הפטריוטים נגד השתולים, ולמה סירבה רחל לדבר עם פולה

רוביק רוזנטל | 18 בדצמבר 2015

השיח הציבורי מידרדר לימים האפלים של רצח רבין, סוד קסמה של המשוררת רחל, חריצות ועצלות בפתגמים ישראליים, ומהיכן צצה המילה 'בגילופין'

השבוע עמד בסימן ההסתערות של עמותת אם תרצו ושל ערוץ עשרים, שזכה לכינוי "הערוץ הפטריוטי", על נשיא המדינה, "שוברים שתיקה" וכל מי שקרוי בשפה הטוקבקיסטית 'סמולנים'. בלב הסערה מילה שזרק ראשון לחלל חבר הכנסת יואב קיש, ועמותת אם תרצו החרתה אחריו בקמפיין הסתה חמור, והיא 'שתולים'. לפי הצעת קיש עמותות הפועלות במימון זר יוגדרו כ'שתולות' ויוצאו אל מחוץ לחוק. 'אם תרצו' כבר נקבו בשמות ובפרצופים.

הביטוי 'שתול' לקוח מז'רגון ארגוני הביון, והוא מיוחס למרגלים ובוגדים. הוא משמש גם בז'רגון המשטרתי, ה'שותל' סוכנים בארגוני פשיעה או טרור. השימוש הזה שאול מאנגלית: אחד הפירושים לפועל to plant במילון אוקספורד הוא "לשלוח מישהו לקבוצה או ארגון כדי שיפעל כמרגל או מודיע". לצד 'שתול' משמשים במתקפה על 'הסמולנים' המילים 'בוגד', 'חתרן', 'אנטישמי'. לפי ערוץ עשרים ריבלין "יורק בפרצופם של חיילי צה"ל". לאלה נוספים תארים כמו 'מסריח, 'מצחין' ואיחולי מוות, וכך הקללות במגרשי הספורט ובזירה הטוקבקיסטית מתערבבים בלי הכר. השפה משמשת כאן ככלי משחית המציף את הדיון בנאצות ובדה-לגיטימציה, המזכירים את הימים האפלים שלפני רצח רבין, ועולה מהם ריח של ציד מכשפות.

לצורך גילוי נאות, הגשתי חוות דעת מומחה בהגנה כנגד תביעת "אם תרצו" נגד קבוצת הפייסבוק "אם תרצו תנועה פשיסטית – אז יש", על שהקבוצה השתמשה בכינוי 'פשיסטית'. טענתי כלשונאי הייתה שלשימוש במונח 'פשיסטי' משמעויות רחבות ואין לראות בו האשמה בתמיכה במוסוליני או בהיטלר. בית המשפט קיבל את העמדה הזו, והשופט אף תמך בטענתו של זאב שטרנהל של"אם תרצו" יש מאפיינים פשיסטיים. לא הייתי נותן חוות דעת דומה על המילה 'שתול' ועל קמפיין השתולים, המצביע על אנשים פרטיים כבוגדים במדינתם. בלי קשר, גם הכינוי 'פשיסט' אינו מועיל לדיון הציבורי, הזקוק בימים אלה של שלטון השפה הטוקבקיסטית לניקיון, דיוק, קצת יותר עובדות וקצת פחות שמות תואר.

רחל המשוררת, גיבורת שפה

בימים אלה יצא לאור ספרה של נורית גרץ "ים ביני לבינך" בהוצאת זמורה ביתן, השופך אור על סיפור אהבה של המשוררת בצעירותה. רחל היא אחת המשוררות האהובות בשירה העברית החדשה, אולי האהובה מכולן, אבל האהבה הזו לא לגמרי מפוענחת. הטקסטים של רחל רחוקים מלהיות קלים, השפה בהם גבוהה והתחביר מורכב ומהודק. ובכל זאת נוצר בהם הפלא של הנגיעה, והתחושה הבלתי מוסברת שרחל היא "משוררת פשוטה".

