ושלא יצ'קלפו עליכם

רוביק רוזנטל | 19 בדצמבר 2008

מילון "גור ואוח" חושף שפה יצירתית לילדים, האם יש נתק בין העברית והישראלית, וכמה הערות לחנוכה

מיכאל חוגי בא הביתה ואמר לאבא "צ'יקלפו עלי בגן". אבא ג'קי שאל אותי מה פירוש המילה.

התשובה לא צריכה להפתיע כל מי שיש לו ילדים בגיל של מיכאל. לצד הנסיונות הנואשים של "ארץ נהדרת" ו"האח הגדול" להשפיע על השפה החיה והסלנג, עושה זאת מתחת לאפנו ממש סדרת טלוויזיה לילדים שהפכה לסדרת פולחן משפחתית: "גור ואוח", על שני ילדים דחויים הבונים עולם חלופי בביתם הקרוי "הקרבונקל". השפה של גור ואוח אינה מתיילדת, ואולי זו הסיבה שהיא חודרת לשפת הילדים, וסוחפת גם את ההורים.

מאחורי הסדרה המתקיימת כבר כשבע שנים, היום בערוץ ג'טיקס, עומדים אנשים מוכשרים כמו יוני להב, גיא מרוז, אסף שלמון הכותב הראשי של "ארץ נהדרת", גורי אלפי ועוד, ושני השחקנים שכבר הפכו לכוכבים ושותפים בימים אלה למרתון הפסטיגלים: אביעד בנטוב ואודי גוטשלק.

ולהלן מילון לא שלם מעולמם של "גור ואוח", ושלא יצ'קלפו עליכם.

איזו תדהמה! קריאת פליאה ותדהמה. גם "איזה טופי" (איזה יופי).

איטר יד ימינו. מין קללה ("יא צ'קלפן בן אלף צ'קלפנים איטרי יד ימינם").

דָאוּג פוֹחָד. דאגה ופחד. ("אל תהיה דאוג!", "ואאו איזה פוחד!").

דוּק דיגדוגים. משחק דוקים משודרג. מי שנפסל – חברו מדגדג אותו.

דו-קרב פרצופים. משחק. מי שעושה את הפרצוף המגעיל או המפחיד ביותר הוא המנצח.

דַכדֶכֶת. דיכאון.

דַרבֵן, דַרבֵן!. תזדרז, תעשה את הפעולה יותר מהר ("דרבן את העלילה", ספר כבר מה קרה).

הקָקָבונקֶל. חדר השירותים שבקרבונקל.

הקַרַבונקֶל. המחסן בו מתגוררים גור ואוח.

זה גַסססססססס!". קריאת אזהרה והפתעה כשנאמר משפט "גס".

זוועות עליך שמשון!. קריאת שבר, בכל פעם שגור ואוח חוששים מגורלם המר.

חַבְּשי חבשי חבשה. קוד בין גור ואוח המסמן אמירת סוד.

טלי הוֹד הוֹד הוֹד. מלכת הכיתה ואהובתם הלא מושגת של גור ואוח.

מוהר זלימוביץ. ילדה מכוערת בת שבעה סנטרים, שעליה נכתב המנון: "זלימוביץ' המכוערת, מי ייקח אותך לסרט, גם בלילה גם ביום, את נראית כמו גיהנום! בעעעעעע" (מלווה בתנועת הקאה).

מחורפף. מחורפן טוטאל (מחורפן+מחופף).

מעוכב. מתקשה בהבנה ("יא מעוכב!").

מצַ'קלף. משקר, מבלף, עובד בעיניים ("אתה מצ'קלף עליי").

משובש. מבולבל ("יא משובש!").

נְגח את היתוש. משחק בו יש להתרכז ולנגוח ביתוש שמתעופף בחדר.

עגמומֵיישן. דיכאון.

צ'אוולילים. ערסים, פרחחים.

צ'קלפן. ביטוי גנאי, וראו "מצ'קלף". ("יא צ'קלפן בן אלף צ'קלפנים ערומים וצוחקים!").

שָחוק שיחקנו שיחקנוה בשְחוק גדול!. קריאת עידוד ושמחה בכל פעם שגור ואוח מצליחים במשהו.

פושטי יד ופושטי רגל.

