ישראל כץ עשה מעצמו אבו ענתר

רוביק רוזנטל | 30 במרץ 2012

על פניני הלשון של מנהיגת פועלי הרכבת גילה אדרעי, מדוע זעמו האתיופים על כך ששלומי אמר "כושי", וספר חדש חורץ גורל זיווגים על פי הקבלה

שלומי שבת התנצל על כך שאמר לאחד הזמרים שהוא מזכיר לו "זמר נשמה כושי בהארלם". "האתיופים" "זעמו". על מה בדיוק זעמו? על ששלומי שבת השתמש במילה כושי. האירוע הזה חושף את הצד המכוער של התקינות הפוליטית. הרעיון טוב: מילים עלולות לפגוע, ויש להשתמש במילים שאינן פוגעות. מכאן ועד להוצאת המילה כושי מהמילון העברי הדרך ארוכה. מילים אינן פוגעות. מה שפוגע היא הכוונה מאחורי המילים. לכן כאשר פסקו כמה בתי משפט כנגד מי שקרא לאתיופי "כושי" צדקו. כוונת הדובר היתה פגיעה, הוצאה של האתיופים מהכלל. הנסיבות וההקשר הבהירו שהדובר רואה בכושים גזע נחות ומזהה אותם עם האתיופים. הכינוי Nigger נושא בתוכו את המשמעות הברורה והמיידית של פגיעה. שלומי שבת אמר את הדברים במקום אחר, בהקשר אחר, מתוך כבוד של איש מוזיקה למוזיקה השחורה. הוא נתן כבוד למילה כושי, "האתיופים שזעמו" ביססו אותה עוד יותר כמילת גנאי ועלבון.

המילון של גילה

גילה אדרעי חגגה במסיבה סגורה את מה שנראה כניצחון של עובדי הרכבת על שר התחבורה. שפה עשירה ודימויים יש לה, לגבי התוכן, הכל באוזני המאזין.

הפלאברה של כץ. פלאברה היא אחת מתרומות הלדינו לסלנג העברי. פירושה בלדינו ובספרדית "מילה", והכוונה לדיבורים ללא תוכן. בהרחבה נאמר גם "עושה פלאברות" על מי שפועל פעילות סרק.

עשה מעצמו אבו ענתר. ישראל כץ, כמובן. אבו ענתר הוא מי שעושה מעצמו גיבור. המקור הערבי מדובר באבו ענתר אבן שדאד, אבו ענתר, לוחם אגדי במיתולוגיה הערבית הטרום-איסלאמית. "אבו ענתר" הפך למונח שיש בו לגלוג או אירוניה, לצד אבו עלי ואבו ג'ילדה, והוא מקובל בעיקר בשפת העבריינים.

נעשה להם חומה סינית. זהמה שמבטיחה גילה לעובדי "מיקור החוץ" המפורסמים, אנשי חברת בומברדייה. החומה הסינית חרגה ממיקומה הגיאו-פוליטי והפכה דימוי לחיץ בלתי עביר.

הם ירגישו כמו בגטו. בלי שואה אי אפשר. החברה מצרפת יזכו לנקמה מאוחרת על אימי משטר וישי.

הבלי הקבליסט

הקבלה מבוססת על יצירה ספרותית מרגשת ועתירת דמיון. הקבלה המעשית, לעומתה, היא ערימה של אמונות טפלות ושימוש מניפולטיבי במצוקות ובחולשות. ספר שיצא לאחרונה מאת נפתלי פרום בהוצאת אסטרולוג, "ספר צירופי האותיות והשמות על פי הקבלה", מביא את העיסוק בקבלה המעשית למקום מקומם ומזיק. פרום מאפיין את תכונות הזוגיות של בני זוג על פי האותיות של שמותיהם. כל זה נעשה על פי "מחקר מקיף". מחקר של מה? של טקסטים קבליים? של זוגות חיים? אין הסבר. יש רק קביעות פסקניות, חסרות הומור, נטולות ספק, האחת מגוחכת מחברותיה, וממנה מתברר שאם ענת כלשהי תתחתן עם אסף כלשהו הם ידעו עושר ואושר, אבל אם היא תתחתן עם ניר כלשהו העסק אבוד, להתגרש מיד, ורצוי להודיע לאורחים על ביטול החתונה בעוד מועד.

הספר מזיק מפני שבני זוג נבערים שיתפתו להאמין בערימת ההבל הזו עשויים לפגוע בזוגיות טובה כנבואה המגשימה את עצמה. יותם בני והילה אשתו, הנשואים באושר ובהרמוניה, אמורים על פי שתי האותיות הראשונות של שמם לקיים "קשר שמח או עצוב" (ואללה!). על פי האותיות השניות הם ידעו כאב ובעיות, שהרי נוצרה כאן המילה "וַי". אוי וי. על פי האותיות השלישיות בשמם, ת"ל, הם ידעו "חוסר תקשורת ומחסום רגשי". פשוט נורא, בארוחת יום שישי אמסור להם את הדיאגנוזה של ד"ר פרום עם הטלפון של אילן רבינוביץ'. האות הרביעית לא עוזרת: ה' ועוד מ' זה "קשר טוב או רע". על מה שפרום אומר על הזוגיות הפרטית שלי לא ארחיב את הדיבור. אני נגד שריפת ספרים, אבל את הספר הזה צריך לשרוף. עכשיו.

משפט השבוע

"ההבדל בין חמאס והרשות הפלסטינית הוא כמו ההבדל בין החונק מבוסטון לג'ק המרטש" (עוזי לנדאו, רשת ב', יום ראשון; חשבנו משום מה שלנדאו הוא איש של דימויים מעודנים)
תגיות :
may golan; flickr תמונה ראשית

הוספת תגובה