חן חן למתבכיין: אותיות מספרות סיפור

רוביק רוזנטל | 04 בספטמבר 2009

על תוספת נ' לשורשים עבריים כאופנה חדשה, וכבודה האבוד של האות העברית

אהוד ברק אינו לשונאי דגול. המשפטים שלו בדרך כלל מפותלים, ובנויים ממילים מופשטות, משפטי זיקה ומה שהמדור מכנה גנראליז', שפת גנרלים מעין-אקדמית. הוא במיטבו הלשוני כשהוא חוזר למקורות, אהוד המפקד, איש הצבא הטוטאלי. את הביטוי שנחקק יותר מכל בזיכרון אמר כבר לפני 14 שנה בריאיון לנסים משעל: "ראיתי לו את הלבן בעיניים", היישר מאנגלית: "Don't fire until you see the whites of their eyes" . הביטוי מיוחס לגנרל האמריקני איזראל פיטמן, שהורה לחייליו במלחמה נגד הבריטים ב-1775, לאחר שאזלה התחמושת: "אל תירו עד שתראו את לובן עיניהם", כדי להיות בטוח שכל כדור הוא פגיעה. יש מייחסים את ההופעה הראשונה של הניב לנסיך קרל מפרוסיה בקרב יגרנדורף, 23.5.1745.

השבוע נכנס ברק לכותרות עם "לא צריך להתבכיין". הפועל להתבכיין נחשב סלנג, אבל עושה דרכו בבטחה לשפה התקנית, והוא חדש יחסית. הוא נגזר מהמילה בכיין, שמקורה כמובן בפועל לבכות. תהליך דומה אירע למילים לא מעטות בעברית, במה שקרוי "שורש תנייני", שורש הנגזר ממילה או משורש קיים.

מן המילה "שחצן" (שורש שח"צ) קיבלנו את "להשתחצן".

מן המילה "סקרן" (שורש סק"ר), קיבלנו את "להסתקרן", ככל הנראה חידוש של ס. יזהר.

מן המילה "עצבני" (שורש עצ"ב) קיבלנו את "להתעצבן".

מן המילה "עניין" (המקור בשורש "ענה") הביא לנו מנדלי מוכר ספרים את "להתעניין".

מ"טרחן" נולד "לטרחן", המחליף את "לנדנד" ו"לנג'ס".

מן המילה "דוגמן" נולד "לדגמן".

מן המילה "חנפן" יצרו הגגשים את "חן חן למתחנפן"

ומן המילה "בדרן" יצרה השלישייה את "בידרנת אותי".

הרשימה חלקית, ועל החבורה הזו תפסו טרמפ פעלים כמו ליחצֵן (שמקורו בראשי תיבות), להתחרמֵן (מ"חרמן" שמקורה ערבי) ועוד. ועצה לאהוד: פחות להתעצבן, ואל תשכח שלפעמים אתה מצטלמן (לטלוויזיה).

ז'ק ז'אנו והאות העברית

ביום חמישי הקרוב תיפתח תערוכתו של האמן ז'ק ז'אנו בגלריה אנגל בתל אביב. ז'אנו, תושב כליל שבגליל, מנהל רומן עם האות העברית כבר שנים. הפעם יפזר ז'אנו בחלל הגלריה אותיות מתכת, והקהל יתבקש לדרוך עליהם ולבחון בכך את יחסו לאות העברית, ולשפה העברית בכלל.

לכבודה של התערוכה ביקשו ממני אנשי הגלריה לכתוב טקסט קצר לקטלוג התערוכה, ואני שמח להגיש אותו גם לקוראי "הזירה הלשונית".

הכבוד האבוד של האות העברית

לכאורה, האותיות אינן אלא חומרי הגלם של השפה. ערימה של צורות חסרות פשר מוטלת לפנינו, ואם לא יתבקשו על ידי המילים והמשפטים להתייצב לעבודה, אין בהן חפץ, אין בהן חיים. אותיות ללא מילים הן תוהו ובוהו.

אבל העברית, שעמדה מלידתה בשירה ובפרוזה של המקרא על סוד הצמצום גילתה את יופייה של האות שיש לה סגולות של מילת-על. לאלוהים הוענקה האות ה"א, שהיא גם האות הממונה על הידיעה. האות פשוטת-הצורה וי"ו היא המוציאה והמביאה של השפה, המחברת וההופכת. יחד עם אל"ף, המנהיגה, ויו"ד הנדחקת לכל מקום זכו הארבע להיות צופן התנועה של השפה, אמהות הקריאה והדיבור.

שי"ן קושרת בין משפטים, מילים ואנשים. כ"ף מציתה את הדמיון, בי"ת מצמיתה אל הקרקע, למ"ד מושכת לארבע רוחות השמים. רי"ש עומדת בראש, תי"ו מסיימת. ויש אותיות שגורלן לא שפר. סמ"ך תמיד תהיה שנייה בסולם הדרגות, נו"ן היא אות הכישלון, זי"ן עדיין מחפשת את מקומה במרחב המוגן של התקינות הפוליטית.

הצורה נקבעה לאות אי-אז, ובאמצעות הצורה מספרת האות סיפור. עי"ן פוקחת אלינו עין, דל"ת פותחת דלת. כשחברו האותיות למילים נוסף להן עוד פשר על פשר. מ"ם סופית חותמת בריבוע תמים מילים תמימות כגון שלום ושלם, אטום וחתום, תם ונשלם. שי"ן התהפכה על גבה וקו"ף ורי"ש מתנודדות כחסידות, ועליהן נאמר ששקר אין לו רגליים. בי"ת סוגרת משלוש צידיה ופותחת מצידה הרביעי פתח לסיפור הבריאה. יו"ד אינה אלא קוץ על קוץ, אך מה לנו חשוב מקוצו של יו"ד.

בין האות והעיצור, בין הכתוב והנהגה, מתחוללת מלחמה של חיים ומוות. לכאורה תאומים סיאמיים, אבל מה אירע להן לטי"ת ולקו"ף ולעי"ן ולחי"ת, שנותרו אותיות ללא עיצור, מציבה לחיתוך דיבור חד, כבד, נושא רוח מזרחית, שהיה ואיננו?

האות איננה חומר הגלם. האות היא הבסיס. היא ההברה הראשונה של התינוק. מ"ם היא אם השפה, ראשית מלמול התינוק, מאמא ומאמא ומאמי ואום ומאד'ר ומוטר ומאטי, כאשר כנגדה מבעבעות הבי"ת והפ"א הפוצצות של אבא ופאפא ואבּויה, ואחריהם מדדים הנו-נו-נו והאה-בה והגע-גע-גע והלה-לה-לה וההֶה-הֶה והוואו והשה-שה!, וצקצוק השפתיים בין צד"י לתי"ו.

אז לכל אות יש סיפור. הרבה סיפורים. ועכשיו אפשר להרים אותן, אבל בעדינות ובחרדת קודש, ולשחק במשחק הפלא: לעשות מהן מילים, הרבה מילים, ולברוא עוד ועוד עולמות.

תגיות :
zeeveez; flickr תמונה ראשית
פוסטים רלוונטים בנושא

הוספת תגובה