הוי, איזה שבוע נחמד

רוביק רוזנטל | 02 בספטמבר 2010

על השימושים הסותרים של המילה "נחמד", שיבושי לשון נפוצים ופתגמים לילד הערבי

השבוע הוכרז בעולם "שבוע הנחמדות הבינלאומי", וגם בארץ הצטרפו לעניין. השבוע אמנם היה בלתי נחמד בעליל, ובמרכזו הפיגוע הנורא בהר חברון, הדיון הסוער על חרם האמנים, השיחות המגומגמות בוושינגטון, ודרשת הפלסטינים של עובדיה יוסף. רק נבחרות הכדורסל של ישראל העניקו לשבוע שחלף מעט נחמדוּת.

הבעיה היא, ש"נחמד" עצמה היא מילה הרבה פחות נחמדה ממה שהיא אמורה להיות. היא התחילה טוב, בסיפור גן העדן בספר בראשית, שבו היו עצים "נחמדים למראה", ובמרכזם עץ הדעת, שהיה "נחמד להשכיל". נחמד הוא אחד מקבוצת מילים חמודות מן השורש חמ"ד המופיעות במקרא, וכולן טובות ונאות. אפשר למצוא בו איש חמודות וכלי חמודות, בחורי חמד, ועלם אחד ש"חיכו ממתקים וכולו מחמדים". ארץ ישראל היא ארץ חמדה, או כדברי שירו של טשרניחובסקי, "ארץ חמדת לב".

הנחמד הוא מי שחומדים אותו, דהיינו, חושקים בו. אבל הרצון לחמוד דבר מה הוא חטא נורא, שעשה דרכו עד לעשרת הדיברות: לא תחמוד בית רעך, אשת רעך ושאר נכסים. בפרשנות לדיבר הזה נוצרת אי בהירות. האם לחמוד פירושו לחוש תשוקה? האם ניתן לאסור על תשוקות נסתרות? או לחמוד כאן פירושו לקחת לעצמך את הדבר אותו אתה חומד? כך או כך, לחמוד זה רע, ומכאן החמדנות, שהיא תכונה שלילית בעליל, תכונתו של החמדן.

פנתר קטן נחמד

בעברית החדשה אירע ל"נחמד" אירוע בלתי רצוי בכיוון שונה בתכלית. גם ראשית השימוש בו היה ראוי, כגון בשירי ילדים. פניה ברגשטיין שרה "בוא אלי, פרפר נחמד", ומכאן התגלגלה סדרת טלוויזיה שדליה גדלו דורות של ילדים. לוין קיפניס כתב: "ליצן קטן נחמד, רוקד עם כל אחד". משה דפנא כתב שיר לנכדו אהוד: "זה הודי חמודי, הוא ילד קטן". אהוד עצמו נהרג במלחמת יום הכיפורים. אפילו להקת כוורת שרה, באירוניה קלה, "נחמד, נחמד, היה ממש נחמד".

מכאן ואילך הידרדרה נחמד למחוזות לא רצויים. עיקר השימוש בה הוא להקטנה, ואפילו זלזול. אדם "נחמד" הוא חסר חוט שידרה, הצגה "נחמדה" היא הצגה בינונית. שם התואר נחמד לא מצא מקום באתוס הישראלי המחוספס. גולדה מאיר כשלה בלשונה אחרי פגישתה עם הפנתרים השחורים, בביטוי "לא נחמדים", וליתר דיוק "הם לא אנשים נחמדים". היא באה לקלל ויצאה מברכת: זו בדיוק היתה כוונתם, לשבור את הנחמדות המדומה של הוריהם. עלם המחמדים משיר השירים הפך לחיית מחמד, ומכאן קצרה הדרך ל"ערבי מחמד", "חרדי מחמד" ואחרים, מחמאות לא נחמדות בעליל.

