הדפוק, הבריון והתינוקת נפגשים בבית המחוקקים

רוביק רוזנטל | 17 ביולי 2015

סגנון הגידופים בכנסת עולה מדרגה, איך נולד הביטוי הישראלי "בא לי", מה בין פרס לאיראן, סיפורי פתגמים לילדים ועוד על השם צבא הגנה לישראל

זהבה גלאון קראה לשרון גל "בריון דפוק", סירבה להתנצל והוצאה מהמליאה. גל הגיב וטען שהיא "תינוקת". בית המחוקקים שלנו, כמו בעולם הרחב, הוא זירה יצרית הבנויה על קונפליקטים ושנאות. קללות וגידופים על הדוכן, לעיני המצלמות, אינם צריכים להפתיע. ובכל זאת, דומה שבנושא זה עוברת הכנסת בשנים האחרונות עליית מדרגה, ובעניין זה אין הבדל בין ימין ושמאל, יהודים וערבים, חרדים וחילוניים.

לצורך הדיוק ייאמר שאין מדובר בדרך כלל בקללות, המאחלות למישהו שימות מיתה משונה. זו זכורה דווקא מהלחישה הרועמת של אברום בורג עם היבחרו ליו"ר הכנסת כלפי אהוד ברק: "שתיחנק". בדרך כלל מדובר בגידוף, ויש כמה אופציות.

לגדף עם ולהרגיש בלי: "את אפילו לא בהמה" (דודו רותם המנוח לזהבה גלאון)

הגידוף האקדמי: "כוס אמוק זו לא קללה. אמוק הוא אזור בפיליפינים, וכוס היא מכל של 250 מ"ל" (אחמד טיבי בעקבות אירועי שפיכת המים על חנין זועבי)

הגידוף הרב לשוני: "רוחי לעזה יה חאינה" (מירי רגב לחנין זועבי)

הגידוף הממוקד: "אתה שר אידיוט, היית אידיוט ותישאר כזה" (איוב קרא לרוני בראון)

הגידוף הרב-מוקדי: "מפגע קטן. גמד. מתנחל. חתיכת פשיסט" (עיסאם מח'ול לבני אלון)

הגידוף שלא היה: "אני לא מאמינה, היא אומרת לי חתיכת חרא" (רונית תירוש ליולי תמיר); "לא אמרתי חרא. אמרתי, יש לך חרא וזבל במערכת, תטפלי בה" (יולי תמיר מבהירה).

הגידוף הפטרוני: "תסתמי את הפה שלך" (משה גפני לרות קלדרון)

הגידוף הספרותי: "ערפד צמא דם" (אהוד אולמרט למוחמד ברכה)

הגידוף המעודן, גירסת פיפטיז: "האיש היושב לימינו של יוחנן באדר" (דוד בן גוריון מתייחס למנחם בגין כאילו היה אוויר חם)

בא לי רחוב

הסיפור על דוד יוסף שקרא לרחוב באור יהודה על שם המאהבת שלו באלי מספר גם (לכאורה) את סיפור ההאשמות נגד יוסף: אחד כשבא לו משהו, או כמישהי באה לו, דבר לא עוצר בעדו "בא לי על באלי ובא לי לקרוא רחוב על שם באלי, ובא לי שיקראו לו באלי".

באלי

צילום: הזירה הלשונית

"בא לי" במשמעות "אני רוצה מאוד דבר מה ברגע זה" הוא ביטוי ותיק יחסית בסלנג הישראלי, וכבר חוגג יובל. במילון העולמי לעברית מדוברת של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה שיצא בשנת 1972 הוא מופיע כערך מפורט בשתי משמעויות רלוונטיות לענייננו: "נתקף בחשק פתאום" (הדוגמה: "בא לי לאכול מלפפון חמוץ"), וכן "נתקף בתאווה מינית" (נאמר שם דווקא על נשים: "בהתחלה התנגדה ופתאום בא לה"). הביטוי מככב בשיר הפרחה משנות השמונים שכתב אסי דיין לעופרה חזה: "כי בא לי לרקוד, ובא לי שטויות/ בא לי לצחוק ולא בא לי עליך/ בא לי בימים ובא לי בלילות/ בא לי לצעוק: "אני פרחה". היא גם כיכבה גם בפרסומת ל-012: "סתם כי בא לי לדבר".

השאלה הלא לגמרי פתורה היא מה מקור הביטוי. הוא אינו תרגום ישיר משפה כלשהי המשפיעה על העברית, כמו ערבית או אנגלית. נראה שיש כאן התפתחות פנימית של הפועל 'בא' במשמעות הגיע, המתייחס כאן לתחושות ורגשות. נראה ש'בא', שהוא פועל גנרי, מחליף כאן את הפועל הספציפי 'מתחשק': 'מתחשק לי', ביטוי שהתיישן עם הזמן, נבלע על ידי 'בא לי'.

איראן והגזע הארי

יעקב מרקל שואל: מתי הפכה פרס לאירן ולמה? האם זה מפני שאירן רוצה להפוך לאימפריה כמו שהיתה פרס בימי המלך אחשוורוש?

