ציידי המשגרים בפתח הגהינום

רוביק רוזנטל | 16 בנובמבר 2012

מילון עמוד ענן, הפסיכים של גפני, ושפת החרדים בסרט חדש

אפס עד שבע. טווח שבעת הקילומטרים מגבול הרצועה בשפת פיקוד העורף. קידמת החזית, ריצה של 15 שניות לממ"ד.

ארבעים קילומטר. המרחק המיתולוגי של מלחמת לבנון חוזר, הפעם בשטח ישראל.

השבת כושר ההרתעה. ימים יגידו.

סיכלנו את.. בלוליינות לשונית הפך הסיכול הממוקד, מילה מכבסת לחיסול, לפועל: סיכלנו את (השלם את החסר), כלומר, חיסלנו אותו.

כיפת ברזל. הפתרון המתקדם להגנה בפני טילים, עדיין לא מושלם.

הפצצות נדל"ן. כינוי מלגלג להפצצות חיל האוויר על מבנים חסרי חשיבות. לא ב"עמוד ענן".

לא זבנג וגמרנו. אהוד ברק בתפקיד המבוגר האחראי.

מסר ברור. קצת פחות יומרני וקצת יותר מדויק מ"הצריבה התודעתית" של בוגי יעלון.

נפתחו שערי גהינום. תיאור מצב אפוקליפטי מפי דוברי החמאס.

פאניקה. אצלם או אצלנו?

ציידי המשגרים. מקצוע צה"לי חדש, מותאם לעידן הפאג'רים.

רמטכ"ל החמאס. כינוי ישראלי למפקד הזרוע הצבאית של החמאס.

משה גפני והפסיכים

משה גפני מייחל לשובו של אולמרט לזירה הפוליטית. השבוע אמר כי "אולמרט היה משתיק את הפסיכים מקדימה שפעלו לגיוס החרדים". גפני הוא דמות לשונית מעניינת. הוא חרדי קנאי ומחויב בהתנהלותו הפוליטית, אבל נשמע, מדבר ואפילו נראה כישראלי מן השורה, ובניגוד ליעקב ליצמן עמיתו הנוטף עברית יידישאית וסגנון עיירתי, גפני נשמע כמעט שינקינאי, אולי מפני שנולד וגדל בתל אביב. "פסיכי", מכל מקום, הוא ביטוי סלנג כל-ישראלי עתיק שזוכה לאחרונה לעדנה ונשמע במקומות שונים.

בעבר היה "פסיכי" הכינוי הנפוץ ביותר לטיפש, והוא מייצג תופעה בסלנג הישראלי: שימוש במונחים מתחום הפסיכולוגיה ככינויי גנאי לטיפשים. לצד הפסיכי, וצורת הקיצור פסיך, השתמשו ילדי ישראל במונחים מתחום מנת המשכל: דגנרט, דביל, אמבציל וסתם אידיוט (מנת המשכל הנמוכה ביותר). היום הומרו הביטויים האלה באחרים מתחום האבחון הפסיכולוגי: אוטיסט ודיסלקט.

יש חרדים שמדברים שינקינאית

שפה חרדית כל-ישראלית כזו אפשר לשמוע גם בסרט החם של הזמן האחרון, "למלא את החלל", שיצרה הבמאית החרדית רמה בורשטיין. בורשטיין היא חוזרת בתשובה והבחירה בשפה כזו נראית טבעית, אך השאלה האם היא אכן משקפת את השפה הנהוגה בתוככי הקהילה החרדית נותרת פתוחה. ולהלן מקבץ משפטים מ"למלא את החלל", שלא היו נשמעים זרים מפי בני תשחורת תל אביביים.

רבקה על אברך הראוי לשידוך: "קוֹפּי אבא שלו".

אב על מכת התאומים שניחתה עליו מסביר לרב: "כל שנה, שניים במכה".

שירה על התעוררות האהבה: "זה היה כל כך חזק, בא לי לצעוק מההתלהבות".

הרב שטרייכר מתנה את צרותיו במשפט רב תרבותי: "לא נשאר שקל. משהו מזעזע. מה שייתן הגביר זה יהיה פנטסטי".

ר' דוד: היא... חולה בנפש. אני לא עומד בעומס. אני קורס.

בלהה: אני קרועה מזה, רבקה.

יוחאי: זה היה רעיון שלך? מאיפה הבאת את זה?

רבקה: תגיד לי איך אני שורדת את זה.

שירה: (לשאלה על מצבה של אמה) לא משהו.

פרידה: אני לא יכולה כבר עם כל הביזיונות האלה, אני רק בן אדם.

רבקה: אני לא כועסת עלייך, שירה. שירה עונה: זה לא מרגיש ככה. השימוש ב"מרגיש" במשמעות "מעורר הרגשה" חוזר שוב ושוב. שירה ליוחאי: תדע לך שהשם אוהב אותך. יוחאי עונה: זה לא מרגיש ככה.

ומילת סלנג מתוחכמת. שירה אומרת ליוחאי: זה לא מתאים לך. להתמַסכֵּן.

את חתיכת אכזריות

בין המשפטים הכה ישראליים האלה צצים ב"למלא את החלל" משפטים ומונחים חרדיים מובהקים, בפי אותן דמויות, לעיתים באותו דיאלוג.

אסתר: זה לא צנוע, מתוקה שלי.

יוחאי משיב לשירה שאומרת שהיא תצעק כי בא לה: תצעקי להשם.

אסתר: דבר ראשון, את חייבת לשמור על רגיעות.

שיפי: יש לי חדשות. אני כלה. אני כלה. אני כלה, שירה.

יוחאי לאסתר: אַת הכול בשבילי. את התורה שלי.

ר' שטרייכר: ר' אהרון, שידוכים לא דוחים, שמא יחטפנה אחר.

הרבי: במקום שיש כל כך הרבה ייסורים, יש הרבה קרבת השם.

שירה: זה לא עניין של רגש. יש משימה לעשות.

בחור שהגיע לשידוך, משיב בסלנג חרדי לשאלת שירה איזו אשה היה רוצה: כמוני, פלפלית, בלעבוסטע.

והמשפט המהדהד ביותר בסרט, מפי יוחאי לשירה: "את חתיכת אכזריות". 'חתיכת' כאן הוא גלגול של 'שטיק' מיידיש, (א שטיק דרעק), 'אכזריות' כהגדרה לאדם היא כבר בשפה חרדית טהורה.

יש סממנים חרדיים רבים נוספים, מעט יידיש, הרבה שירי חג, אבל מדובר בשפה מעורבבת. אם אכן היא מייצגת, החרדים המקומיים הרבה יותר ישראלים ממה שהציבור הרחב מייחס להם.

תגיות :
Ben shiff; flickr תמונה ראשית
פוסטים רלוונטים בנושא

הוספת תגובה