האקדח המעשן של ערן זהבי

רוביק רוזנטל | 07 בנובמבר 2014

על "פיו פיו" ועוד חגיגות הבקעה בארץ ובעולם, הביוגרפיה הלשונית של ירון לונדון, ומילה אחרונה על "צ'יקןשיטס"

הארץ כולה, ולא רק זו של אהבי הכדורגל, סערה סביב הדרבי התל-אביבי שהתפוצץ. האירועים החלו בטקס חגיגת ההבקעה של ערן זהבי: שליפת אקדחים מדומים ותנועות שפתיים של חיקוי הירי: 'פיו פיו'. טקסי חגיגה של כדורגלנים הם חלק מהווי המשחק בארץ ובעולם, וחלקם אך זכו לכינויים ושמות.

כמה טקסים משותפים לשחקנים רבים לאחר הבקעת שער, כמו הצטלבות, שליחת אצבע לשמיים או נשיקה על הטבעת. טקס שנוי במחלוקת הוא הורדת החולצה, המזכה את המסיר בכרטיס צהוב בארצות רבות, כולל בישראל. לא ברור אם זו תגובה ספונטנית או מתוכננת. לפעמים מתגלית מתחת לחולצה כתובת כלשהי, כמו זו של מריו באלוטלי המושמץ: "למה תמיד אני?". שורת של טקסים נועדה להרגיע קהל עוין, כגון הצגת אצבע על הפה או מציצת אצבע. אחרים נועדו להלהיב את האוהדים באמצעות תנועות ידיים.

להלן רשימה חלקית של טקסים מקוריים.

קפיצת ראש לעריסה

אווירון. אלון מזרחי מרחף על הדשא בידיים פשוטות. התנועה הפכה גם לכינוי הפרטי של אלון.

אני עייף. הטקס נקרא גם 'התיירי-הנרי', ומזוהה עם השחקן הצרפתי. הנרי נהג אחרי כל שער להניח את ידיו על מותניו לציון עייפות, שפירושה "עייפתי מלהבקיע כל כך הרבה גולים".

בבון. השחקן דופק על חזהו באגרופי קפוצים.

חץ וקשת. התנועה הקרובה ביותר לשליפות האקדח של זהבי. היא מוכרת היום מטקסי ניצחון של האצן יוסיין בולט, אבל קדם לו הכדורגלן הצרפתי אריק קאנטונה.

מציצת אצבע. אזכור לילד שנולד, מזוהה עם השחקן האיטלקי טוטי.

עריסה. השחקן מניד את ידיו מצד לצד כאילו הוא מחזיק תינוק, בדרך כלל בעקבות תינוק פרטי שנולד לו. העריסה המפורסמת מכולן היא של השחקן הברזילאי בבטו, אליו הצטרפו שניים מחבריו לקבוצה.

קפיצת ראש. השחקן מזנק אל הדשא כאילו היה בריכה. הטקס היה אופייני לכדורגלן הגרמני יורגן קלינסמן, לימים מאמן נבחרת ארצות הברית, שכונה משום כך גם "הצוללן", והטקס נקרא על שמו, "קלינסמן".

רכבת. אל המבקיע מצטרפים כמה שחקנים, רגליים על הברכיים, ידיים על המותניים שלפניהם, ויוצאים במחול מחניים.

ויש גם טקסי אוהדים. המקורי בהם הוא "ריקוד פוזנן", שפותח על ידי אוהדי הקבוצה הפולנית לך פוזנן: אחרי שער, ובהזדמנויות נוספות, האוהדים מסתובבים בגבם לקהל, ופוצחים בריקוד. יש מה ללמוד מהפולנים.

ירון לונדון, קריין מופנם

ירון לונדון כתב ביוגרפיה: "לו הייתי פיראט", על פי שם אחד משיריו. הביוגרפיה מרתקת, חושפת הרבה מחייו כילד ומעט מאוד מחייו הפרטיים כמבוגר, אבל פוגשת בדרך כמעט כל מישהו שהוא משהו בהיסטוריה הישראלית הקצרה.