המשבר הכלכלי זורק אור על ביטויים שונים בשפה. שימי מירושלים, חיים שמיר וגם נורית לוינסון מגבעתיים שואלים מהיכן באים הביטויים "פושט רגל" ו"פשיטת רגל", ומה הקשר שלהם ל"פושט יד".

מקור שני הביטויים הוא מן המשנה. במסכת שבת כתוב "פשט העני את ידו לפנים ונטל בעל הבית מתוכה או שנתן לתוכה והוציא, שניהן פטורין" . הכוונה כאן לעני שמכניס פיזית לתוך בית את ידו האוחזת בכלי כדי לקבל נדבה, ומכאן הביטוי הכללי.

פושט רגל הוא עניין מסובך. במסכת כתובות כתוב: "הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל תשב עד שילבין ראשה". רבי עובדיה מברטנורא מביא לביטוי שלושה פירושים חלופיים.

פירוש אחד: "לשון בזיון, כלומר טול טיט ואבק שתחת רגלי". אדם פושט את רגלו ואומר, אינני יכול להחזיר חובות, נשאר לי רק הטיט בסוליות הנעל.

פירוש שני: "תלה אותי ברגלי על העץ, שאין לי מה ליתן לך". אדם תלוי רגליו פשוטות, ובעברית פשוטה אומר הבאנקרוט: תהרוג אותי, לא יצא לך מזה כלום, אין לי גרוש על התחת.

פירוש שלישי מפי הרמב"ם: "שהלך בדרך מרחוק", כלומר, פושט רגל הוא מי שיצא לנדודים ועזב את משפחתו כי אינו יכול לפרנס אותה.

הישראלית של גלעד צוקרמן

גלעד צוקרמן הוציא בימים אלה את ספרו הראשון בעברית: "ישראלית שפה יפה". גלעד צוקרמן טוען שאין היום שפה הקרויה "עברית". העברית נלכדה בכתובים העתיקים, ואילו הישראלית מכילה כל כך הרבה יסודות זרים, ובעיקר יידיש בהשפעה סלאבית, עד שאי אפשר לראות בה "עברית".

בדרך להדגמת התיזה, או התיאוריה, מציג צוקרמן שורת תופעות ב"ישראלית". למשל: הישראלים ויתרו על העיצורים האופייניים לערבים כמו צ' וט' הנחציות, ע' וח' הגרוניות, ועוד. בישראלית מדברים בתחביר כמו "מה נשמע" או "האיש הלך" במקום "הלך האיש".

צוקרמן מדבר על צירופי מילים כמו קרנף ורמזור האופייניים לשפות רבות. הוא מדבר על השורשים הרבים המושפעים משפות זרות כמו "לסמס", "להקליק" ו"לטרנספר". הוא מרחיב מאוד בנושא ה"תשמוצים", כמו "גאון" ו"ג'יניוס" המעידים על השפעת השפות האירופיות. יש עוד, וכל ניסיון לדחוס את התיאוריה בכמה משפטים יחטא לה.

צוקרמן הוא איש מבריק וידען, והוא מעלה תופעות חשובות. איש אינו כופר בהשפעות הרבות של שפות אירופה על העברית, ואת השינויים החלים בעברית החדשה לאורך השנים. הבלשן חיים רוזן הציע כבר שנות השישים את המונח המוצלח "עברית ישראלית", אבל צוקרמן מתעקש לטעון שיש נתק במעבר מה"עברית" ל"ישראלית". ההתעקשות הזו אינה עומדת, לתפיסתי ולדעת רוב רובה של הקהילייה הבלשנית במבחן העובדות הלשוניות. למשל:

• כמעט כל השורשים בשימוש העברי המודרני מקורם בתנ"ך ובתלמוד.

• לא נוצרו בניינים חדשים משמעותיים מאז ימי התנ"ך והתלמוד, וגם אלה שנוצרו נשענים על המבנה השמי (כמו הסתערב, השתכלל וכדומה). כמעט לא נוצרו משקלים חדשים.

• התנ"ך והתלמוד אמנם סיפקו מעט מילים לעברית החדשה, אבל המילים החשובות והמשמעותיות הן ברובן הגדול עתיקות. בקורפוס הניבים ומטבעות הלשון התנ"ך והתלמוד הם ספק מכריע. "זה מוצא חן בעיני" ו"יצא מן האף" מקורם בתנ"ך. "פושט יד" ו"פושט רגל" (ראו בראש המדור) מקורם במשנה, ואלה כמה דוגמאות מתוך אלפים.

