ספרדג'וקים, משתכנזים וצוענים

רוביק רוזנטל | 13 במאי 2010

על היחס החרדי לבנות ספרדיות, מיהם המשתכנזים, והשפה הרזה של אתגר קרת

פרשת בית הספר בעמנואל מחזירה לזירה הציבורית אל אחד המוקדים שבהם שבה הגזענות הפנים-יהודית היא פצע פתוח, והיא האיבה העמוקה בין ספרדים ואשכנזים בעולם החרדי. בתצהיר לבג"ץ בפרשה הזו כותבת אם לאחת הבנות: "ההפרדה גרמה לשנאה תהומית בין הבנות, הן לא רצו להתקרב אליהן, ולא לבוא איתן במגע, וכינו אותן ספרדג'וקיות". אם אחרת תיארה: "בתי ישבה ליד תלמידה אשכנזייה. התלמידה לא רצתה לשבת לידה כי היא מסריחה. המורה נענתה והעבירה אותה מקום". אמה של הילדה סיפרה על מקרה נוסף, שבו נשאלה בתה על ידי המורה אם היא והוריה מצחצחים שיניים בבוקר.

הג'וקים היו מאז ומתמיד דימוי מוביל בארסנל הגזענות, ובספרות האנטישמית גילויים רבים שבהם משווים את היהודים לג'וקים. פחות ידועה העובדה שגם היהודים השתמשו בדימוי הג'וק כלפי הגויים, אבל בדרך מתוחכמת: הם קראו לג'וקים על שמות גויים. ביידיש נקרא המקק בין היתר "פרנצויז", הצרפתי. יש טענה שהשם ניתן כשיבוש שמו של הקיסר פרנץ יוזף, בעל שפם האדירים דמוי המקק. ב"אוצר לשון יידיש" של נחום סטויצ'קוב אפשר למצוא סידרת שמות לאומיים נוספים שהעניקו דוברי היידיש לג’וקים: רוס (רוסים), פרוסק (פרוסים), וכן שוואב (גרמנים).

התרומה כחול-לבן לדימוי הג'וק ניתנה כזכור על ידי רפול. בתום כהונתו כרמטכ"ל, באפריל 1983, אמר רפאל איתן לחברי ועדת החוץ והביטחון, כי אם יהיו יישובים נוספים בשטחים "הערבים יתרוצצו כמו ג’וקים בבקבוק, אפילו כמו ג’וקים מסוממים". הביטוי "ג’וקים מסוממים בבקבוק" הפך מאז אבטיפוס של שפה גזענית עברית.

המשתכנזים בעם

ההיסטוריה הישראלית זרועה כינויי גנאי לספרדים, הרבה לפני שהם כונו "מזרחיים", החל מ"שווארצה חייעס", חיות שחורות, ועד "פרנק פארך", ספרדי בעל ספחת. בהקשר זה כדאי להתעכב על פועל שנולד דווקא בגיזרה הספרדית, הפועל "להשתכנז". היום הוא אופייני לדיונים פנים-מזרחיים על מי שמתכחש לכאורה למוצאו המזרחי ולזהותו, ומשמש בעיקר במישור האתני. אבל מקורו של הפועל הוא בעימות הפנים חרדי: ה"משתכנזים" הם ספרדים שהלכו לישיבות אשכנזיות וקיבלו עליהם את המסורת האשכנזית. אפשר למצוא את הביטוי ב"זמן אלול" של דב אלבוים, המתרחש בישיבה חרדית בשנות השבעים-שמונים אך הוא ותיק הרבה יותר, ונשמע עד היום. הרב יצחק יוסף, בנו של הרב עובדיה, מצוטט למשלח כי רבנים מסיתים את ספרדים להתשכנז. הוא אמר זאת לאחר שהרבנים האשכנזים תקפו אותו בשל פסיקותיו בעניין הלכות שמיטה. בעלון המופץ על ידי מרכז רבני אירופה בקרב רבנים בלבד, תוקף הרב יוסף את תופעת "ההשתכנזות" של בחורי ישיבה ספרדים ואת רבניהם האשכנזים "המסיתים אותם לנהוג כמנהגם".

