האלפבית משתלט על העולם תחת כנפי גוגל

רוביק רוזנטל | 14 באוגוסט 2015

גוגל שינתה את שמה שאותו ירשה מאבותינו יוצרי הכתב, מהפך בסימני הצחוק ברשתות החברתיות, מה שרו חיילים יוצאי צפון אפריקה בשנות החמישים ומה קרה למגש הכסף

חברת גוגל, החברה המשפיעה ביותר על עידן המידע שבו אנו חיים, ארגנה עצמה מחדש וגם שינתה את שמה לאלפָאבֵית  (alphabet). האלף-בית היא תרומתה המרכזית של משפחת השפות השמיות לתרבות האנושית. זאת לא רק בשמות האותיות, שחלקן הגדול אומץ על ידי היוונים, אלא בעיקר בעיקרון המכונן, והלא מוכן מאליו, לפיו לכל הגה בשפה יש אות מקבילה בכתב. עד לעיצוב הכתב הכנעני-פיניקי אותיות או סימנים מצוירים ייצגו הברות או מילים שלמות. הכנענים שכללו את השפה וכך אפשרו ליצור כתב שיש בו אות לכל עצור, ומכאן מספר סימנים מינימלי, הפשוט ללימוד ולתפעול. היוונים הוסיפו שִכלול משלהם, והעניקו סימנים לא רק לעיצורים אלא גם לתנועות.

פועלים כנענים במכרות סיני

הסיפור המרתק והמוכר פחות הוא המהלך שהוליד את ההמצאה הזו, כמעט באופן מקרי. האג'יפטולוגית ד"ר אורלי גולדווסר היא מהחוקרות המובילות את הגילוי. על פי המחקר, הרעיון של סימן אחד לעיצור אחד נולד אצל פועלים כנעניים שעבדו במכרות סראבית אל חאדם בסיני. במכרות אלה היו כתוֹבות שנכתבו בכתב ההירוגליפים המצרי, וייצגו הברות או מילים. לצד הכתובות המעוצבות נמצאו במכרות כתובות שנחרטו על ידי הכנענים וציינו שמות מן הדת הכנענית, באמצעות ראשי תיבות של המילים המיוצגות בכתב ההירוגליפי. כך המילה ראש, שסימנה ההירוגליפי דמוי ראש אדם, שימשה עבורם לאות ריש. לאחר חזרתם לכנען הם שכללו את השיטה והחילו אותה על כל העיצורים שבשפה. זו גם הסיבה לכך שסימני הכתב הכנעני פיניקי מזכירים את סימני ההירוגליפים.

צמד האותיות המובילות את סדר האלף בית העברי (ולא רק אותו), אלף-בית, הפך למילה עצמאית גם בעברית וגם בשפות אירופה. אלפביתי הוא מה שמסודר על פי האלף בית, וכך באנגלית: alphabetical. אנאלפבית הוא מי שאינו יודע לקרוא ולכתוב. גוגל, עם כל הכבוד למקור השמי, בחרו בשם היווני של האותיות לשמם החדש: alphabet.

חחח ניצח את לול

מחקר בפייסבוק, שצוטט גם באתר רשת, מצביע על מהפך בהרגלי הצחוק ברשתות החברתיות. השפה, שנוצרה בטלפונים הסלולריים של פעם ודרשה קיצורים מסיבות טכנולוגיות, קידמה תגובות קצרות הבנויות על ראשי תיבות. כך lol הם ראשי תיבות של laughing out loud, ו-rofl הם  rolling on the floor laughing   (מתגלגל על הרצפה מצחוק). ברשת העברית נוצרו לכך חלופות כגון לו"ל, באותיות עבריות, צב"ר (ראשי תיבות: צוחק בקול רם) ואפילו 'רסר', שהוא היפוך גרפי של האותיות LOL. הפועל לרופל בעקבות rofl מציין בדרך כלל תגובה צינית: רופלתי, כלומר, זה ממש לא הצחיק אותי.

עם הזמן הפכה שפת הרשת יותר ויותר לשפת חיקוי. בעברית למשל, פפפפפ מציין בוז, פחחחחח תיעוב, פשששש התפעלות ועוד. במקרה של סימני הבעת צחוק התפשטו באנגלית צורות חיקוי: hahahahah  המזכיר את חה חה חה העברי, וכן hehehehe, המזכיר את צחוקו המיתולוגי של אריק שרון. במקביל לאנגלית או בהשפעתה התפתח בעברית הסימון חחחחחח, היכול להיתפס בשתי צורות: בשוואים חְחְחְחְחְחְחְחְ הוא גיחוך מזלזל. בקמצים, חָחָחָחָחָחָחָחָ, הוא צחוק משחרר. חעחעחעחע היא הגירסה היידישאית, גחחחחחחח הוא תגובה לבדיחה לא מצחיקה, בעקבות גיחי גיחי.  לצד אלה התפתחה תעשיית האימוז'י, המנפקת לכל דורש ביטויי רגש מעוצבים, כולל כמובן צחוק רם. סימן מקלדת שסימן צחוק גדול הוא  פשוט D.

