רציני כמו מלנומה דרגה 5

רוביק רוזנטל | 09 בפברואר 2012

סיכום לשוני של האח הגדול 4, איך קוראים למנהיגי העולם, ומשהו על הדיבר העשירי

"האח הגדול 4" בעיצומו של החודש השני, וגם השפה נכנסת לדפוסים קבועים. גיבורי השפה הם יוסי סרור ממשפחת "נשמה כפרה מאמי", וקותי שמאחורי נגינת הדיבור העילגת שלו מסתתר פילוסוף עממי. כמה מן המודחים לא הספיקו למצות את הפוטנציאל, ובראשם זיוה, הקוזקית של הקדוש ברוך הוא. העימות עם קים הכופר הוציא ממנה את המיטב:

"מי שהולך עם השם באמונה השם שם עליו שמירה".

"השם הגדול האיום והנורא, הגעתי לגוב האריות"

"מי זה האיצ'ה הזה? כופר כאילו כופר יעני?" (זיוה לא מזהה את מיודענו ניטשה, רוצח האלוהים)

"הנה הקוקולֶמֶן הזה יושב שמה" (גירסת השם לקוני למל)

קים חובב פתגמים ועושה בהם כבתוך שלו:

"כולך רעד וחַיִל"

"רצת החוצה כנשוֹך נחש"

ויש גם דימוי מעודן: "אני רציני כמו מלנומה דרגה 5, סרטן עם גרורות בכל הגוף".

דודו מתפעל מאחת המשימות שחייבו תפאורה מיוחדת ואומר: "לא האמנתי שאני אשב ככה במטאפורה הזאתי".

נהייתי סינמה סיטי

יוסי סרור ממשיך לפתח את הגירסה שלו לפקצית עממית. סימן ההיכר היא הסיומת –וץ' ו-וש, בנוסח באיוש והייוש: הכנתוץ' אורז, יש כל מיני סיגנונוץ' וגם "וילי וילי וילי על ההשתוללויוטוש". מילה אהובה על יוסי היא סמרטֶטֶת: "מה זה כל השמלות סמרטטת שלך", ושתי מילות הקריאה החוזרות ונשנות: מילת ההתרגשות "וויטוּארטוֹ", ומילת ההרגעה "בשוואיוואיֶה".

שתיים מאושיות הסלנג הישראלי העכשווי הן הפועל "אכל" ושם העצם "סרט", והחיבור ביניהם, "לאכול סרטים". יאנה אוכלת תסביכים מאביבית, אביבית אוכלת סרטים מיאנה, קותי חושב ששתיהן אוכלות כאפות אחת מהשנייה, ואומר על עצמו: "הכניסה אותי לסרט זאתי. נהייתי סינמה סיטי".

לאביבית יש קטע עם גברים, כידוע. לקותי: "ואני תפסתי ממך גבר", לרגב: "תתנהג כמו שגבר צריך להתנהג", לערן: "לא הכרתי אף פעם גבר כמוך", ובכללי: "גבר צריך להיות גבר".

ונקנח בפילוסוף העממי, קותי, יורשם של אלירז וג'קי, ועל פי ניסיון העבר המועמד המוביל לניצחון:

"מה, עכשיו אני משדר הומוסקסואליסטיות?"

"וואו איזה בידוריזציה"

 "זה דיכאון נפשי עמוק זה הסתגרות בתוך בתוכי זה עצבות"

 "אולי יש לי גנים של שור, כשהוא רואה את האדום הוא מתחרפן"

"קיבלתי מסטימצקי כרטיס 'הקורא המתמיד'. יש לי הנחה שם".

הגוי והשיקסה

בעקבות העיסוק במילים שיקסע ושייגץ (הזירה הלשונית 13.1), כותב יחזקאל הרמן: "שני הביטויים התייחסו לשני צעירים נוצרים ששירתו אצל יהודים עשירים, מה שנקראו 'הנגידים' או 'הנוגיד'. לרוב הייתה זו נערה ששימשה כמשרתת בבית של לכל דבר. במרוצת הזמן אף רכשה את הידע ולימדה את הילדים הקטנים ברכות. בתור עיסוק מרכזי כמשרתת, נשלחה מידי פעם לשליחויות מחוץ לבית. ראש המשפחה היה פונה ליידיש ואומר: "שיק-זי (קוייפן)" - בתרגום לעברית: "שלחי אותה לקנות". מכאן השיבוש מ"שיק-זי" ל"שיקסע". השיבוש הזה שהפך לקיצור ולמילה ביידיש אינו מילת גנאי, או במובן הגס של המילה.  "שייגץ" היה כינוי לנער נוצרי כפרי, שגם הוא ביצע עבודות שונות, וייתכן שהשורש בא מהמילה "שקץ" או "שרץ".