בפרסום של עמותת "לבי במזרח" הדברים בוטים יותר בהקדמה לחוברת חרדית-אשכנזית המצוטטת על ידם: "אם עד היום מחלת ה'השתכנזות' היתה נראית לאי מי לגיטימית משהו, באים מאמרים אלו, שמים את הדברים על השולחן, ומציפים את קלונם של הנגועים בה מעל פני המים, ומגלים כמה אי שפיות, נודף מאותם אנשים חסרי אופי ומוגי לב".

מיהו צועני

בימים אלה מוקרנת בערוץ הראשון הסדרה התיעודית "אפוקפליסה". היא אינה מחדשת לבקיאים, אבל עושה סדר בידע הקיים, ומביאה תיעוד ויזואלי מרשים. בין היתר נלמד בה שההוראה להשמדת הצוענים קדמה להוראה להשמדת היהודים, למרות שלא היתה מעוגנת תחילה בתוכניות סדורות. הצוענים נחשבו בעיני הנאצים יצורים שאינם בני אדם, אם תרצו, ג'וקים.

בתרבות הישראלית הצועני זכה לעדנה רומנטית. הצוענים הם נוודים עליזים וחופשיים, העוברים ממקום למקום. ירדנה ארזי שרה עליהם באלבום "נשמה צוענית" למילותיו של אהוד מנור: "כשהצועני עייף/ הוא נרדם לו בשלווה/ על הכר שבאורווה".

בימים אלה מוציא יוני אילת, זמר-שחקן ישראלי המתמחה בזמר יידי, גירסה ביידיש של "נשמה צוענית". הוא כותב: "אני מוצא שהיידיש הולמת את המוסיקה הצוענית. גם היא, כמוה, בת בלי בית, בלי מולדת".

המילה צוענים נקבעה בעקבות המקרא. היא מתועדת גם בעיתון "הצבי" בשנת 1888, אך שם היא מתייחסת לבדואים. הכותב אליהו הלוי ספיר מסביר כי הפועל צען במקרא פירושו נסע ממקום למקום ..., ולזה ייקרא העם השוכן ממקום למקום בשם צוענים, (ציגאניס)". ספיר מקשר כאן את הצליל הדומה של "צען" עם המילה הגרמנית-יידית לצועני אירופה. סופר ההשכלה פרץ סמולנסקין כותב בסיפורו "הירושה": "בם צוענים נעים ונדים למשפחותיהם זה מאות בשנים, גניבת הסוסים משלח ידם, הלוך בלי לבוש תפארתם וחסרון כל מעון ומקום מושב מעוזם".

מקור המילה היידית ציגיינער היא מגרמנית ומהשפות הסלאביות במקביל. היא התגלגלה כנראה מהמילה הביזנטינית-יוונית athiganoi שפירושה "אלה שאין לגעת בהם". השערות אחרות קושרות את השם למילה הערבית סמכרי, שפירושה נפח. אטימולוגיה עממית קושרת את הצוענים לצירוף הגרמני צי-גאונר, גנב נודד. באנגלית נתפסים הצוענים כצאצאי המצרים, וקרויים על כן gypsies, המצרים.

הספרות המדוברת של אתגר קרת

אתגר קרת הוציא קובץ סיפורים חמישי, "פתאום דפיקה בדלת". הקובץ ממשיך ומבסס את קרת כסופר הבולט של דור כותבים חדש שפרץ בשנות התשעים. קסמו של קרת נובע ממכלול של סגולות כתיבה, דמיון חופשי ואפילו פרוע, מעברים מפתיעים בין דמיון למציאות, בין ערות לחלום, בין חיים ומוות. קרת עוסק בחומרים מרים ובטרגדיה האנושית בטון משועשע, כאילו בהיסח הדעת.

לצד אלה פיתח קרת את השפה המיוחדת שלו, ובספר הזה הוא משכלל אותה. בניגוד לקלישאה רווחת זו אינה "שפה רזה". שפתו של קפקא, למשל, היא "רזה", נקייה מדימויים מיותרים, מטבעות לשון בלתי נחוצות, או הנגנה רגשית של הטקסט. שפתם של עמוס קינן ואדם ברוך היא שפה רזה. שפתו של קרת היא ספרותית מדוברת. המספר שלו אינו כותב, הוא מדבר, בעברית של ישראלי בן גילו של קרת. אין מעבר לשוני מוגדר בין המספר לבין הדיאלוגים, הטקסט זורם באותו ערוץ לשוני, הסופר מייצג את שפת גיבוריו.

