לתרחש רעידת אדמה

רוביק רוזנטל | 26 באוקטובר 2012

על מונחי צבא חדשים, ספר המשחזר את שפת התנ"ך ודימויי אוכל

הצבא הוא יצרן שפה בלתי נלאה. השבוע דיווח אור הלר בערוץ 10 על התרגיל ההדמיה של רעידת האדמה, ושמענו ממנו את המשפט "הצבא ניסה לְתַרְחֵשׁ מצב". לתרחש הוא פועל עברי חדש יחסית, והוא נגזר כמובן מהמילה תרחיש, שגם היא מאושיות השפה הצה"לית, אחות לפעלים ותיקים כמו לתפקד ולתפעל, ולוותיקים פחות כמו לתצפת, לתכלל ולתשאל.

ניסיונות התִרחוש צלחו, אך התברר שהכוחות, על פי אור הלר, "לא היו אָחודים". מן הסתם הכוונה שהם לא עבדו בשיתוף פעולה ובתיאום, דהיינו, לא היו מסונכרנים (מילה עברית תקנית), ואולי לא היו "מתולכדים" מלשון תלכיד. בכל מקרה "אחודים" נשמע מוזר כיוון שהשורש אח"ד אינו קיים בבניין קל, אבל את הלשונאי הצבאי זה לא מעניין, ואולי בצדק.

כליל זיסאפל כותבת בתנ"כית

מדי פעם צץ על המדף ספר יוצא דופן מבחינה לשונית, המאתגר את השימושים שאנו רגילים להם בעברית. ספר כזה הוא "הקומדיה הציונית – התופת" של כליל זיסאפל. כליל פרסמה כמה ספרים מסקרנים בשנות העשרים המוקדמות שלה וקצת נעלמה מן הנוף, הסתובבה בעולם, והיא מפתיעה עם ספר המתאר את חיינו בארץ הזאת בכלל ובשנים האחרונות בשפה תנ"כית וירטואוזית, המעידה על ידע מופלא בניבים קדומים ויכולת פואטית קלאסית. בתוך אלה מעורבים ביטויי סלנג ולעז. התוכן לא ינעם לחיכם של קוראים רבים, אבל הספר הוא חובת קריאה לכל חובב עברית, ומבחינה זאת הוא ספר ציוני מאוד.

כליל מספרת על נעוריה ההוללים: "ואני בעת ההיא עיתי עת דודים ותוציאני למרחב תשווה רגלי כאיילות; ... וכל זה וכל טמא לנפש ומשַחֵר משכב דמיונו כאריה יכסוף לטרוף".

ויש גם פוליטיקה: "ותשת עלינו תבל לחצה לאמור חזרו ללכת בדרכי המפה; הסדר ביניים כבגד אכלו עש וכצמר יאכלנו סס, וברצועה שגבו קודרים חמס; ואריאל בהילו נר ברק, נר אין פרטנר עלי ראשנו לאורו חושך נלך ... ויכעס אל בעלי יוזמה הששים אלי הסכם קבע, כי מז'נבה תצא תורת נרפים".

וכך מתערבבים להם הנביאים המוכיחים בשער, חוכמת הזקנים של קהלת ונגיעות סלנג ישראלי-ערבי בתיאור הישראלי המצוי: "האוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבֵק, גיבורים לשתות יין ואנשי חיל למסוך שיכר להסתחבק, הלא כבר בחלד נָעוּר עולמם וריק, ויכלו בהבל ימיהם". קהלת, הזקן החכם, הוא מקור ההשראה העיקרי של הספר המיוחד והנפלא הזה.

לך תטגן אספרגוס

הבלוג של היומון הבריטי גארדיין הביא השבוע צרור רב לשוני של דימויים אוכל. המדור מצטט ומוסיף משלו.

בצרפת, על אדם קופצני וחייכני שהוא מתנהג כמו אפרסק, או כמו צ'יפס, או כמו בננה.