• יוצרי העברית החדשה דחו את הדגם האירופי של מילה מחוברת ובחרו בדגם העברי-שמי של מילה משורש אחד. למשל, "ציור אור" (תרגום של photography) שהיה בשימוש בראשית המאה העשרים נדחה מפני "צילום", רמז לצלם אלוהים.

• ואם תחביר, אנחנו אכן אומרים "האיש אמר", אבל גם "איש יפה" כמו בעברית הקדומה, ולא "יפה איש" כמו ביידיש ושאר השפוך. "בוקר טוב" כמו בארמית ובערבית ולא "טוב בוקר" כמו ברוב שפות אירופה. לתחביר התלמודי השפעה חשובה ומוצקה על התחביר הישראלי. "היה הולך" או "הולך היה" זה לא יידיש. זה תלמוד.

• על השפעת הערבית על העברית, שצוקרמן ממעיט בערכה, נכתבו תילי תילים של ספרות בלשנית. הערבית עומדת בתשתית העברית החדשה בכל היבט שהוא: מילים, שורשים, יסודות פונטיים וגם תחביר.

היריעה קצרה, גלעד, ואני שב ותוהה אחרי קריאת הספר, אם לא התאהבת במאבק שאינו נושא פירות, וחשיבותו אינה רבה, לייצר תיזה עצמאית. אני לא חושב שהיא מחזיקה מים, אם להשתמש בביטוי מאונגלז. התרומה שלך לחקר העברית החדשה יכולה להיות אפקטיבית ומאתגרת. התיאוריה עדיין רחוקה מלשכנע ואל ברור אם היא הכרחית. דווקא השפה החיה שאתה מעלה על נס, ובצדק, בורחת ממנה.

לביבה מעופרת יצוקה

אורי ויוסי מעפולה כותבים: "לקראת חג החנוכה התעורר אצלנו ויכוח. יש "פח שמן" ויש "פך שמן". מה קדם למה, ומה הקשר ביניהם?"

פך ופח הן מילים הומופוניות: נשמעות זהות, אבל המשמעות שונה. פך השמן הוא בתנ"ך כלי קטן לשמן. בתלמוד מופיע הביטוי "פכים קטנים" וכאן הכוונה לעניינים שוליים. בעיתון "משמר לילדים" שעליו גדלתי היה מדור טריוויה חביב שנקרא "פכים קטנים".

"פח" פירושו בתנ"ך מתכת מרוקעת. משמעות שנייה שלו, שאינה קשורה בראשונה, היא מלכודת. בעברית החדשה נקרא המיכל העשוי מתכת מרוקעת "פח" על פי החומר ממנו עשוי המיכל, ועם הזמן ניתק הקשר ופחי האשפה שלנו עשויים בדרך כלל מפלסטיק, או מנירוסטה.

ואם בענייני שמן וחנוכה עסקינן, זהו כידוע חג עתיר קלוריות שבו מתחרים הסופגנייה והלביבה על פח השמן הביתי. "לביבה" באה מהתנ"ך. "סופגנייה" היא פיתוח חדש של המילה התלמודית "סופגן", שבן יהודה מגדיר אותה במילונו "חלת לחם שנאפתה מעיסה רכה ותפוחה". החידוש "סופגנייה" הוא של דוד ילין, בתרגום שלו לספר "המוכיח מווקפילד" מאת אוליבייר גולדסמיד, שיצא בשנת 1896: "כי בהיעשות הסופגניות המובאות אל השולחן יפות, ידי אהליבה אפו אותן". ביאליק לא אהב את המילה, כפי שלא אהב בדרך כלל מילה המסתיימות ב"יה" כמו "עגבנייה", ולכן הציע לקרוא לה "אספוג", על משקל "אתרוג".

בילדותי חיברנו את בתי השיר "אמי אפתה לביבה" וכך הפכו "לביבה חמה ומתוקה" ו"סביבון מעופרת יצוקה" לאחד: "לביבה מעופרת יצוקה". חג אורים שמח.

פוסטים רלוונטים בנושא

הוספת תגובה