המזכיר באן והקנצלרית אנגלה

רפי הירשפלד שואל: מדוע קוראים למזכיר האו"ם "באן"? לאף אחד מראשי המדינות האחרות המבקרות בארץ אין קוראים בשמו הפרטי.

ד"ר שושן ברוש-ויץ המלמדת בשנים האחרונות בסין ביררה, והתשובה פשוטה: בארצות מזרח אסיה כמו סין, קוריאה, ארצו של מזכיר האו"ם, וכך ביפן ועוד, שמו של אדם מתחיל בשם משפחתו, וכמעט אף פעם אין פונים לאדם בשמו הפרטי, גם בין עמיתים למקצוע. כך בדמויות המוכרות כמו מאו (דזה-דונג), צ'ו (אנ'לאי), הו (ג'ינטאו – נשיא סין הנוכחי), וואן (ג'יאובאו – הפרייימר הנוכחי) וכדומה, כל אלה הם שמות משפחה. בשושלת הצפון-קוריאנית אפשר לראות שכל בני המשפחה אכן מתחילים ב"קים", והשם המלא חשוב כדי להבדיל בין האב, הבן והאחים.

ההבדל בין יפה ליפה

מוטי שלגי, מורה לספרות וללשון בתיכון "אהל-שם" ברמת-גן, מתייחס לדיון בענייני מלעיל ומלרע בשמות. מוטי סבור שהשמעת השמות הפרטיים במלעיל אינה שיבוש המילה המלרעית אלא מהלך מודע של בידול במשמעות: "לא כל יפה (מלעיל) היא יפה (מלרע), חיה (מלעיל) אינה חס וחלילה חיה (מלרע), דבורה (מלעיל) עוקצת כדבורה (מלעיל), שושנה אשתי (מלעיל) יפה כשושנת העמקים (מלרע), מר מזרחי (מלעיל) אינו בהכרח מזרחי (מלרע) ולהיפך: מר אשכנזי אינו בהכרח אשכנזי".

עשרת הדיברות ומשטרת המחשבות

בפרשת השבוע, פרשת יתרו, מופיע הטקסט המכונן של המוסר היהודי: עשרת הדיברות. הדיבר המעניין ביותר הוא בעיני דווקא הדיבר העשירי: "לא תחמוד". בעוד יתר הדיברות מורים מה לעשות או לא לעשות, הדיבר הזה אומר לנו לכאורה מה אסור לחשוב או להרגיש, הוא אינו עוסק בעבירה אלא בהרהורי עבירה. עם זאת יש גם פרשנויות הטוענות שמדובר במעשה, וכי "לא תחמוד" פירושו לא תגזול. מפתח אפשרי לבחירה בין שתי האפשרויות מצוי בשימושי השפה של השורש חמ"ד. החמדן הוא בעיני משוררי ימי הביניים יצור שפל, והחמדנות היא מידה רעה בכל הדורות והתרבויות. "נחמד" לעומת זאת הוא כבר בתנ"ך מה שמעורר לאהבה. במקרא מופיע הצירוף "בחורי חמד", אליו הצטרף "צמד חמד". אהובה של השולמית בשיר השירים "כולו מחמדים", ונערה לא צנועה מציגה לראווה את חמודותיה. ארץ ישראל של טשרניחובסקי היא "ארץ חמדת לב". הדיבר העשירי מתייחס אם כן למלחמה הפנימית בין התשוקה שיש לנו להשיג הכול, לבין הציווי הפנימי, המוסרי, המשפטי והאלוהי גם יחד, לכבד את זכות הקניין של הזולת, שהיא זכותו להתקיים בכבוד לצידנו.

תגיות :
nolifebeforecoffee; flickr תמונה ראשית
פוסטים רלוונטים בנושא

הוספת תגובה