על מעטפות ומזוודות

רוביק רוזנטל | 26 בספטמבר 2008

בסדר חשיבות עולה, בחירת המדור לעשר המילים של שנת תשס"ח, וגירסאות עבריות לחיפושיות

10. כֶשֶל. אי אפשר שלא להזכיר את הנוכח-נפקד של שנה הזו, דוח וינוגראד השלם. הדוח לא הצליח לזעזע את אמות הסיפין או לשלוח את אולמרט הביתה, מה שכן הצליח הטוחעס של טלנסקי. אולי מפני שזה לקח כל כך הרבה זמן, אולי מפני שהשתמשו שימוש יתר במילה הנקייה, הכמעט אקדמית "כשל".

9. חמודה. "חמודה", אותו ביטוי חיבה מאיים שהשמיע אסי אבוטבול כלפי שופטת בעת דיון כלשהו בענייניו המסועפים, הוא אולי סוף עידן. די לכבוד המופרך שרוחשת החברה ואף התקשורת ל"משפחות הפשע", ולמכבסת לשון נוסח "יריבות עסקית", "מנהל הכספים", שלא לדבר על הביטוי המכובס "דמי חסות".

8. רגיעה. לא הודנה ולא תהדייה, סוף סוף הצלחנו לייצר מילה עברית למצב החדש והנכסף בגבול רצועת עזה: רגיעה. הצבע האדום עבר לבייג'ין, לדגלה של המארחת. האזעקות היומיומיות, הטלטלות וההתפוצצויות עברו לאולמות הבורסה ברחבי העולם. השפה מזכירה לנו ש"רגיעה" קשורה לרוגע, אבל גם לרגע, הפסקה זמנית, קצרה לעיתים, בין משבר לאסון.

7. מזוודה. המזוודה של רוז השקועה במדמנת הירקון עמדה במוקד תשומת הלב של מעשה הרצח שטלטל את המדינה. על הדרך הוא הפך סמל למכת המדינה החדשה: התעללות קטלנית בילדים. נותר רק לנסות להבין איך הצליח הטיפוס הנתעב העומד לדין לקרוא לעצמו בשם המרנין "רוני רון".

6. קריסה. השבר הכלכלי הסוחף את העולם זוכה לדימויים מתחומים שונים. בחודשים האחרונים השתלט על התחום הפועל "קרס", במגוון צירופים. בנקים ובורסות קרסו, ומדובר כנראה ב"קריסה גלובלית", אבל המשק הישראלי עדיין לא ב"סכנת קריסה", שלא לומר התרסקות.

5. חרה. הדי היאבקות הבוץ בין השרה דהיום יולי תמיר למנכ"לית לשעבר רונית תירוש לא שככו. בקרב הגירסאות בין "החרא והזבל שהשארת לי במשרד" לבין "היא קראה לי חתיכת חרא" יצאו שתי הנשים עם כתמים שלא יורדים לכביסה.

4. דשדוש. אחרי שנים דינמיות של התנתקות ומלחמה מחד, ונבצרות סופית או זמנית מאידך, באה שנת הדשדוש. דשדוש מדיני, דשדוש משפטי בחקירות בלתי נגמרות, דשדוש בטחוני בימי האין-רגיעה, וגם דשדושי בורסה, שדווקא פסו מהעולם, וחבל.

3. מעטפות. "מעטפות הכסף" של אולמרט פרצו לחיינו ומלהיטות את הדמיון. ה'"כסף" של המאה ה-21 שוכן בדרך כלל בעמקי המציאות הווירטואלית, והאדם הסביר אינו נושא יותר מכמה שטרות מזדמנים בארנקו. אחרי "מזוודות הכסף" של הירשזון, מסתבר שגם למעטפות יש את זה.

2. מחיר. שאלת המחיר שיש לשלם עבור שבויים, חטופים וגופות קרעה את השיח הישראלי, ועדיין יושבת לפתחנו כל עוד גלעד שליט בשבי. טווח המחירים רחב מאוד. החל מ"לשלם כל מחיר", דרך "המחיר עולה מיום ליום", שביל הזהב העקר של "מחיר מידתי", ועד הביטוי מעורר החלחלה של בוגי יעלון "להקריב שבוי".

1. ציפורה. "ציפי" היא המותג החדש, התקווה הנשית הלבנה של "קדימה". "ציפורה" תוצרת אהוד ברק הוא מהלך מאוד ישראלי: אם נקרא לגברת בשמה הרשמי, הגלותי משהו, מיד תאבד את אהדת הציבור. בינתיים "ציפורה" חזרה לטורי הרכילות של פעם, בעוד "ציפי" התייצבה בשמה הסחבקי בבית הנשיא, ואולי אף תקים ממשלה, מול עיניו הכלות של ביבי.

החיפושיות בתרגום חופשי

פול מקארתני בא ארצה, והחיפושיות יורדות מהמדפים ויוצאות מהארונות של ארון הזמר הישראלי. עשרות שירים של החיפושיות זכו לגירסה עברית. סריקה של השירים האלה מגלה שמקארתני לא רק היה נשוי ליהודייה (ראו בהמשך המדור), אלא עם ישראל גייר אותו בתרגומים חופשיים, כאילו צמחה הרביעיית המופלאה יחד עם יוסי בניון בדימונה, ועומדת להופיע מחר בצוללת הצהובה בירושלים.

אז מה היה לנו במהלך השנים.

החיפושיות עושים עלייה. בבטנה של "הצוללת הצהובה". בגירסת רימונה דינור.

