יהודי קטן ואדמוני מן המזרח

רוביק רוזנטל | 09 במאי 2008

הביוגרפיה "דבר עברית" של אליעזר בן יהודה מאת יוסי לנג חושפת אדם חסר מנוחה, מסוכסך עם סביבתו, והוא בכלל ראה בעצמו עיתונאי

בימים אלה ממש יצאה לאור ביוגרפיה מקיפה של אליעזר בן יהודה, ושמה "דַבֵּר עברית". כתב אותה ההיסטוריון יוסי לנג. בן יהודה הנשקף ממנה הוא אדם מלא סתירות, איש ריב ומדון, קנאי ואופורטוניסט בנשימה אחת, איש נערץ שקנה חמישה אויבים על כל מעריץ, חולה ושחפן המלא יצרים ותאוות חיים, מוכה גורל ומצליחן היסטורי. בשלוש מילים: אדם בלתי אפשרי. בשתי מילים: גדול מהחיים. ביום שלישי בשבוע הקרוב תושק הביוגרפיה בערב מיוחד בכנס "לשון ראשון" שיתקיים בראשון לציון, והמדור מביא מבחר תמונות מחייו, שנלקטו מ-924 עמודי הספר הזה, שיצא בשני כרכים.

שפה ארורה. כשהקים בן יהודה עם חבריו את חברת "שפה ברורה" שפעלה לקידום העברית, טענו כנגדו החרדים שהעברית שלו בעיתון "הצבי" היא "שפה בלולה", ולחילופין "שפה ארורה". הם תיארו אותה כערבוב "מלות מלשון ערבי, טערקיש, טאטעריש וציגיינעריש" (צוענית).

משפחה על ההר. שלושה מילדיו של בן יהודה לאשתו הראשונה דבורה, אביחיל, עטרה ושלומית, מתו בשבוע אחד ממגיפה בינואר 1892. הוא כתב ביובש בעיתונו: "בגלל אבלות העורך על שלושה ילדים שמתו במשך עשרה ימים לא יצא האור זה שני שבועות". לחברו יודילוביץ כתב: "הנה לי עתה משפחה שלמה על הר הזיתים". כשחלו ילדים נוספים שלו מאשתו השנייה חמדה שקל להתאבד.

אין אור בתורכיה. ב-1910, לאחר שנשפט וזוכה מאשמת המרדה, ביקש בן יהודה מן הצנזור העות'מאני לחדש את עיתונו ולקרוא לו "האור". הצנזור שאל מה פירוש המילה, ואז קרא: "לא! לא! דבר זה אי אפשר! אין אור בתורכיה. לא צריך שיהיה אור בתורכיה".

יהודי קטן ואדמוני. בן יהודה העריץ את הרצל וניסה לפגוש אותו בדרכים שונות אך נדחה והושפל על ידו. אחרי שנפגשו סוף סוף כתב הרצל ביומנו: "ביקרני העיתונאי בן יהודה מירושלים, יהודי קטן ואדמוני מן המזרח. הוא מאריך בדיבורו ונראה כאילו יש לו איזה מחשבה מסותרת". בן יהודה יצא מאוכזב מהפגישה, וגיבש דעה שלילית קיצונית על אישיותו של הרצל, אך לא חדל לתמוך בו.

חתימת דם. במסיבה לכבוד חצי היובל להופעת המאמר הראשון של בן יהודה, שנערכה באביב 1904, הגישה חמדה בן יהודה לבעלה התחייבות כתובה על קלף לפעול להוצאת המילון הגדול שהחל בכתיבתו. על פי זכרונותיה היא "פתחה בסכין את עורק ידה וחתמה בדמה", ובעיני בן יהודה "נוצצו דמעות גיל".

המתנה של שרתוק. בן יהודה היה אחד התומכים הנלהבים בתוכנית אוגנדה, ומלחמתו הזיקה מאוד למעמדו בעיני מעריציו. יעקב שרתוק, אביו של משה שרת, נלחם בו, אך גם הוא העריץ את מפעלו. יום אחד ראה שרתוק אצל בן יהודה עששית ניצבת על ארונית עץ שבה אלפי כרטיסיות, פתקאות וניירות שבן יהודה ליקט במשך השנים. שרתוק התחלחל, ורכש לבן יהודה תיבות מתכת חסינות אש.

הסופרת והצייר. בן יהודה היה מאוהב אהבה מטורפת באשתו חמדה, וגם נמשך אליה משיכה מינית עזה. הוא נתן לכך ביטוי במכתבים שכתב כשנאלצו להתרחק לזמן מה. חמדה היתה מסורה לעבודתו ולהאדרת שמו, ויש לה משקל רב מאוד במעמד הרם שלו ובהישגיו. בין היתר ניסתה אפילו להגיש את מועמדותו לפרס נובל על כתיבת המילון העברי. עם זאת, ב-1906 חיזרה בלהט אחרי הצייר היהודי ליליין שהגיע לירושלים להיות בין מייסדי בצלאל, יחד עם בן יהודה. אחרי שחזר ליליין לפריס כתבה סיפור דמיוני על סופרת המתאהבת בצייר, שתאם ברוב פרטיו אותה ואת ליליין.

