עברית שוטפת, או שצומחת כאן שפה חדשה? ומה עושה היום לובה? ימים יגידו.

רוצה שחור, אשה זאת

ההסברים הבאים ניתנו על ידי עולים לציורים שהוצגו להם כאשר לא הכירו את המילה המתאימה.

מעבר חציה: "זה בכביש אני לא יודע, זברה".

אוהל: "זה לא בית. זה סוכה. זה פיקניק".

נופש: "זה כלום עבודה. ים המלח. זה ילדים לא ללכת לבית ספר".

תיירים: "הרבה אנשים עם קאמרים".

משרד: "אנשים עובד משהו. זה אדון וגברת. זה אני חושבת עבודה. זה ביחד עבודה אנשים".

לרוץ: "הם כמו הולכת. וגם מהר הולכים".

להשתזף: "רוצה שחור, אישה זאת".

ומהגדרות העובדים הזרים במחקר המקביל:

אוהל: "בית ניילון".

עיוור: "לא רואה כלום. כלב".

מוכר: "הוא: אתה רוצה משהו?"

אישה עושה שולחן

העולים מרבים להשתמש בפועל "עשה", המחליף פעלים רבים.

"איש עושה כלים" (מדיח כלים).

"עושים את המים" (רוחצים).

"אישה עושה שולחן" (עורכת את השולחן).

"אנשים עושים אוכל" (קונים מזון).

"אנשים עושים טַיֵיל" (מטיילים).

"ילדים עושים אופניים" (רוכבים על אופניים).

"עשינו פוטו פה" (צילמנו).

השימוש ב"עשה" מקובל מאוד גם בין עובדים זרים:

"עושים ים" (מתרחצים בים).

"עשה מוכן" (הכין).

"עשה מכות" (הרביץ).

"עושים לפה" (נמצאים כאן).

זה מנקה ניקיונצ'יק

אנשים הנקלעים לשפה חדשה פועלים לעתים כמו ילדים ויוצרים מילים חדשות או משתמשים במילים קיימות בדרך חדשנית. כך צץ לו בפי אחד הנחקרים ביטוי עברי-סלאבי: "זה מנקה ניקיונצ'יק".

כמה דוגמאות מבית היוצר של העובדים הזרים:

"איש יָשָן" (איש זקן).

"מפעל יש מכונית" (מכונה).

"בית מַרקָפֶה" (בית קפה + בית מרקחת).

"מרכולת" (מרקט+מכולת).

"תחנוּת" (תחנה+חנות).

"מיניסטרָד" (מיניסטריון+משרד).

תגיות :
J Brew; flickr תמונה ראשית

תגובות

נוח
צריך בשביל זה מחקר?
19 בנובמבר 2015 הגב

הוספת תגובה