גם הנצח הוא אד הוק

רוביק רוזנטל | 20 באוגוסט 2009

על שמעון פרס כקופירייטר, מגיפת "בעצם" וגלגולי שמות מקומות

"פצצה גרעינית איראנית היא מחנה השמדה מעופף", אמר פרס השבוע.

פרס, בין שאר מעלותיו, הוא קופירייטר. לא ברור אם הוא רושם לעצמו סיסמאות קליטות לשעת הכורח, הוא הן פשוט צצות בלי הכנה מוקדמת, אבל הנטייה שלו למשפטי מחץ מוכרת מאז ומתמיד. ולהלן תזכורות.

"אני לא חושב על הכותרות של מחר, אלא על המחר של הכותרות".

"אני מוכן להניח זר פרחים על קברו של המקורב האלמוני" (בתגובה על שאלה שנשאל על מה שאמרו "מקורביו").

"אני על קו התפר ואינני רוצה לגרום לפרימה" (על הנהגת מפלגת העבודה באחד משלבי המשבר האינסופיים שלה).

"במזרח התיכון גם הנצח הוא אד הוק".

"ישראל תהיה כערער בערבה" (המכתב לבגין נגד הפצצת הכור בעירק שפרס ירצה למחוק מהאוטוביוגרפיה).

"כשיש ששתי גדול לירדן, אחת היא מערבית ואחת היא מזרחית" (פרס מסביר בשנות השמונים מדוע הוא בעד המונח "הגדה המערבית" ולא "יהודה ושומרון").

"מדיניות הגדר הטובה" (השם שנתן פרס למערכת היחסים עם לבנון בשנות השבעים, בעקבות הגדר והמעברים בה באזור מטולה).

"מזרח תיכון חדש". הסיסמה הזכורה והקליטה ביותר, והשנויה במחלוקת ביותר.

"עומק הנסיגה כעומק השלום". סיסמה שנועדה להציג אותו לא רק כיונה צחורה, כפי שנתפס לאורך תקופה ארוכה.

הסילון האנושי

אריק איינשטיין הגדיר את האצן לוסיין בולט ששבר את שיא העולם במאה מטרים כ"סילון אנושי". "סילון" היא מילה תלמודית שפירושה זרם מים, והיא נגזרה ככל הנראה מיוונית, שם solen פירושה צינור. כשהגיעו המטוסים החדשים שלא הופעלו על ידי מדחף אלא באמצעות שאיבה ודחיסה של סילוני גז, הם נקראו jet שפירושו אכן זרם, של מים או גז. בעברית תורגם jet לסילון, ומכאן שמו של דגם המטוס. הסילונים השתלטו, כידוע, על עולם התעופה, וכך נולדו "חוג הסילון" שייצג בשנות השישים את העשירים שיכלו להרשות לעצמם טיסות תכופות; והמהירות הסילונית, שהרי מה לנו מהיר כמטוס סילון. הדימויים הקשורים ללוסיין בויל הלכו לעולמות שונים: טיל אנושי, פגז אנושי, או כהגדרת מאיר איינשטיין את בויל: הוא לא אנושי, והוא לא חייזר. הוא משהו אחר.

מגיפת "בעצם" ונגיפי "למעשה"

עדנה נוי כותבת: "מה קורה לאחרונה  עם המילה "בעצם", שמופיעה לעיתים קרובות מדי בשיח כתבי הרדיו והטלוויזיה, מגורשת לחלוטין  ממשמעותה: actually ,in actual fact???? המילה במגיפה. מתאימה או לא מתאימה, רוב הכתבים משתמשים בה עד לעייפה.

עדנה צודקת, והתמונה רחבה עוד יותר. "בעצם" היא אחד המאפיינים של שפה חדשה-ישנה: שפת השדרים. היא אופיינית לשדרי חדשות בעיקר, המדברים ללא טקסט כתוב, ומכילה מילים ריקות החוזרות על עצמן בתדירות, ונאמרות בהדגשה כאילו יש בהן ממש. היא נפוצה בעיקר בערוץ 10. המובילות הן "בעצם" ו"למעשה". דוגמאות עכשוויות, מכתבים וערוצים שונים, לא נגענו:

"האצ'יסון החליטה בעצם למכור את נכסיה, והעמידה בעצם את פרטנר למכירה, אותו תאגיד סיני ... החברה שבעצם בשליטתו. איך הוא בעצם מפתח את החברה, איך הוא בעצם יהיה לו די קשה בעצם לפתח אותה".

"כרגע המשטרה בעצם גובה עדויות".

"בית המשפט התיר למעשה לפרסם את פרטי הפרשה".

שיהיה ברור: "בעצם" ו"למעשה" הן מילים לגיטימיות. "בעצם" מופיע בתנ"ך בעיקר במסגרת הביטוי "בעצם היום הזה", כלומר, ביום הזה ממש, ובמשנה ובתלמוד במשמעות "בעיקר". "עצם" היא מילת מפתח בפילוסופיה ובלשון, אבל השימוש האינפלציוני ב"בעצם" הופך אותה למילה סתמית. "למעשה" קובעת שדבר מה מתרחש בפועל, בניגוד ל"להלכה". בדיווחים מהשטח היא מיותרת, גם למעשה וגם להלכה.

