מה שעשה לביבי את היום

רוביק רוזנטל | 12 ביוני 2009

על משפטי מפתח מסרטי קולנוע, אטלס ישראל ממפה את השנאה וספר ילדים עתיק

לא ברור מה עבר לנתניהו בראש בתרגילהגדול של צה"ל בגולן, אבל בפרץ של נוסטלגיה החליק את ידו על כלי נשק כלשהו ואמר בעיניים מצועפות, "זה מזכיר לי את ריח החנ"מ" (תרגום למתקשים: חומר נפץ מרסק). נתניהו ראה מן הסתם את "אפוקליפסה עכשיו", שם נטבע אחד ממשפטי הזהב של הקולנוע בכל הזמנים: "אני אוהב את ריח הנפל"ם על הבוקר" מפי השחקן רוברט דובאל, המגלם קצין אמריקני במלחמת וייטנאם.

משפטי מפתח ואסוציאציות מסרטים קנו מקום כבוד בשפות רבות וחדרו לשפת הדיבור. השבוע המדיני הביא דוגמה נוספת. מנהל פרויקט מיתוג ישראל במשרד החוץ, עידו אהרוני, אמר בישיבת ועדת החוץ והביטחון של הכנסת כי "הערבים הצליחו לעשות לנו מה שבוראט עשה לקזחסטן". אהרוני הסביר כי ערביי העולם הצליחו לייצר לישראל דימוי "שהקשר בינו לבין המציאות קלוש מאוד".

בוראט, סשה ברון כהן, שיצר סרט מוקומנטרי על עיתונאי מקזחסטן המגלה את אמריקה, הפך כבר למותג בפני עצמו, קזחסטן שלו היא אכן מקום מגוחך שכבר העלה עליו את חמת הקזחים.

אחד המשפטים המשפיעים בתולדות הקולנוע הוא "תחילתה של ידידות מופלאה" מהסרט קזבלנקה. במקור האנגלי נאמר: "תחילתה של ידידות יפה". המשפט הזה נקשר השנה פעמיים דווקא לאביגדור ליברמן. לראשונה לקראת הבחירות, ביחסיו עם נתניהו, ולאחרונה ליחסים הסבוכים של ליברמן כשר החוץ ומצרים. בפגישה של שר החוץ עם שר המודיעין המצרי עומר סולימאן, נמסרה לליברמן הזמנה לבקר במצרים, ומקורביו סיפרו לעיתונאים: "זו תחילתה של ידידות מופלאה".

השימוש בציטוטים קולנועיים בפוליטיקה אינו רק ישראלי. רונלד רייגן, כוכב קולנוע בעברו, עשה את זה במרץ 1985, כאשר איים בנאום פומבי שיטיל וטו על החלטת הקונגרס להעלות מיסים: "קדימה, עשו לי את היום" (Go ahead, make my day). הציטוט לקוח כמובן מסרטו של קלינט איסטווד "מכת פתע" (sudden impact). הוא נפוץ בעברית דווקא בהוראה מפרגנת: "עשית לי את היום".

ציפי לבני, לעומתם, הלכה אל הגשש, בנאום האנטי תקציב שלה לפני כשבוע: "תהיה גבר, תתקפל", או בגששית: "תהיה גבר, תשפיל את עצמך", מ"קרקר נגד קרקר". ביבי שמע, והלך להתנחם בריח החנ"ם.

התאסלמת, יא מחבל

שבוע הספר כרוך השנה בחגיגה תקשורתית, ביחס הפוך למצב שוק הספרים הישראלי ועתיד הספר בכלל. החגיגה היא גם בדוכנים. בצד ההיצע שמציעים המוכרים לא ניכר רמז למשבר כלשהו, בצד הקונים המצב מעורפל עדיין.

בדוכני המוציאים הפרטיים בכיכר רבין יושבת רוני לוית, שהוציאה ספר מיוחד במינו, מעוצב להפליא, מצחיק ומטריד ושמו "[אטלס ישראל]", שהוא אטלס אלטרנטיבי המציג באמצעים גרפיים מדויקים ויצירתיים את תמונת החברה הישראלית.

באחד מעמודי הספר מוצגת תמונה של איצטדיון טדי, מסומן בצבעים. כל צבע מייצג קבוצת קללות אופיינית של אוהדי הכדורגל היושבים בטדי, בעיקר במשחקים נגד קבוצות ערביות, שאליהן הגיע גם קהל ערבי. המקרא בצבעים מספר לנו מי מקלל איפה וכמה, ונותן בקללות סימנים. בכל קטגוריה קללות של יהודים כלפי ערבים, או קללות של ערבים כלפי יהודים. הקללות אינן המצאה, הן תועדו בקפדנות על ידי הקרן החדשה לישראל במסגרת מלחמתה בגזענות.

קריאות מוות: "מוות לערבים" / "מוות ליהודים".

קריאות שריפה: "שיישרף לכם הכפר" / "שתישרף בית"ר ירושלים".

קריאות הומופוביות: "הציונים אוכלים בתחת" / "מוחמד ההומו, מוחמד הבן זונה".

קריאות שנאה: "אני שונא את הערבים, אני שונא ת'בני דודים".

קריאות המכוונות לשחקן מסוים: ""טועמה או הו טועמה או הו הו הו, טועמה אתה מחבל, טועמה אותך נחסל". "טל חן, התאסלמת יא מחבל". "אבא של רוביל סרסור".

קריאות גזעניות שאינן כלפי ערבים: "או או או או" (כלפי שחקנים שחורי עור); "כל רוסי, נחש ערסי".

קריאות כלליות: "יהודי זה נשמה, ערבי זה בן זונה". "בני סכנין מחבלים", ומצד שני: "בית"ר חיזבאללה".

הפרה חגית חוגגת

אלה כהן, מנהלת ארכיון מעריב בעבר וחובבת שפה שרופה שלחה לנו ספרי לימוד עתיקים ומצהיבים משנות השלושים. הם מיועדים בעיקר לעולים חדשים, ובדרך אותם ימים מטיפים הרבה ציונות. והנה סיפור המוצף בריח הזבל וניחוח החציר. הסיפור מתוך החוברת "המתחיל" מאת ד"ר פ. שרגורודסקה, בהוצאת דביר משנת תרצ"ד (1934).

"מזל טוב! מזל טוב! לפרה נולדה עגלה.

הילד הקטן שמח. הוא רוקד על רגל אחת משמחה.

בבית האיכר גדולה השמחה. האיכר שמח, גם האיכרה שמחה וגם הילדים שמחים.

"חיים, תן שם לעגלה!" אמר האיכר אל הילד הקטן.

"חגית", אמר חיים. "כי חג בבית".

"חגית? יפה אמרת, בני. זה באמת שם יפה מאוד".

תגיות :
Ginny; flickr תמונה ראשית
פוסטים רלוונטים בנושא

הוספת תגובה