ציונים טרוריסטים. בעת מלחמת השפות בשנת 1913 פנתה קבוצת סטודנטים לבן יהודה בבקשה שיעמוד בראש המאבק נגד הכוונה ללמד בטכניון, שלו קרא "מֶכָנון", בגרמנית. בן יהודה החולה והמזדקן רעד כולו מהתרגשות, הצטרף למאבק ומילא בו תפקיד מרכזי. זאת למרות שהיו לו קשרים מצוינים עם חברת "עזרה" שנגדה התנהלה מלחמת השפות, שגם סייעה לו במימון המילון. בעקבות המאבק הוגדרו בן יהודה ודוד ילין על ידי אנשי "עזרה" "ציונים טרוריסטים".

עם עט ביד. בן יהודה נפטר בביתו בגיל 66, לאחר שניסה במשך כיומיים לכתוב מאמר מדיני ולא הצליח להשלים יותר מעשר שורות. חמדה מצאה אותו אוחז עט ביד מול הנייר והשכיבה אותו על מיטתו, והרופא הגיע כשכבר לא היה בין החיים. כשהגיעו אנשי "חברה קדישא" עם צאת השבת הביטו בו בהשתאות מחזיק בעט בידו הקמוצה, כאילו אמרו זה לזה: אפילו ברגעיו האחרונים עוד חילל את השבת.

כמו שמן קיק

את ההחלטה להיות מחדש השפה קיבל כנראה בן יהודה כשהיה בן 22, כאשר שכב בבית החולים רוטשילד בפאריס במצב כמעט אנוש, ושוחח עם אברהם משה לונץ העיוור שסיפר לו על החיים בירושלים ועל בליל השפות הנהוג שם. אחת המילים הראשונות שחידש באותה תקופה היתה "אבשׂר" , שנקרא קודם "מכתב עתי". מאוחר יותר חידש בן יהודה את המילה הקיימת היום, "עיתון".

חלק גדול מחידושיו של בן יהודה זכו עם הופעתם לקיתונות של בוז, והוא וחבריו כונו "פאבריקאנטים". המילה שהושמצה יותר מכול היתה "רצינות", שהזכירה למתקיפים שמן קיק, ששמו הלטיני recinus. הלשונאי י"ח טביוב כתב ב"המליץ": "יש אשר 'הרצינות' מביאה לידי גיחוך, הרבה יותר מן הליצנות היותר פרועה".

את המילה "ראינוע" המציא בן יהודה באופן ספונטני כאשר עמד לצפות בסרט על פרשת דרייפוס בשנת 1900. הסרט נקרא "יומן משפט דרייפוס", והוא הובא על ידי איש קולנוע נודד בשם קולורה סאלבאטורה, שעבר מעיר לעיר עם מכונת הקרנה ידנית והקרין את סרטיו.

עגנון וביאליק

היחסים בין ש"י עגנון לבן יהודה היו מורכבים. עגנון כתב עליו דברי זלזול ואפילו רשעות. בן יהודה פרסם ב"האור" דברי ביקורת על "והיה העקוב למישור", שם נקרא הסיפור "מעשייה עממית". עגנון תקף את המילים שחידש בן יהודה כמו 'מברשת' "שאין להם יסוד ושורש בלשון הקודש", ולגלג על כך שבן יהודה קרא למרקחת פירות 'ריבה'.

גם היחסים בין בן יהודה וביאליק היו מסובכים. בן יהודה העדיף את טשרניחובסקי. ביאליק לגלג על המילון שבן יהודה "עושה מזה עשרים שנה ועדיין נמצא באות אל"ף", והציע למסור את חיבור המילון לבלשנים מומחים. בשיחה עם שלמה צמח אמר ביאליק כי בן יהודה "קעקע את בירת הלשון, עשה בה פרצות לכל מיני שדים ומלאכי חבלה". בן יהודה נהג לשגות בעיתוניו, כנראה במכוון, בשמו של המשורר, וקרא לו "ביליק", או "ביאלין".

תגיות :
Eitan elkin; flickr תמונה ראשית
פוסטים רלוונטים בנושא

תגובות

Avivss
מצער לקרוא על היחס לבן יהודה. מסתבר שגם להרצל היו אויבים ושונאים. לא ברור למה יהודים לא יכולים לחיות בלי קטרוגים והשמצות, זלזול, תיעוב ושנאה.....
27 בדצמבר 2018 הגב

הוספת תגובה