שפעת החזירים, הכוכבים והעז

רוביק רוזנטל | 30 באפריל 2009

כמה שמות יש למחלה הנפוצה, איך מדבר ילד שיצא לשליחות, ומי עולה על חרה דשא

שפעת, עד לפני שבוע, היתה "המחלה של כולם", מין התקררות משודרגת, שבאה והולכת כמו עונות השנה. "שפעת החזירים" הכניסה אותה, לזמן קצר, לרשימה המאיימת "המחלות ההן", ובראשן מה שקוראים החרדים "דער יענע מחלה", הסרטן. כיאות למעמדה כמחלה מועדפת זכתה השפעת לשמות רבים, וכולם זלגו אל העברית.

"שפעת" עצמה מוכרת בעברית מאז סוף המאה ה-19. בן יהודה כותב עליה במילונו "נהוג בספרות ובדיבור", מפנה אל מילון הרפואה של מזי"א וטשרניחובסקי ומזכיר סוגי שפעת: שפעת הגרון, שפעת הגרון ושפעת ספרדית. המילה נולדה בעקבות אחד משמותיה הלועזיים של המחלה, אינפלואנזה, "מחלת השפעה", המשמשת גם בערבית. אגדה לשונית מספרת שהשם בכלל ערבי במקורו: "אינף אל ענזה", "חוטמה של העז", אבל המקור הוא איטלקי, על פי השערה עתיקה שהמחלה נולדת בהשפעת הכוכבים.

השם השני, שהיה השם המוביל עד שנות החמישים לפחות, הוא "גריפּה". השם הזה משמש בשפות רבות, אבל מקורו בצרפתית מן המאה ה-18, והוא קשור לפועל gripper, לתקוף בפתאומיות. הפועל עצמו הגיע מגרמנית עתיקה, אך שם המחלה ניתן בצרפתית. בעברית הוא תפס מפני שזה גם שם המחלה ביידיש, גריפּע.

השם השלישי נעלם לגמרי: פפטצ'י. הוא התגלגל ממחלה אחרת, קדחת זבוב החול, הקרויה באנגלית: fever pappatachi. על השיר הזה כתב נתן אלתרמן בכובעו כפזמונאי את שירו "לי לה פפטצ'י", המסתיים במילים: "חיבקתיהו, נישקתיהו/ ורקדתי קוקראצ'ה/ ואחר שעזבתיהו/ יש לו פפטצ'ה".

שלל השמות לא עזר לשפעת החזירים בעיתונות הדתית, ושם היא אינה עוברת את הסף החרדי, ומכונה "שפעת מקסיקו". תופעה דומה של שם מיוחד מטעמים דתיים מוכרת בסרטן השד, הקרוי בחרדית "סרטן הנשים".

ציוניזם עם הרבה דולרז

יותם טולוב כתב רומן ביכורים, "זה שמחכה", שהופיע לאחרונה בהוצאת כתר. הגיבור של יותם הוא ילד היוצא עם הוריו לארצות הברית ל-shlichut. הספר כתוב בעברית ישראלית טבולה באמריקנית מתקדמת, והתוצאה הלשונית בחלקים שונים של הספר משעשעת למדי, שהרי כדי לדבר אמריקנית לא צריך לנסוע מעבר לאוקיינוס, היא כבר כאן.

זיזי, הילד המספר, מגיע לאמריקה "מזוודות-לֶס" (נטול מזוודות). הוא מתוודע למשפחת בורשטיין בעלת הבוצֶ'רי (האטליז), מבלה ב"ערבו של הסאנדיי" (ליל שבת באמריקנית עברית), ועוזר לשכנה עם "הגרוסֶריז" (המצרכים) שקנתה בחנות. ביומנו הוא כותב ש"ציוניזם זה ללכת לדינר פעם בשנה ביאנג איזראל ולתרום". "ציוניזם" היא שילוב של ציון העברית עם המילה האנגלית Zionism. הדולרים הם "דולרז, פלֶנטי אוב דולרז", ובשלג של בוסטון חוטפים "פרוֹסטבּייטים" - נשיכות קור. המשפחה נקלעת למצוקת יחסים, אבל מחליטה למען שלום בית לשים את הבעיות "על פְריז" (freeze) ועוד ועוד.

טולוב גם מתרגם ביטויים כמו "אולי לקחת לבית חולים להיות על הצד הבטוח" (to be on the safe side) או "החיים מסובכים הרבה יותר ממה שרואים בעין העירומה". תרגומים כאלה כבר ממלאים העברית לא מעט שנים, מ"עושה שכל" ועד "לוקח מקלחת". במקום אחר הוא משתמש בביטוי היהודי-אמריקני to make aliyah. Aliyah (עלייה) התאזרחה באנגלית ומופיעה במילון וובסטר, גם במשמעות הדתית (עלייה לתורה) וגם במשמעות העלייה לישראל.