בגרמנית אומרים: לכל דבר יש סוף, ורק לנקניק יש שניים. החידוד אפשרי כי בגרמנית ende פירושו גם קצה וגם סוף, כמו באנגלית.

בהינדית אומרים "הוא כמו חציל", על מי שמחליף נאמנויות. בערבית פלסטינית יש ניב דומה הנאמר על מי שמתאים עצמו לכל מצב.

לביטוי האנגלי a piece of cake, חתיכת עוגה במשמעות דבר קל מאוד יש מקבילות בשפות נוספות. בשוודית אומרים "קל כמו פנקייק", ובפולנית "כמו לחמנייה עם חמאה". ואיך בעברית? "זה לחם בשבילו".

ברוסית אומרים למי שמנסה להונות אותך "על תתלה אטריות על אוזניי". זה כנראה מקור הביטוי ביידיש "אל תמכור לי לוקשים".

טיפוס מעצבן שצץ בכל מקום בלי הזמנה הוא בספרדית "מופיע אפילו במרק", ובאיטלקית "נתקע בדרך כמו פטרוזיליה". כשרוצים בספרדית לומר למישהו ללכת לעזאזל אומרים: "לך תטגן אספרגוס". בעברית שולחים אותו למכור דגים בשוק.

חרא עם כבד

דימויי אוכל עבריים יש כבר מאז ימי ארץ זבת חלב ודבש. החנפן כולו נופת צופים, נוטף שמן זית, ובשפה גבוהה "דבש וחלב תחת לשונו".

מי שמזלו שפר עליו "שוחה בשמנת" או בעקבות יידיש ב"בור שומן" (שמאלצגרוב), עם רמז לביטוי המקראי "סיר הבשר". באנגלית אומרים שהוא "נולד עם הישבן בחמאה", ובשוודית הוא "מחליק על כריך חסילונים" (שרימפס בלעז). חסר המזל בעברית ובגרמנית "לא מלקק דבש", בעוד חסר המזל היפני "אוכל אורז קר".

אדם או אירוע חסר עניין הוא "לא בשר ולא חלב" בהתייחסות לדיני הכשרות, ובמילה אחת: פארווה. הביטוי הבוטה "חרא בלבן" הוא גלגול של הביטוי ביידיש דרעק מיט לעבער: חרא עם כבד. בתיאבון.

לחרבן ולהכריע

ובמעבר חד (או לא כל כך) שואל יעקב קלאר: איך נולד הסלנג ''לחרבן''? האם לא נכון היה לומר ''להחריא"?

הפועל לחרבן התגלגל בדרך מפותלת במקצת. מקורו בפועל הערבי חַ'רְבּאן שפירושו מקולקל, פגום. מכאן נוצרה במילה חרבון, כלומר, תקלה, כישלון, וכן הניב "אכל חרבון". זה גם המקור לפועל בבניינים הכבדים: 'התחרבן', כלומר, התקלקל, 'מחורבן', כלומר גרוע, וגם 'חִרבן' במשמעות קלקל. הפועל לחרבן עבר לתחומי ההפרשות בזכות האותיות חר, המוכרות גם במילה שמקורה ערבי חרה (או חרא), או בלשון המקרא "חראיכם". "החריא" כמעט אינו בשימוש. בעבר זכה לגירסה "הכריע", ככתוב בשיר העממי: "ט"ו בשבט הגיע, והחמור הכריע. ט"ו בשבט עבר, והחמור גמר".

משפט השבוע

"הקוריאנים הם פרימוס, הישראלים הם מיקרוגל. הקוריאנים מבשלים לאט, ובדרך כלל התבשיל יוצא טעים יותר, הישראלים רוצים לראות תוצאות מיידיות" (איציק יונה, מומחה ליחסי מסחר עם קוריאה בתוכנית "לונדון וקירשנבאום")
תגיות :
liz west; flickr תמונה ראשית
פוסטים רלוונטים בנושא

הוספת תגובה