גם הכינוי הקרוב "חמוד", ולצידו "חמודי" ו"חומד" אינם מבשרים טובות. כשקוראים למישהו "חמוד" הכינוי עטוי פטרונות במקרה הטוב, ואיום במקרה הגרוע. "אתה חמוד אתה" בדמותו הטלוויזיונית של עוזי כהן המנוח כללה את שניהם. "חמודה" לבחורה, במלעיל, הוא ביטוי סקסיסטי בעליל. "חמודי" של דניאלה לונדון הוא הילד של כולנו, מתוק ושנון, אבל מה זה עולה על העצבים לפעמים. "נחמד" מרמזת על חנופה וצביעות. כבר ב"אבאניבי" שרנו "אל מי היינו נחמדים? רק לדודים ולדודות". להקת סינרגיה מפורשת יותר: "תחייכו אל החיים תהיו נחמדים, תגמרו מהצלחת יש מיליונים רעבים". "צמד חמד" נאמר לעיתים קרובות באירוניה על שניים החוברים יחדיו למטרות לא נחמדות.

הנביא הנחמד

המילה המקבילה באנגלית ל"נחמד", המככבת גם בפרסומי שבוע הנחמדות, היא nice, וגם השימושים בה אינם תמיד חיוביים. נייס היא תגובה חיובית-אדישה, אבל היא עשויה להביע גם הסתייגות. נייס-גאי הוא מי שמנסה להיות נחמד לכולם, או בגירסה העברית, בחור טוב במובן הרע של המילה.

ולמי שכל אלה אינם מספיקים לו, פורץ השורש חמ"ד לחיינו מכיוון מלחמת הדתות המרחפת כצל על המאה ה-21. מוחמד, נביא האיסלם, וגם שמותיו האחרים כמו אחמד ומחמוד באים מן השורש הזה. מוחמד, מכל מקום, אינו "האהוב" אלא "המהולל". חמוד, לא?

שגיאות דיבור זה אנחנו

תחושת הבטן הקבועה של הישראלי המצוי היא שהוא מדבר בשגיאות. התחושה הזו מלווה אותנו מאז ראשיתה של תחיית העברית, והיא הולכת ומתעצמת. באופן שיפוטי פחות ניתן לומר שיש פער מובנה בין העברית התקינה, הנורמטיבית, לבין שפת הדיבור. הפער הזה קיים בכל השפות המובילות בעולם, אבל בעברית הוא בולט ומובהק מאוד.

יש לכך סיבות רבות, וגם הן קשורות לנורמות התנהגות לשונית. אף אחד לא רוצה סביבו אנשים השומרים בדיבור יומיומי על כל כללי הדקדוק, ההגייה וההטעמה. מעבר לסיבות, הולכים ונוצרים דפוסים קבועים של שפת הדיבור, ואפילו דקדוק של שפת הדיבור.

אסתר בורוכובסקי בר-אבא, פרופסור ללשון המכהנת כראש החוג ללשון עברית באוניברסיטת תל אביב, פרסמה לאחרונה ספר מחקר העוסק בלשון הדיבור העברית-ישראלית. שמו "העברית המדוברת", והוא יצא בהוצאת מוסד ביאליק. זה ספר מחקר הנשען על קורפוס רחב מאוד של טקסטים דיבוריים, חלקם הקלטות משידורי טלוויזיה ורדיו, וחלקם תמלול מדויק של שיחות סלון ושיחות רחוב. באמצעות הקורפוס הזה היא מציגה תמונה רחבה של ישראלים מדברים. המדור בחר להציג שלוש תופעות לשון דיבור מובילות, המתועדות בספר.

להחליף את החלונות השבורות

תופעה אל"ף: שיבושי זכר ונקבה, או בלשון המורים לדקדוק, "התאם במין ובמספר". הסטייה מהנורמה במקרים האלה גורפת, ונשמעת גם ברחוב, גם בטלוויזיה וגם בפי הפוליטיקאים ואנשי האקדמיה. שלוש דוגמאות מן הספר:

"קו התעמולה שישראל נוקטת תימשך" (יומן בחירות בערוץ 2).

"צריך להחליף את החלונות השבורות" (מתווך ללקוחה בשיחת מסחר).

"משתמשים בביטוי גם כפשרנות לכל מיני מילים אחרים שקיימים בלשון" (פרופסור מכובד בהרצאה בחוג לבלשנות).