גרף לול וההה

המחקר החדש, שנערך בין משתמשי פייסבוק בארצות הברית, מספר שקרוב לשני שליש מהמשתמשים בפייסבוק מעדיפים את צורות החיקוי,  שליש (בגרף בצבע סגול בהיר) את רגשוני אימוז'י המעוצבים, ושני אחוז בלבד נותרו נאמנים לראשי התיבות lol. נשים, מסתבר עוד, מעדיפות אימוז'י, גברים את סימני החיקוי.

אמרתי להם ממרוקו, אמרו לי תסתלק מפה

עמוס ותמר רודנר עוסקים בשנים האחרונות באיסוף שירי זמר וכבר הוציאו ספר שירי זמר באידיש בשם זמר'ל. עמוס גם אסף ושימר מן הזיכרון אוצר זמר של שירי חיילים משנות החמישים. השירים המרתקים בקבוצה זו הם של החיילים יוצאי העליות החדשות, בעיקר מצפון אפריקה. מן השירים עולה תחושת הקיפוח של הצעירים שנפלו מן האונייה אל זרועות הרס"ר בלי הכנה מוקדמת.

שיר א': אמרו לי מאיפה אתה

הלכתי ללשכת עבודה/ אמרו לי מאיפה אתה/ אמרתי להם ממרוקו/ אמרו לי תסתלק מפה/ אמרו לי תסתלק מפה// הלכתי ללשכת עבודה/ אמרו לי מאיפה אתה/ אמרתי להם מפולניה/ אמרו לי יש עבודה/ אמרו לי יש עבודה.

שיר ב': בן גוריון הביא אותם

ממכ"פים וסמלים/ רוצים להיות קַצינים/ דופקים את החיילים/ כל היום באימונים/ איזה מין ברדק איזה מין ברדק// בן גוריון הביא אותם/ בנמל הוריד אותם/ שמאל ימין אמר להם/ אף אחד לא מִדבֵּר/ איזה מן ברדק איזה מין ברדק.

שיר ג': שמירה הכניסו לי

בארבע קמים/ עד חמש רצים/ בשש אוכלים/ בשבע מִסדרים/ מסדר רובה/ רובה שלי/ לא היה נקי/ ארבע שעות/ שמירה הכניסו לי/ יא וואז איל פלפילוּן

שיר ד': אף אחד לא מִדבר

בארבע בבוקר/ בא רב סמל לִבַקֵר/ בשלשות להסתדר/ אף אחד לא מִדַבר/ קוקיה קוקיה/ אין מים במימיה

שיר ה': שחרור בואי הנה

שִחרור בואי הנה/ לא רוצָה לא רוצָה/ וולאַכּ שִחרור אתן לך מה שֶאת רוצָה/ לא רוצָה לא רוצָה

שיר ו': טאוויל והביל

היה גמל ערבה/ היה טאוויל וַהַבִּיל/ שִימֵש בתור אנטנה/ למֶם-קוּף תשע עשרה/ ושמו היה מגנז'י (מהעיר מקנס)

שיר ז': קיבלת סג"ם נשארת מטומטם

מה לך חסון שזוף פנים/ כיצד השתפשפת בקורס קָצינים/ קבלת סג"ם נשארת מטומטם/ וחזרת ל-890

שיר ח': אנונינָמוּ

גבעתי גולני/  אַנוֹנינַמוּ/ רבע שנתי חופש/ לא נותנים לנו// גבעתי גולני/ אנונינמו/ שנתיים וחצי לא מספיק לנום.

גלי צה"ל ושפת ההווה

גידי מירון ממיתר שלח אלינו מכתב שכתב לגלי צה"ל: "כבר זמן רב שאני רוצה לפנות אליכם בנושא הבא, מכיוון שלהערכתי הוא מאפיין בעיקר את גלי צה"ל, למרות שניתן למצוא את התופעה גם ברשתות אחרות.

במה עסקינן? בכתבות וראיונות העוסקים באירועים שכבר קרו (רובם כאלה), פונים המראיינים למרואיינים בלשון הווה במקום עבר, כאילו שהאירוע קורה ברגע זה שבו הם מדברים. למשל: "אז אתה עומד בצומת ומה אתה רואה?", "את רואה את האירוע ומה את מרגישה?" וכיו"ב.

ראשית, זו שגיאה. האירוע כבר התרחש והשאלות צריכות להיות: "תארי מה ראית בשעה שעמדת בצומת?", "מה הרגשת כשראית את האירוע?" נראה שהכוונה היא להוסיף דרמה ולהכניס את הצופים לאירוע. זה מיותר. ואולי גם קשה יותר למראיינים לדבר בזמן עבר?  אני גאה באותם מרואיינים שלא נופלים למלכודת ועונים: ראיתי, רצתי, חשבתי."