Londonשפתו של ירון לונדון, בכתב כמו בעל פה, משוכללת מאוד, מהוקצעת ואפילו גבוהה. הפרדוכס ההיסטורי הוא שירון לונדון עמד על ערש "מהפכת השפה" של קול ישראל בשנות השישים-שבעים, שנועדה להביא את אנשי הרדיו לדבר בשפת בני אדם. היום יש רואים בו שריד לשפה ההולכת ונעלמת. לאורך הביוגרפיה שזורות הערות ובעיקר אנקדוטות לשוניות, והנה כמה מהן.

לאמא של ירון קראו מתיה, והוא קיצור שמה המקורי מתילדה. לונדון חושד שהיא בחרה בשם הנשמע גברי שלא במקרה.

קרייני קול ישראל נדרשו בצו הממלכה לשנות את שם משפחתם. לונדון ניסה לשכנע ששמו עברי, וכשלא הצליח הודיע שהוא מוכן לשנות את שמו ל"דוד בן-גוריון". ההצעה נדחתה והממלכה ירדה מהעץ.

צחי שמעוני, מנהל "קול ישראל", קבע שלונדון לא יוכל להיות קריין טוב כי "יש לך אישיות אינטרוברטית". לונדון מציין שמילים 'מופנם' ו'מוחצן' לא היו עדיין בשימוש. מכל מקום, הקביעה שירון לונדון הוא אדם 'מופנם' מוזרה ביותר.

המונחים שבהם השתמשו בקול ישראל של שנות השישים שרדו מתקופת המנדט. טכנאי בכיר היה supervisor, משמרת עבודה נקראה shift ורשימת תקליטים לשידור נקראה reciter sheet. אז עוד לא שמעו על המונח העברי למהדרין פלייליסט.

הדיקטטורה של החרוז

את השיר על בן יהודה, שלונדון מאמין שהוא השיר שישמור אותו בזיכרון הלאומי, כתב בהשראת השיר על דייווי קרוקט מן הסרט אלאמו. לונדון חשב שהגיבורים שלנו אינם נושאים נשק אלא ראשוני הסופרים והמורים של תחיית הלשון, וכך נולד השיר. את המילים "יהודי מבדח" כתב מתוך מה שהוא מגדיר "הדחף החולני להקציע חרוז מושלם". בהקשר זה הוא מזכיר את נעמי שמר, שיום אחד התלונן בפניה על השורות מהשיר על גדעון "אבל המדייני חמס מחמנית ועד תירס", בטענה שהתירס הגיע ליבשת שלנו 2,500 שנה מאוחר יותר. על כך ענתה לו נעמי: "כאילו שאתה לא יודע מה כוח הדיקטטורה של החרוז".

את יצחק רועה, אותו הוא מגדיר "חלוץ הפוסט-מודרניות בשידור" הוא זוכר בזכות מילות ההסתייגות הרבות ששיבץ רועה בשידורי הרדיו: "דומה ש..." "אפשר ש..." אלמלא היה זה כך היה זה אחרת", שהיו מנוגדים כל כך לאווירת הסמכותיות שנשבה משידורי הרדיו הממלכתי.

לונדון היה שותף להפקות רבות בערוץ הראשון, ועל כך הוא מצטט את מוטי קירשנבאום, שנהג לומר שבטלוויזיה הישראלית לא מפיקים אלא "מרימים הפקה". כאשר עבד לונדון בשידורי קשת החל להשתמש בפועל "ייצור" ביחס לתוכניות שאותן הנחה. הוא כותב: "ייצור הוא ביטוי מעולם החרושת, אבל אין טוב ממנו כדי להגדיר את אופייה של עבודתי".