על פי ספרה של ד"ר תמר עילם גינדין "הטוב, הרע והעולם", איראן נקראת כך כי היסטורית היא ארצם של השבטים האריים, שנדדו מהודו לפני אלפי שנים. שמם של האריים אומץ באידיאולוגיה הנאצית לתיאור הגזע הלבן, למרות שאין קשר אתני בין השבטים האלה למה שקרוי הגזע הארי. הוא גם היה אחד הנימוקים לכך שאיראן תמכה בהיטלר במלחמת העולם. איראן הוא שם אתני המתייחס למרחב העצום שבו גרו יוצאי השבטים האריים, אך לאורך מאות רבות השם המדיני היה פרס. פרס נקראת כך על שם מחוז פארסה שלאורך המפרץ הפרסי, שהיה מרכז השלטון בימי אחשוורוש, דריווש וכורש. מחוז פארסה השתלט על הממלכה כולה, וגרר אתו את השם פרס, ובלועזית Persia. השאח רצ'א פהלווי שינה בשנת 1935 את השם פרס לאיראן כדי להביע הזדהות עם הארים באירופה, וגם לרמוז לעבר המפואר של המרחב הארי.

צבא (ה)הגנה לישראל, תשובת הלשונאי

ראובן גבע מתרעם על כך ש"צבא הגנה לישראל" שונה ל"צבא ההגנה לישראל" כפי שהוצג במדור קודם: "נמצא מי שמוטרד האם צה"ל הוא צבא-הגנה או שמא צבא ההגנה. סעיף 1 לחוק יסוד: הצבא קובע לאמור: 'צבא-הגנה-לישראל הוא צבאה של המדינה'. חוק יסוד זה טרם שונה, ולשם שינויו דרושה הסכמת 61 חברי הכנסת לפחות".

שמשון הופמן, הלשונאי הצבאי האחראי לשינוי מסביר ומפרט: "כשהתגייסתי לעבודה בראשית שנות השמונים היו כמעט כל שמות החילות והאגפים משובשים, ובין היתר חסרה כמעט בכולם ה' הידיעה. שמו של חיל הוא שם פרטי, ועל כן היידוע הכרחי. לדוגמה: 'משרד ביטחון' או 'חיל ים' הם שמות כלליים, ולכולם ברור שצריך לומר 'משרד הביטחון' ו'חיל הים'. מכאן שגם 'חיל חימוש' צריך להיקרא 'חיל החימוש', ו'פיקוד מרכז' צריך להיקרא 'פיקוד המרכז'.

כל השמות שונו ביוזמתי ללא בעיה, ורק סביב 'צבא ההגנה לישראל' התפתח פולמוס בעיקר מאחר שהשם מופיע בחוק היסוד. רוב המפקדים הבכירים התנגדו לשינוי שהצעתי. פניתי לאקדמיה, והמזכיר המדעי שלה קבע שאכן מבחינת הדקדוק יש להוסיף ה' הידיעה לשם.  הפרקליטות הצבאית אישרה, מפקדי הצבא אישרו, והשם שונה בעקבות זאת בכל מקום אפשרי, ועכשיו רצוי מאוד שישונה גם בחוק. לצד החוק, ברשומות שונות מתקופת ייסוד הצבא הוא מופיע לעיתים קרובות עם ה', ולעיתים ללא ה', מה שמעיד שלהשמטת הה' לא היתה כוונה מודעת וברורה". וקוריוז היסטורי: מי שהתנגד מאוד לשם "צבא ההגנה לישראל" היה יריבו של בן גוריון, מנחם בגין, שחשש שאם זה יהיה שמו של הצבא, הדבר יעיד שהוא המשך של ארגון ההגנה, וידיר את המחתרות.

הפִרצה, הכלב והקנקן

פתגמים ומטבעות לשון הם יצורים לשוניים בסכנת היכחדות. רובם נחשבים חלק מהלשון הגבוהה, ואם אינם מתורגלים ומצויים בשימוש הם פשוט נעלמים, והופכים למוצג מוזיאוני או מילוני.

ניסיון מלבב להחיות את עולם הפתגמים עשתה חגית בנזימן בספר חדש בהוצאה כנרת, "קיש קיש קריא", עם איורים של מנחם הלברשטט. בנזימן בחרה כמה עשרות פתגמים, וכתבה לכל אחד מהם (ולעיתים לשניים יחד) סיפור בחרוזים. הסיפור מדגים ומסביר בפשטות את הפתגם. "הפרצה קוראת לגנב" מספר על בחור שנהג לרוץ להנאתו, אבל פִרצה בגדר של מטע אפרסקים פיתתה אותו לגנוב אפרסקים, ובזכות הפתגם ניצל ממאסר. הביטוי "אל תסתכל בקנקן" מספר על כלב אימתני שנרכש לצורכי שמירה, אבל התגלה כפחדן. הביטוי הארמי שבשם הספר, "קיש קיש קריא", מספר על ילדה שנהגה להתגאות בידע העצום שלה, אבל כשהגיעה לתחרות ידע התברר שאינה יודעת דבר.  