כזה בלגן עם הילדה

כך, למשל, מדברת אחת הדמויות בסלנג ישראלי האופייני לעולים מרוסיה: "ואללה רובי, אז מה הסיפור שלך, אתה צריך משהו? ... מאיפה הבאת את זה, אתה חבר של סלאבה?" השמן מ"פתאום דפיקה בדלת" אומר: "היה לי בבוקר כזה בלגן עם הילדה". איש העסקים הנכלולי מציע בעיסקה מפוקפקת "חמש מאות חתיכות", ועוד ועוד ציטוטים ישראליים.

המספר נטול השם של קרת מדבר בדיוק באותו סגנון. בסיפור הפותח הוא כותב: "חברה סלולרית שהציעה בחלון הראווה שלה שדרוגים כאילו אין מחר". במקום אחר הוא מספר על זוג ש"אחרי שהתחרמנו קצת והיא הביאה לו ביד". המספר של קרת הוא ישראלי, כבר לא לגמרי צעיר, שמסתובב בכל מיני מקומות בתפר בין המציאות והחלום, ומדבר באותה שפה מחוספסת. השפה הזו קרובה יותר לשפה של אורי זוהר ב"מציצים" מאשר לשפת נערי בועה או אחראי משמרת במסעדה בעשור הראשון של שנות האלפיים.

במקרים לא מעטים קרת כותב בדפוסי שפת דיבור, במשפטים לא מהוקצעים או בשיבושים נפוצים. כך בענייני סמיכות: "בגלל זה בדיוק קיבלתי את העונש מוות". לעיתים הוא שומר על הסרבול של דובר לא הרהוט: "למרות שכשחושבים על זה, זה לא אבנים שהולכות מעצמן לאיזה מקום".

לא שותה נפט ולא אוכל זכוכית

קרת משתמש בהרבה ביטויי סלנג, יותר מאשר בספרים קודמים שלו. זהו סלנג מיינסטרימי, כזה ששרד אופנות סלנג, ובמקרים מסוימים מעט התיישן:

"והוא ממשיך לנהוג כאילו כלום".

"חאליק, כולה כמה שאלות".

"הפלשתינאים ביקשו יפה מדינה. קיבלו? זיבי קיבלו".

"למרות האבו עלי שהנשיא שלהם עושה בטלוויזיה".

וקצת לדינו: "רצה את הסיפור רק לעצמו, סוליקו".

וכך צץ לו גם ביטוי שנשלף מעולם לשוני נעלם כתיאור של אדם מן הישוב: "לא שותה נפט ולא אוכל זכוכית".

בדומה לאורלי קסטל בלום, גם קרת משלב בדרך ממזרית מילים ממשלב גבוה בתוך שפת הדיבור, וגם הן נשמעות לנו חלק מהזרימה. למשל, ב"סיפור מנצח", שהוא אכן סיפור מנצח, כותב קרת: "בסיפור הזה אין שטיקים, אין טריקים, אין חלקים נעים. הוא עשוי כולו מקשה אחת". לפעמים האירוניה הלשונית מוחצנת: "הוא לא רק מספר, הוא גם מקשיב. אוזנו כמו שאומרים כרויה לרחשי הציבור".

ויש פה ושם גם התייחסויות לשפה עצמה, לצלילי המילים או למעבר בין שפות. האלמן לומד על מצבו על פי מה שאומר לו צליל המילה "אלמן" לעומת "רווק" או "גרוש". בסיפור אחר אנחנו מתוודעים לסיני היודע רק שלושה ביטויים בעברית: "אשה", "נזלת", תרגישו טוב". אז תקראו ותרגישו טוב, ספר חובה.

באיזו דרך הלך ישו?

חברת הכנסת אורית זוארץ מסיעת קדימה מצוטטת באחד האתרים בפרשת אימוץ התאומים בהודו: "אם הילדים חלילה ייפגעו, יחלו או שיגרם להם כל נזק אחר - זה יהיה על אחריותו (של אלי ישי). האנשים פה עוברים ויה דלה רוזה".

האם זוארץ הפכה את דרך הייסורים של ישו לדרך סוגה בשושנים, או מי שציטט אותה? נשאיר לשני הצדדים ליהנות מהספק.

תגיות :
Steve Nimmons; flickr תמונה ראשית

הוספת תגובה