לטולוב בדמות הילד זיזי גם תובנות לשוניות לא מעטות. הוא מגלה זוגות רבים דומות בעברית ובאנגלית, כמו source ושורש, גמל ו-camel. המשפט "ילד ליקק פירות בבית ההשכלה" הוא בבוסטונית a lad licked fruits in school. זיזי מגלה גם ש"בעברית השפן הוא הפחדן, ובאנגלית – התרנגול".

הגילוי החשוב הוא במפגש התרבויות הבלתי אפשרי בין הגינונים האמריקנים לבוטות ולישירות הישראלית. כששואלים את זיזי how do you do הוא מתאפק ממש כדי לא לענות "חרא בלבן", או כהגדרתו: "זו קצת בעיה, בלב אמריקה, להגיד מילים דוגריות בלי לעטוף אותן בחיוכי שקר".

סוג של עצבים

וא-פרופו עברית-אמריקנית, שני הביטויים האמריקנים המובילים בעברית הם "כאילו", בעקבות Like, שכבר מציין עשרים שנות השתלטות על המשפט העברי, ו"סוג של", תרגום של sort of, שאחז בעברית כאש בשדה קוצים, והאש נמשכת כבר שנים. "סוג של" נפוץ גם בין דוברים מכובדים ואנשי תקשורת. מיבול השבועות האחרונים:

"בין ישראל למצרים שורר סוג של קרירות" (צבי יחזקאלי, ערוץ 10).

"בניון הוא סוג של אלוהים" (סיוון כהן, גם ערוץ 10).

"התקשורת מייצרת כאן איזשהוא סוג של בהלה" (יונית לוי על שפעת החזירים, ערוץ 2)

מדובר, בלתי ספק, בסוג של שפעת לשונית. כאילו.

הקבוצות עלו על חרה דשא

אמנון סלע כותב: באחת מתוכניות הרדיו שמעתי את המשפט "צועדים לחולבו שלום בקצה רחוב הרצל", או "יושבים בחסית, בית הקפה המיתולוגי". האם זה תקין?

גדעון מארצות הברית מוסיף באותו עניין: "לעתים קרובות שומעים בקול ישראל ברדיו "ראש הממשלה יצא לפריס(Faris) , או "שרת החוץ תצא לוולגריה" (Vulgaria). מה ההבלים הללו? מה פתאום לשנות שם מדינה או עיר בהתאם לכללי בכל"ם?

בפרשת אותיות ב'כ'פ' אחרי ו' החיבור ואותיות שימוש אחרות יש כבר צרור בדיחות מן המוכן, כמו "נזירה וחומר" של נתיבה בן יהודה, או "כל קצין וחצין" ממילון הסלנג האחולמניוקי. במשחקי ליגת האלופות השבוע סופר לנו כי "שתי הקבוצות עלו על חרה דשא". הדשא דווקא משובח שם.

יש בעניין כלל בלתי כתוב: כשהשם הוא עברי הוגים אותו במקרים האלה לפי כללי הדקדוק, כשהוא לועזי – לא. לכן "נסעתי לווּלגריה" זה לא רק מעליב אלא גם טעות, אבל "עירק וּפָרס" (faras) תקין, ממילא כולם אומרים היום איראן. בכל מקרה, וולגריה עצמה חיה וקיימת בסיפור שהפך לסרט "צ'יטי צ'יטי בנג בנג", ושם היא מין פלך דמיוני בסגנון שווייצרי.

הכלל שנזכר לעיל קשה לביצוע ומלא בעיות. האם כסית, למשל, היא שם עברי? והאם באמת נשיא המדינה יכול להיקרא feres ושר הביטחון varak? הבעיות נעשות מורכבות יותר כשהמילה בצורה התקינה נשמעת רע. יועצת התקשורת של רשות השידור רות אלמגור רמון מספרת שכרמית גיא קיבלה הנחות אחרי ו' החיבור, ולא נאמר עליה "וחרמית גיא". הקריינים חסו גם על העיר חרמיאל. דקדוק דקדוק, יש גבול. כותבי פרסומות מצאו בעניין זה פיתרון יצירתי שהם קוראים לו פאוזה: הפסקה קצרה בין ו' החיבור לבין המילה הבעייתית, ואז המילה תופיע באות הדגושה.

תגיות :
Sonny Abesamis; flickr תמונה ראשית
פוסטים רלוונטים בנושא

הוספת תגובה