תופעה בי"ת, ה' הידיעה, חסרה, מיותרת או במקום הלא נכון. הכול הולך.

"דיווחת קודם על המדיניות ההבלגה שנפסקה" (מגיש חדשות, קול ישראל, רשת ב)

"מי ששולל את ארץ ישראל השלמה, שולל את הזכות הקיום שלנו בארץ הזאת" (אחד מראשי המתנחלים, ערוץ 33)

"אני רוצה כוס הגבוהה הזאת שעומדת על השיש" (שיחת אחיות במטבח).

"אני רוצה לטעום את הסלט פסטה קרה שלך (חברות במסעדה).

אני גלידה וניל

תופעה גימ"ל, משפטים מקוצרים, תופעה המוכרת בין הדוברים בכל הלשונות. נקראת גם "השמט", ולא תמיד יש לראות בה שיבוש. לפעמים ההשמטה הופכת ביטוי דיבורי קבוע, כמו בביטוי המלבב "אני אין לי שמץ" (מושג, כמובן). בורוכובסקי מביאה דוגמאות:

"תשב כבר את העיתון שלך ותעזוב אותי" (שיחה בין בני זוג, צריך להיות: תשב כבר ותקרא את העיתון).

"אני גלידה וניל" (הזמנה במסעדה; אפשר להוסיף לה את משפט הזהב הישראלי "אני רק שאלה").

ויש גם חזרות, וקטיעות, ומילים ריקות, ועוד ועוד. ככה אנחנו מדברים, ובמקום להתרגז, כדאי להקשיב וללמוד.

נכנס עם החמור

ואם מדברים על שפות מדוברות, לפני כשבוע קראנו על פרויקט להחזרת עטרת לימוד הערבית ליושנה בבתי הספר הממלכתיים. בין היתר נמסר שתילמד גם העברית המדוברת. זו בשורה חשובה, לאחר ששנים רבות לימדו בבתי הספר את הערבית הספרותית בלבד.

גם ברשת יש יוזמות לא מעטות הקשורות בערבית המדוברת. אחת מהן היא ניוזלטר, או על פי חידושי האקדמיה ללשון "איגרת מידע", המופצת על ידי אתר חברת "שער למגזר", המקיימת פעילויות רבות וביניהן גם פורומים וקבוצות פייסבוק להקניית הערבית המדוברת. כתובתו: http://www.lamigzar.com. בין היתר מביא האתר באיגרותיו פתגמים ערביים מחכימים. והרי מקבץ מן העת האחרונה.

פָתָחְנָא לוֹ אלְבָּאבּ, דָחָל בּחְמָארוֹ: פתחנו לו את הדלת, נכנס עם החמור.

אִן כָּאן סָאחְבָּכּ עָסָל, מָא תִלְחָסוֹש כּוּלוֹ: אם חברך דבש, אל תמצוץ את כולו.

מָי וּנָאר וָּלָא חָמָאתִי בְּדָאר: (מוטב) מים ואש, ולא חמותי בבית.

עגבנייה בשלל שפות

צבי שולט רעננה מתייחס לדיון בעניין העגבנייה (הזירה הלשונית 27.8), שבה ציינתי שמקורה המילה tomato הוא ספרדי. המקור האמיתי, כותב צבי, היא המילה tomatl, משפת nahuatl, שפת האצטקים המדוברת עד היום במקסיקו, וממנה הגיעה לספרדית.

אלישע פרוינד מוסיף מידע משלים. לטענתו, השם העברי תורגם ככל הנראה מגרמנית, שם נקראה העגבנייה בפי העם Liebes Apfel. פרוינד כותב גם ש- tomato באה כנראה בספרדית מהילה הספרדית tomana, שפירושה להתנפח. פרוינד מוסיף שפירושה של pomodoro, העגבנייה האיטלקית, אינו חד משמעי. בצד "תפוח הזהב" שנזכר במדור, יש סברה שהמקור הוא "תפוח ההערצה" (adorare).

תגיות :
A Syn; flickr תמונה ראשית

הוספת תגובה