בנזימן

יואיל נא כבודו

בין השאלות שהוצגו ונענו בשבוע שעבר עלתה שאלתו של רמי נוידרפר מתי ומדוע החלו לקרוא בעברית לאדם הנוכח בלשון נסתר ("יואיל נא כבודו"), ומדוע נפסק הנוהג. בתשובה הצבעתי על מקור אפשרי מגרמנית, שבה sie המשמשת לגוף שלישי, משמשת גם באות גדולה Sie כפנייה פורמלית לנוכח. פרופ' חננאל מאק מעיר: "מקור הפנייה אל אדם מכובד בגוך שלישי הוא עברי מקראי, וצורה זו נמצאת במקרא לא אחת. הדוגמה המשכנעת ביותר היא דברי יהודה אל יוסף - בעיניו המשנה למלך מצרים: 'בי אדונִי, ידבר נא עבדך דבר באוזני אדונִי ... אדונִי שאל את עבדיו...'. כך גם דברי יהושע אל המלאך: "מה אדוני מדבר אל עבדו?", ויש נוספים כאלה. נדמה לי שיש פניות כאלה גם בספרות אוגרית, וגם בספרות המצרית הקדומה.

יש הומוסקסואל מוצהר

דב קרמר מתרעם על הביקורת שיש לצבי טריגר כנגד הביטוי 'הומוסקסואל מוצהר': "בטור נכתב שאין 'הומוסקסואל מוצהר', כפי שאין 'הטרוסקסואל מוצהר'. לדעתי הדברים נכונים לגבי ההטרוסקסואלים, ושגויים לגבי ההומוסקסואלים. בניגוד ל'הטרו' שאינם מצהירים על נטיותיהם המיניות, ה'הומו' יוצאים מן הארון. זו בלי ספק הצהרה, הם מתגאים ומפרסמים את נטיותיהם המיניות, חוגגים במצעדי גאווה ומנהלים קמפיין להאדרת גאוותם. זכותם לחיות את חייהם לפי נטייתם, אך לדעתי, הגיע הזמן לשוב ולנהוג בצניעות בענייני ההתנהגות המינית בכלל, ולא לדון בהם בפרהסיה קבל עם ועולם, כולל ילדים, המושפעים בצורה מעוותת מהצהרות ומפרסומים מיותרים".

עוד שאלות נשאלו ונענו השבוע: מה מקור הביטויים 'בצינורות המקובלים' ו'חלום רטוב', מהי פלטפורמה ישנה, אילו מילים חידש דוד רמז ועוד, קראו בשאל את רוביק, שאלות אחרונות.

השבוע בפינתו של פול אוגדן:  חברת ג'נרל מוטורס לא זקוקה למילים

חדש ב'החיים בקיצור': חוקי מרפי של התור לקופות בסופר 

תגיות :
Claudio Gennari, Flickr תמונה ראשית
פוסטים רלוונטים בנושא

תגובות

עמית לב
דב קרמר היקר, אני מבין את החלחלה שפושה בך עת אתה רואה שני גברים או שתי נשים מביעים או מביעות את אהבתן. אני מבין כי חשוב לך שננהג בצניעות וכי ההצהרה הזאת על הומוסקסואליות היא חריגה. עם זאת, נראה כי כל אחד מאיתנו, ההומוסקסואלים ה"מוצהרים", למד זאת מהוריו, ה"הטרוסקסואלים המוצהרים". הורי היו מפגינים את אהבתם בפומבי לעתים, כאשר היו מתנשקים. למעשה, עד עצם היום הזה, כאשר אני הולך ברחובות עירי היפה תל אביב-יפו, אני מגלה לחרדתי התנהגות מינית מוחצנת של אותם הטרוסקסואלים, וזאת בפני עוברים ושבים, ילדים וטף, קשישות שאינן מודעות לנעשה סביבן. גברים ונשים שמתנשקים, מראים חיבה האחת לשני, מתחבקים. הגדילו לעשות כל אותם הטרוסקסואלים סוטים, שמסתובבים בחוצות העיר כשהם דוחפים לפניהם עגלה, בתוכה הוכחה ניצחת לעובדה כי הם קיימו יחסי אישות! לפעמים יותר מפעם אחת! חשבתי כי אם אשאר בביתי ולא אצא, אוכל להמנע מהמראות הקשים האלה של ההחצנה, אך כאשר אני מדליק את מכשיר הטלוויזיה בביתי, מכל מקום ניבטים אלי גברים ונשים המסתכלים אחד על השניה בעיניים כלות, לעתים אף מלטפים את שיער השניה או מחליפים נשיקה אקראית. גם בעיתון, עת אני מנסה להימלט מהמראות הקשים, נחרד אני לגלות כי העיתונים מלאים בידיעות על אשת ראש הממשלה, או החבר החדש של הכוכבנית התורנית. חושב אני כי עלי לעשות מעשה ולגור במערה. רק אקווה ששם לא אמצא ציורי קיר בוטים המראים, לא עלינו, אהבה.
16 ביולי 2015 הגב
קובי
שיר הפרחה הוא משנת 1979.
16 ביולי 2015 הגב

הוספת תגובה