הצעקה האחרונה בשפת השדרים היא "אותה", או "אותו" או "אותם", שוב ושוב, ותמיד מיותר.

"אותו חייל הגיע ללא כל בעיה אל אותה מגירה וצילם את אותה תעודה".

"אותו אירוע טראגי שבו נרצח אותו ילד".

הקוראים היקרים מתבקשים לתרגל בבית: קחו את המשפטים בדוגמאות, הורידו את המילים המיותרות, ותראו איזה משפטים פשוטים וקליטים קיבלתם. ובכלל, למה שאותם שדרים, למעשה, לא ינסו בעצם את התרגיל?

מעלה האדומים ומעלה הדם.

סיפור שמותיהם של היישובים בארץ ישראל מעסיק את המחקר, הספרות והדמיון מאז ומתמיד. יישובי ארץ ישראל קיבלו את שמותיהם, בחלקם הגדול, עוד בתרבויות שקדמו לתרבות המקראית, או בתקופה התלמודית, ובמהלך הדורות זכו לשמות רבים ומשתנים. חלקם הפכו ליישובים ערביים עם שמות דומים, וחזרו וקיבלו שמות עבריים.

ד"ר יואל אליצור, חוקר תולדות ארץ ישראל, צלל לנושא ועתה פרסם ספר בהוצאת האקדמיה ללשון העברית ויד יצחק בן-צבי, בעקבות ספר קודם באנגלית שפרסם לפני מספר שנים. שמו "שמות מקומות קדומים בארץ ישראל, השתמרותם וגלגוליהם". הספר, יש להודות, אינו שווה לכל נפש. הוא ספר מחקרי מדוקדק, רב מקורות ותעתיקים ונראה שהוא תרומה חשובה לתחום המחקר הזה. ובכל זאת, מעט פכים קטנים גם למי שאינו מבחין בין סורית מערבית לארמית שומרונית, ואינו יודע מה זה אונומסטיקון.

מעלה אדומים. השם העתיק מעלה אדומים מתאר את נוף המקום, מעלה תלול על הר שצבעו אדום. אלא שניתוח לשוני, קובע אליצור, אינו מצביע על המילה "אדום" אלא על המילה "דם", ואכן בערבית נקרא המקום "מעלה הדם", על שם הדם שנשפך במקום.

פלישתים עלינו

פלשת והפלסטינים. יואל אליצור כותב שהשמות פלשת ופלישתים מתועדים בשפות שונות כמו מצרית ואשורית מהמאה השמינית לפני הספירה, ושימשו בחלק מהמקרים לאזור החוף הדרומי, ובאחרים כבר אז לארץ ישראל כולה. בסורית האזור נקרא פלסטינא, וכך גם במקורות חז"ל. הערבים, אומר אליצור, משתמשים ב"פלסטינה" מאז ראשית התקופה הערבית.

שכם. שכם הערבית היא נבלוס, ונבלוס התגלגלה מן השם היווני ניאפוליס, העיר החדשה, ואם תרצו, נפולי של המזרח התיכון. בלשון חז"ל היא נקראת ניפוליס, נפולין או ניפולין.

טבריה. טבריא, שהוקמה על ידי הורדוס, נקרא במקורה טיבריאס, עירו של הקיסר טיבריוס. במידה מסוימת השם עבר "ייהוד", הב' הפכה רפה והס' של טיבריאס נפלה. הערבים, כותב אליצור, אימצו את הצורה היהודית – ללא הסיום הרומי.

עמאן. היא רבת עמון, ולפי המחקר היא אכן שם קדום נוסף של עמון המקראית.

איך הפכה עפרה לטייבה

עכו. עכו המקראית נקראת בערבית עכא, ועל כך כבר נערכו פולמוסים ציבוריים. יואל אליצור מסביר שהצורה המקובלת ברוב השפות העתיקות היא עכא דווקא, אם כי יש מקורות המצביעים על השם עכוּ, בשורוק. ביפו, לעומת זאת, המקורות העתיקים מצביעים על השם יפוּ, בשורוק, בערבית השם הוא יאפא.

דברת. דבורייה של היום, קובע אליצור, היא דברת מן המקרא. לעומת זאת חירבת דבורה שבאותה סביבה מצביעה על הר תבור ועל העיר העתיקה תבור. הדמיון בין השמות דברת ותבור מקרי, למרות הקירבה הגיאוגרפית.

עפרה. המקרא מזהה את השם עפרה עם שני יישובים: עפרה ועפרון. באזור היישובים ערביים שונים הקרויים טייבה, ומזה מאה שנה מזהים את טייבה עם עפרה. השינוי נחשב לשון סגי נהור. השורש עפ"ר בערבית מייצג כיעור, מזל רע ופחד, ולכן נהפך למשמעות "הטוב". הערבים מספרים על צלאח א-דין, שהגיע לעפרה ופגש באנשים שנכנעו לו. כששאל למה לא ברחו ענו לו, "אנשים טובים אינם מפחדים מאנשים טובים". התשובה מצאה חן בעיניו, והוא קבע שמעתה ייקרא המקום טייבה.

תגיות :
thierry ehrmann; flickr תמונה ראשית
פוסטים רלוונטים בנושא

הוספת תגובה