"דו, רה, מי, פה, מחכים לה בחיפה, סול, לה, סי, דו, רה, לה - הנה דגלה".

החיפושיות כמאצ'ו מקומי. במקור מדובר בג'נטלמן: "האם יש משהו שאת רוצה? האם יש משהו שאני יכול לעשות?" בתרגום של חיים חפר לגבר יש טענות:

"למה את לא יוצאת אתי? למה את יוצאת עם ההוא?!"

החיפושיות בחוף מציצים. אובלאדי אובלאדה, במקור שיר על הצמד דזמונד ומולי.

"שיסל האדום מוקף בילדים, שלום ממולו בילדות. אורי היפה אלוף הריקודים, ובועז מחלק פרחים במתנות".

החיפושיות אוכלים סלט ירקות. במקור מבכים גבגברי הלהקה את מר גורלם בשיר girls. דידי מנוסי הולך לאכול.

"אין אדם שלא יאהב לטעום מגן הירק, איזה שפע יש למאכל: קולורבי, סלק, אספרגוס וחזרת, חצילים, פלפל, שום ובצל - וגזר".

החיפושיות יוצאים למילואים. יורם טהרלב בעקבות good day sunshine.

"אני רובץ בחום על המוצב, הבקעה נשרפת בשרב. הייתי את הכול היום נותן, רק לטבול רגליים בירדן".

החיפושיות בחורשת האקליפטוס. נעמי שמר בעקבות here there and anywhere.

"אם עוד יש בגני שקדיה, אם עוד ישנו איזה דקל עזוב, וכלנית פורחת כמו טעות".

החיפושיות עוברים ניתוח מין. ג'וד שבור הלב הופך לרות הדכאונית, בגירסה של יורם טהרלב. השיר נכתב לבנו של לנון, ג'ול ונקרא תחילה hey Jules.

"היי רות, שנה תמימה, את מנסה להיות מושכת. ויתרת על שוקו ועל גלידה, ואת עדיין לבד מהלכת".

החיפושיות בליגת טוטו. במקור, הבלדה של ג'והן ויוקו, הם נוסעים ברחבי העולם. אריק איינשטיין נשאר בבית.

"אחר כך קצת הלכנו לבלומפילד, הפועל תל אביב שוב מחמיץ (למה?)! היה לנו טוב, נהיה לנו רע, כמעט חשבנו כבר לחזור חזרה".

החיפושיות מזדקנות בירושלים. יענקלה רוטבליט מתכתב עם when I'm sixty four, מנגינה של שמוליק קראוס.

"באתי אלייך לשים את הראש, עם המקל אני בא על שלוש, לשיר לך עוד פעם שיר אהבה, הנה אני בן שישים וארבע".

החיפושיות במזרח התיכון. בהשראת "יום בחיים", שבו בריטניה מנצחת במלחמה. תרגם גידי רוזנטל בספר "הה ברברה, איזו זנות המלחמה".

"ראיתי סרט טוב, או בוי, איך ישראל ניצחה במלחמה, בקרב עם סין האדומה ורוסיה השחורה".

החיפושיות יוצאות להופעה של שרית חדד. במקור הם פשוט רוצים ללחוש סוד לאהובה. אריק איינשטיין הלך למקום אחר.

"מזל, כמה זמן את מתלבשת? כמה זמן זה עוד יקח? מזל, אני עומד פה משלוש, את עוד לא הוצאת ת'ראש, אין לי סבלנות".

החיפושיות והלל הזקן. דרורה חבקין בתרגום חופשי של money can't buy me love.

"אם אני לי מי לי, מה לי יש ומה לי כבר נשאר? כי אני ליומי ויומי לי ויומכם הוא המחר" (דרורה חבקין).

החיפושיות בתפילה חרישית. נעמי שמר, בהשראת let it be.

"לו יהי, אנא, לו יהי, כל שנבקש לו יהי".

לינדה מקרתני ואני

סיפור משפחתי אקטואלי, וממש לא לשוני.

הרב סימון פראייר ורעייתו צרלינה חיו במזרח אירופה במאה ה-19. 11 בנים ובנות היו להם. אחת מהן, אסתר, נדדה בשנת 1865 לארצות הברית ונישאה לבן משפחת לינדנר. משפחת לינדנר הקימה בית עסק מצליח בארצות הברית. נכדתה של אסתר, לואיז-שרה לידנדר, נישאה לעורך הדין היהודי לי איסטמן, בן למהגרים מרוסיה ששינה את שמו מליאופולד וייל אפשטיין. בתם, לינדה איסטמן, נישאה לפול מקרתני ב-1969, וחיה אתו עד מותה מסרטן ב-1998.

מוריץ פראייר, אחיה של אסתר לינדנר, הצעיר בבניהם של סימון וצרלינה, חי רוב ימיו בעיר שטטין בגרמניה שלפני מלחמות העולם. הוא היה רופא חשוב, דמות מרכזית בחבל פומרניה ובעל נכסים. נכדתו, לוטה פראייר, עלתה לארץ ישראל מגרמניה בשנת 1934, ולימים נישאה למשורר הנס רוזנטל. לוטה היא אמא שלי.

אין כאן שום פאנץ', ואפילו לא סגירת מעגל. את לינדה לא פגשתי למרות שהיו מחשבות, ומי יודע כמה עוד בני דודים רחוקים רחוקים כאלה שלי חיים ברחבי העולם. אם תרצו, זה עוד סיפור על יהודים.

תגיות :
cliff; flickr תמונה ראשית
פוסטים רלוונטים בנושא

הוספת תגובה