נכנסה שי"ן ועמדה לפני הקב"ה

רוביק רוזנטל | 10 בנובמבר 2010

מיהו שכיר חרב, למה לשקר אין רגליים, שפת המחסומים ופתגמים בלדינו

בית המשפט הגדיר את האנשים שעבדו בשירותיו של דודו טופז "שכירי חרב". השימוש הזה נשמע מרחיק לכת במקצת. "שכירי חרב" יוצאים בדרך כלל למלחמות רחוקות והורגים אנשים לארוחת הבוקר, ובכל מקרה בית המשפט היטיב להביע באמצעות הביטוי הזה את חומרת הפרשה, ורמזה למה שהיה צפוי לטופז לו נותר בחיים.

"שכירי חרב" הוא ביטוי חדש יחסית, והוא מתייחס לאדם שנלחם למדינה או ארגון לו לא, למען בצע כסף. הביטוי אינו מופיע במקורות וגם לא בספרות התחייה. ובכל זאת יש לו בסיס איתן במקורות. בספר ירמיהו מדבר הנביאה הזועם על מצרים, שהיו לה כנראה שכירי חרב, והפסוק אומר: "גם שכיריה בקרבה כעגלי מרבק, כי גם המה הפנו נסו יחדיו". גם את הביטוי הסתום "תער השכירה" בישעיהו קושרים לשכירי החרב.

שכירי החרב בעברית שאבו את השראתם מהביטוי האנגלי freelance, מילולית, רומח חופשי, שהיה בימי הביניים כינויים של שכירי החרב. הביטוי העברי החלופי "חרב להשכיר" קרוב יותר למקור האנגלי. הפרילאנסרים המודרניים המירו את החרב או הרומח בעט ובמקלדת, ומכאן גם הביטוי העברי הלעגני "עט להשכיר". בשוק העבודה המודרני פרילאנס או פרילאנסר הוא מונח בעל אופי כמעט טכני, ושכירי חרב יש בעיקר בסרטי אקשן משנות החמישים.

הנגבי והרגליים של השקר

"בסופו של דבר, נותר השקר. והשקר הוא שקר, ובשקר יש קלון", אמרו שופטי ערכאת הערעור בפרשת צחי הנגבי.

השקר נחשב אולי החטא הנפוץ ביותר בין חטאי האנושות. מעט אנשים רוצחים, לא רבים שולחים ידם בגניבה, אבל כולם משקרים, ובמקרים רבים השקר אפילו נחשב נורמה ראויה, והוא זוכה למילים נאות כמו נימוס או דיפלומטיה. הנגבי, מכל מקום, היה סבור שהמינויים הפוליטיים הם שקר מוסכם, ואולי אפילו שקר לבן, וגם זה לא מה שהפיל אותו. הפיל אותו הטאבו של שקר בבית המשפט, חטא שהוקדש לו דיבר אחד בעשרת הדיברות: "לא תענה ברעך עד שקר". על הדרך הוא חטא גם בשבועת שקר, שעליה אמר הנביא זכריה: "ושבועת שקר אל תאהבו, כי את כל אלה אני שנאתי".

מכל מקום, הנגבי נוכח שוב שלשקר אין רגליים, ביטוי שלו כמה גירסאות. בגרמנית אומרים: "לשקר רגליים קצרות", ובערבית, "חבל השקר קצר". הגירסה המתאימה ביותר להנגבי היא ביידיש: "עם שקר מגיעים רחוק, אך אין חוזרים חזרה". ועל כך נאמר אחד המדרשים היפים ביותר בספרות המדרש: "נכנסה שי"ן ועמדה לפני הקב"ה. אמרה לפניו, ריבונו של עולם, רצונך שתברא בי את עולמך, שבי נקרא שמך המפורש, שנאמר זה שמי לעולם, ועוד, שאני תחילת השם שדי. השיב הקב"ה ואמר לה, לאו. אמרה לו, למה? אמר לה, מפני ששווא ושקר שניהם נקראו בך, ושקר אין לו רגליים, אף את אין לך רגליים. אות שאין לו רגליים, איך אברא בו את העולם?"

מחסומים עבריים

בעיתון במחנה הופיעה השבוע ידיעה הקרויה "באיו"ש דבר עברית". על פי הידיעה יש מהלך גורף להחליף את שמות המחסומים ביהודה ושומרון בשמות יהודיים, ובפיקוד המרכז הבהירו שכוונת המהלך "לתת למעברים צביון ישראלי". סא"ל ארז רבן מסביר שלמהלך יש מסר: "אתה יכול להגיד לחייל שהוא שומר על ג'בע, ואתה יכול להגיד לו שהוא שומר על קיבוץ נתיב הל"ה. קיים הבדל מהותי בין השניים".