גידי מחכה לתשובה, ואתר הזירה הלשונית אתו. שפת ההווה, שנוצרה בגלי צה"ל בעבר והתפשטה בין כתבים ברחבי המדיה, היא נוהג לשוני נפסד. לא רק שאינו יוצר דרמה, הוא מעקר אותה, ויוצר אי הבנות אצל המרואיין והצופה/מאזין. סיפור שקרה בזמן עבר צריך להיות מסופר בזמן עבר הדינמי והמתגלגל. ובאשר לתגובת גלי צה"ל, נשמח לשתף. עוד על שפת ההווה קראו מדבריה של המורה לנשימה.

פי שניים ופי שתיים

כמה קוראים טענו בפני על המשפט מן המדור הקודם "בהונגרית עלתה מהירות הדיבור בערך פי שתיים ב-150 השנים האחרונות." אני מודה להם על הקריאה המדוקדקת, אך העדפתי לא לתקן את "פי שתיים". התקנה שיש  להשתמש בזכר בצירופי 'פי' (פי שניים, פי חמישה, פי עשרה וכדומה) נשענת על שלוש הופעות של 'פי שניים' במקרא, והיא הוחלה על כלל המספרים. השימוש בצורת הנקבה, עם זאת, רווח גם בכתובים, ובעיקר בלשון הדיבור. על פי מבחן הגוגל היחס בטקסטים כתובים הוא שני שליש בצורה הזכרית, שליש בצורה הנקבית השגויה לכאורה. בהנחה שטקסטים עוברים עריכה לשונית, הרי שבלשון הדיבור היחס נוטה יותר לטובת הצורה הנקבית. השימוש בצורה "פי שתיים" תואם כלל חשוב בעברית לפיו מספר סתמי, שאינו מונה שם עצם, בא בנקבה: "מספר אחת", "אוטובוס מספר שתיים", "ערוץ שתיים".

על פי תפיסתי אין לפסול נוהג רווח שאינו סותר אל חוקי הדקדוק (ובמקרה זה אפילו תואם להם). כפי שאין להתעמר במי שאומר, כמו רוב הדוברים, 'לרכב' ולא 'לרכוב', או 'סינור' ולא 'סינר' ועוד כהנה, כך אפשר בהחלט לחיות בשלום עם שתי צורות חלופיות: 'פי שניים' ו'פי שתיים', ויתר המספרים בהתאם. ולא, אין לזה קשר ל'שני שקל', שבו יש עבירה ברורה על חוק התאם המין והמספר.

מגש הכסף שעליו הוגש הבורקס

יש צירופי לשון שהפכו סמלים לאומיים מקודשים, וביניהם "מגש הכסף", בעקבות שירו של נתן אלתרמן, הנקרא עדיין בטקסים ממלכתיים ובמערכת החינוך. בלי כוונה לקעקע את הסמלים הנ"ל, ואולי עם קריצה, זכה מגש הכסף לשמש גם כשם מסחרי למגשיות מזון, ועוד למהדרין שבמהדרין.

מגש הכסף

צילום: הזירה הלשונית

החבר שלי הוא חבר מפלגה

קובי קונשטוק שואל: למילה 'חבר' יש שתי משמעויות: או ידיד, או חבר קבוצה, כמו חבר כנסת וחבר מועדון. מה המשמעות המקורית, ואיך נוצרה המשמעות הנוספת?

שילוב המשמעויות של 'חבר' פרטי ו'חבר' ציבורי מיוחד לעברית, והוא נעוץ בשימושים הרבים של המילה 'חבר' במקורות. בתלמוד 'חבר' הוא לא רק ידיד קרוב, אלא כבר שותף ללימודים ולעבודה, וכן תלמיד חכם ומדקדק במצוות. הביטוי 'כל ישראל חברים' מאחד את החבר הפרטי והחבר השייך לקהילה רחבה. תרמו לכך גם ההתאגדויות השיתופיות שעמדו בבסיס הקמת היישוב העברי, שבהן נתפס אדם השייך לקיבוץ, להתאגדות או למפלגה גם כחבר אישי.

עוד שאלות שנשאלו ונענו השבוע: מה ההבדל בין איכר לחקלאי, מה מקור המילה 'קינוח' במשמעות של פרפרת, איך קוראים למכשיר שמדביקים אִתו את המחירים בסוּפר ועוד, ראו בשאל את רוביק, שאלות אחרונות

חדש בגיבורי שפה: נתיבה בן יהודה, הפייטרית של העברית המדוברת

בפינה של פול אוגדן: כל מה שרצית לדעת על הארמית הסורית

חדש בבמת אורח: רות אלמגור רמון כתבה שיר על הפרסומת 'אפרסק או נקטרינה'

חדש בבלוג רב מילים: על מעללי הפועל האופף-כל 'עשה'

תגיות :
קטע מתון כרזת עץ האלפאבית, www.alphabets.org תמונה ראשית
פוסטים רלוונטים בנושא

הוספת תגובה