וזיכרון לסיום. בראיון עם פנינה רוזנבלום תכננו השניים דיאלוג שככל הנראה נולד במוחו הקודח של לונדון. "אני אשאל אותך, פנינה, 'הרי יש עוד נערות יפות בעלות שדיים זקופים. אז מדוע דווקא את כל כך מפורסמת?' ואת תעני, בתמימות רבה ככל שמאפשרת לך תמימותך, 'תלוי כמה זקופים'". הקהל התענג, ומכאן הדרך לכנסת היתה קצרה.

עוד על לשלשת התרנגולת

השערורייה הלשונית של השבוע שעבר התחוללה סביב הכינוי chickenshits שהוצמד לביבי נתניהו על ידי פקיד עלום שם, שנחשף בהמשך. הביטוי הזכיר לכולם את הכינוי chicken, תרנגולת במשמעות פחדן, אלא שהתרגום לצ'יקנשיטס איננו תרנגולת. פירוש המילה הוא הפרשת תרנגולות או לשלשת. על פי המילון האורבאני האמריקני פירושה גם פחדן וגם עניין חסר משמעות. מקור הביטוי במלחמת העולם השנייה, שם הוא היווה כינוי לקצין בירוקרטי שנוא הנוהג להיטפל לחיילים בעניינים פעוטים. chickenshits הוא כאן גירסה מעודנת משהו של bullshit, גללי שוורים. אבל לביטוי יש רקע נוסף. chicken בצבא האמריקני הוא מאז מלחמת העולם הראשונה כינוי לגלוג לקצינים בעקבות דמות הנשר שעל דרגותיהם, בדומה ל"פלאפלים" הישראלים. בקרב החיילים הסתובב אפילו שיר: "מוטב אשב עם תרנגולת (פרגית במשמעות בחורה) על ברכיי, מאשר אלך עם תרנגולת על כתפיי".

Officers

Official US navy page; flickr

פינת המתקטנן: דקות הסיום

"ליברפול תנסה להשיג שוויון בשלוש דְקוֹת הסיום", אמר נדב יעקובי בשידורי ליגת האלופות. "דְקות" בסמיכות הוא שיבוש שדרים נפוץ, אבל שיבוש. השורש של המילה דַקָּה כפול: דק"ק, ובערבית המילה המקבילה היא דקיקה. הכפילות שומרת על המילה שלא תשתנה בסמיכות, בניגוד לשָעה-שְעות, שָנה-שְנות ועוד. אז אנא: שלוש דַקּות הסיום. ליברפול, אגב, לא הבקיעה.

שאלה: משתכר או מרוויח?

מיקי כהן שואל: מה דעתך על השימוש הנרחב במילה מרוויח? כאשר המדובר בעובדים שכירים, חובה לדעתי לומר משתכר.

מיקי צודק, אבל לא לגמרי. הרוויח פירושו כבר בתלמוד זכה ברווח כתוצאה מהשקעה. אדם שם כסף, והכסף מניב רווח. זה אינו המצב כאשר אדם מקבל משכורת תמורת עבודתו. המשקיע או המעביד מרוויח – או מפסיד, השכיר משתכר. במקרה הזה, כמו ברבים אחרים, המשמעות בעיקר בלשון המדוברת התרחבה, וכל מי שמקבל כסף בדרך כל שהיא "מרוויח". "כמה אתה מרוויח בחודש?" לא הכי אלגנטי, אבל בהחלט לגיטימי.

בפינה של פול אוגדן השבוע: גם לסינים יש פקאצות, ואיך זה נשמע ביידיש.

בבמת אורח: פרופ' רינה בן שחר על ההיגיון הלשוני מול הלוגיקה הטהורה.

משפט השבוע

"הוא ירצח אותך" (אהוד אולמרט לשולה זקן על התובע במשפט טלנסקי. ככה זה כששוקעים באולמות בתי משפט, מתחילים לדבר קרימינלית)
פוסטים רלוונטים בנושא

הוספת תגובה