בידיעה מופיעים עשרה מחסומים ששינו את שמם: חיזמה היה ל"בכורים", ג'ברה ל"תאנים", "רנתיס ל"בית אריה" ונעלין ל"קרית ספר". מחסום ביתונייה קרוי "מחסום בית המשפט", ומחסום חוסאן "בית"ר".

בדיקה קלה מגלה שהמהלך כלל אינו חדש. חלק מהמחסומים נקראים בשמות עבריים כבר זמן רב, וחלקם ניתנו בשנים האחרונות. גם הטענה שמדובר בשמות יישובים אינה מדויקת, בלשון המעטה. "מעבר בכורים" הוא כנראה שם חדש, במקום השם המקובל מאוד "מחסום חיזמה", אבל ככל הידוע למדור אין יישוב בשם בכורים ללא ליד המעבר הנ"ל ולא בכל מקום אחר ברחבי ארצנו. גם השם "כוכב שלום" שהחליף את מחסום אום אל-פחתה אינו שם של יישוב, ומקורו לא ברור. מעבר תאנים, הוותיק יחסית נקרא על שם הנחל העובר בסביבה ולא על שם יישוב. "מחסום בית המשפט", החלופה למחסום ביתונייה, נקרא כך מפני שהוא סמוך לבית המשפט הצבאי במחנה עופר.

מחסומים מכל מין

עם הזמן נוצרה משפחה מרובת מילים וחלופות לסוגי השונים של מחסומים בשטחים. בעניין זה סייעה לנו תמי כהן ממחסום ווטש, העומד לציין בדצמבר עשר שנים להיווסדו. המילה הקלאסית היא מחסום, שעליו כבר נעשו סרטים והוא אף הפך למילה ערבית, "מחסוּם", אבל היא כבר כמעט אינה משמשת כשם רשמי. המחסומים הגדולים דמויי הטרמינל קרויים "מעברים", והם זכו לשם עברי עם הקמתם, כמו מעבר שומרון, מעבר אליהו ומעבר תאנים. מחסומים קטנים יותר קרויים "חַסָּם", "בולם", "שער", בעיקר בתוך כפרים או במעברים חקלאיים, ו"מחסום שב"ם", ראשי תיבות של "שטח ביטחון מיוחד".

עברות שמות המעברים נקשר למהלך רחב יותר, והוא המאבק על מפת הארץ. לא על המפה הממשית, אלא על השמות המופיעים בה. בשטחים יש לכך ביטוי פלסטי: שלטי הפניה לאורך הכבישים מתייחסים כמעט אך ורק ליישובים יהודיים. שמות היישובים בשטחים נקבעים לעיתים קרובות בדמיון לשם ערבי סמוך, כפי שנעשה, בעבר לאורך שנות הקמת יישובים בארץ ישראל. לא מזמן נזעקה לימור לבנת וביקשה לשנות את השלטים בהם מופיע שמות נחלים בערבית לאורך צירים מרכזיים כמו כביש שש לשם עברי. עברית עברית, אבל מחיקת הנוכחות הערבית ממפת הארץ אינה ראויה, אינה נבונה, וצובעת את המציאות בצבע הלבן הבוהק של אבקת הכביסה.

מחווה לדונה גרציה

בשבוע הבא יחגגו בטבריה פסטיבל צבעוני ייחודי: פסטיבל דונה גרציה. דונה גרציה נשיא, אחת הנשים העשירות בתולדות העולם היהודי, נולדה בפורטוגל במאה ה-16, ומשם נדדה להולנד ולאיטליה. היא היתה אחת מגדולי הנדבנים שתרמו ליישוב בארץ ישראל, הרבה לפני רוטשילד ומונטיפיורי. בין היתר חכרה את העיר טבריה מן הטורקים והקימה שם בסיס ליישוב יהודים. הפסטיבל הוא פסטיבל לדינו. בשיר, במחול, בטיולים וכמובן במאכלים.

לשפת הלדינו באה בעשרות השנים האחרונות עדנה, מאז "בוסתן ספרדי", והעדנה לא נגמרת. אירועים ומופעים עולים יורדים, ואמנים חדשים וצעירים נכנסים לתמונה. במופע "יידישה מאדרה", שיש לי העונג להיות חלק ממנו, ומשלב לדינו ויידיש, מגיע קהל שוחר לדינו ואינו מפסיק לשיר לאורך כל המופע.

אחד התחומים שבהם יש פריחה של ממש הוא ספרי פולקלור לשוני, פתגמים ומכתמים מן הלדינו. בשנים האחרונות יצאו, למשל, ספרה המחקרי של תמר אלכסנדר-פריזר "מילים משביעות מלחם", וספר הפתגמים של מימון בן-שימול. הלדינו, מסתבר, היא מלכת הפתגמים והאמרות. ולהלן דוגמיות, עם המקור בלדינו המצטלצל כפעמונים.

היפה, המכוערת והמלפפון

באחת הפרסומות לסלטי "צבר" מופיע רפי כהן בעל פני התינוק בחבורה של בשלנים ותיקים, ואחד מהם פולט לעברו: "המלפפונים קמו על הגנן". הניב הזה בלדינו צץ שוב ושוב, במקור: "סֶה לָאוָאנְטָארוֹן לוֹס פִּיפִּינוֹס, פָּארָא אָחָארְוָאר לוֹס בָּאצָ'אבָאנֶס".

לדינו אוהבת משלי חמורים. חמור נשאר חמור? בלדינו אומרים: "אַזְנוֹ נָאסְיוֹ, אַזְנוֹ קֶדוֹ", חמור נולד, חמור נשאר. אכלת קש? בלדינו אומרים: "אֶל אַזְנוֹ סֶה טְרָאיֶה לָה פָּאזָ'ה, אֶל סֶה לָה קוֹמֶה", החמור מביא את הקש וגם אוכל אותו.

כשהבת היפה של המשפחה אינה מצליחה למצוא חתן אומרים עליה: "אֶיל מַזָל דֶי לָה פֵ'יאָה, לָה אֶירְמוֹזָה לוֹ דֶיזֶיאָה", היפה מתאווה לגורלה של המכוערת.

ואחרי שהיפה או המכוערת הקימו משפחה, אומר הפתגם בלדינו: "אֶל מָארִידוֹ – קוֹמוֹ אוֹזָאטִיס, אִי אֶל אִיז'וֹ – קוֹמוֹ קְרֶיאָטִיס". תרגום: הבעל יתנהג כפי שהרגלת אותו, הבן – כפי שחינכת אותו.

פתגם חשוב בענייני דיבורים: "אֶן בּוֹקָה סֶירָאדָה – נוֹ-אֶינְטְרָה מוֹשְׁקָה". בפה סגור – לא נכנס זבוב. משמע, השתיקה עדיפה. במשמעות הפוכה זהו פתגם בזכות האסרטיביות: אם תשתוק, לא יקרה כלום!

ועוד פתגם חוכמה: "לוֹס לוֹקוֹס אִי לוֹס נינְיוֹס דִיזֶן לָאס וֶרְדָאדֶס". ילדים ומשוגעים אומרים את האמת.

פתגם לדינו אחר ממליץ על כוונות טובות: "בכפר ללא כלבים, האנשים הולכים בלי מקלות". על השלומיאל נאמר: "הוא הולך לים, ואומר שאין מים!"

למה? גבינה

בילדותי הייקית שאלתי את סבתי בגרמנית את שאלת הילדים "למה", בגרמנית: וָארוּם, היא ענתה לי בחן ייקי: "וָארוּם? וָאל דוּ בִּיסְט דוּם". למה? כי אתה טיפשון. כששואלים את השאלה בעברית עונים "למה? כובע", או סתם "ככה". כששואלים בלדינו "דֶי קֵיי", למה, עונים: "דֶי קֵייזוֹ!". למה – גבינה.

הלדינו אוהבת מאוד את הגיבור העממי ג'וֹחָה, המוכר בכל רחבי המזרח והבלקן. בלדינו יש לומר ג'וֹחה במלרע, בניגוד לדרך הערבית, ג'וּחה במלעיל. והרי כמה פתגמי ג'וֹחָה לפניכם.

ג'וֹחָה אַנְטֶס דֶי קֶיזָאר, אֶנְקוֹמַנְדוֹ לָה קוּנָה: ג'וחה, לפני שהתחתן – הזמין את העריסה.

ג'וחה נזכר לנשק את אשתו, בהלוויה של אמא שלה, או לחילופין, בתשעה באב.

זה על קצה המזלג, ועוד הרבה לדינו, בפסטיבל דונה גרציה בטבריה.

עצמות של ענבים

גל גיברשטיין משריגים מספר: "אבינועם הארבע וחצי סיפר יום אחד שהמיטה של אחותו הגדולה מלוכלכת מכל מיני דברים. שאלה אותו אימא שלו ממה היא מלוכלכת. ענה אבינעם: 'יש שם עצמות של ענבים'".

אורי מתל אביב מספר: "ילדתי בת החמש נוהגת להגדיר קרוב משפחה מדרגה שנייה 'רחוק משפחה'. אני לא הכי אובייקטיבי אבל זה נראה לי די קולע". בהחלט קולע, אורי.

גליה מניר גלים כותבת: "בחודש אלול בשנה שעברה, כשהיתה בתנו כמעט בת שלוש, היא שמעה את אביה תוקע בשופר והיטיבה להגדיר זאת: "אבא שופֵר בשופר".

מירי מגוש דן מביאה חידושי לשון של ילדיה בשיטת ההרכבה-הלחמה. לשואב אבק הם קוראים שוֹבָק. לסלט של ביצה ובצל: בֵּיצָל. בתיאבון.

פוסטים רלוונטים בנושא

הוספת תגובה