ים ביני ובינך

כדי להבין את סוד קסמה של רחל יש לזכור שאת רוב שיריה, בוודאי המוכרים והאהובים ביותר, כתבה בשש שנות חייה האחרונות, כשהיא רתוקה למיטתה חלק גדול מן הזמן, ולאחר שרחקה או הורחקה מארץ אהבתה, הכינרת. המחלה, האובדן והמוות המרחף תיעלו את כשרונה העצום למחוזות היוצרים אומנות גדולה ומעניקים לה עומק.

רחל היא גיבורת השפה החדשה של האתר. שלא כמו כמה ממשוררי תקופתה, ולמרות שפתה הגבוהה, היא אהובה ונגישה גם היום, ועוד ועוד לחנים נכתבים לשיריה. כל זה 85 שנים אחרי מותה, והיא בת 40 בלבד.

לא מדברת עם פולה

"ים ביני לבינך" מתמקד בדמותו של מיכאל, אהובה של רחל בשנים 1915-1913, והוא משלב שחזור של תיעוד שנמצא על האיש עם הדמיון היוצר של נורית גרץ. כבר בראשית הספר מציגה רחל בפניו את דבקותה בשפה העברית. מיכאל הסולד מלאומיות דבק באספרנטו, רחל מנסה לקרב אותו לעברית ומבהירה: "אם תדבר אתי רוסית לא אענה לך". היא מלמדת אותו איך להזהיר שפן בפני שועל: "רוץ שפן, נוס, נוס, נוס", שיר שלמדה כשבילתה בגן ילדים עברי. מיכאל שואל אותה מה אפשר לומר בעברית ולא בשפה אחרת והיא מצטטת משיר: "מהלכים נהלכים בתוך אבני מים ואש/ הדר כבודך יביעו השמים".

בספר המאסף הגדול שערך בן אחותה, אורי מילשטיין, מספר אביו של אורי על רחל שבימיה בתל אביב השתדלה לבקר בכל הצגות הבכורה. באחת ההצגות ניגשה אליה פולה בן גוריון ושאלה לשלומה ברוסית. רחל התעלמה ממנה. שוב פנתה אליה ושוב לא השיבה, ופולה הנעלבת הסתלקה. כששאלו את רחל מדוע התנהגה כך, ענתה, "על אשת מנהיג עברי לדבר עברית במקום פומבי'". יתכן שהסיפור המתועד הזה היווה השראה לסיפור של נורית גרץ.

לרחל, מסתבר, היה חוש הומור. יום אחד הנהיגה עיריית תל אביב שיטת גביית מיסים, לפיה ככל שיש יותר אנשים בדירה כך הארנונה תהיה נמוכה יותר. כשהגיע פקיד לביתה אמרה לו רחל שבדירה גרים שני אנשים.

"היכן נולדת?" שאל הפקיד.

"נולדתי פעמיים, ברוסיה ובכינרת".

"כמה מתגוררים בחדר?"

"אני ובת שירתי".

הפקיד רשם שבחדר מתגוררים שני אנשים וקבע מיסים נמוכים.

גם לסיפור הזה עקבות ב"ים ביני לבינך", שממנו עולים השניות ואולי אף הקרע בין שתי המולדות של רחל, קרע שרבים אחרים חוו אותו, מאז ראשית העליות ועד היום.

סלדות שתיים על הכרך

רחל שילבה בשיריה מילים שלא היו מוכרות לקהל הרחב. להלן מורה נבוכים.

אַהַב. "רגע ושבו ושרו עליך אהב ושאט". על פי נורית גרץ שיר זה נכתב כזכר לאהבתה למיכאל. אַהַב היא מילה נדירה שמקורה בימי הביניים, צורת היחיד של המילה המקראית הנפוצה 'אהבים'. השיר מורכב מצמדי מילים נוספים: "סער ודומי, צהל ובכי, פצע וצורי, אופל ואור".

כֶּרַךּ. "מה ירבו פרחים בחורף על הכרך". כרךּ (קוראים כֶּרָק) היא גבעה גדולה על חוף הכינרת, המשתרעת בין בית הקברות של כינרת המצוי בשיפוליה הצפוניים ועד שפך הירדן ודגניה. השם ניתן על ידי הערבים לגבעה בעקבות העיר הקדומה בית ירח, ובנבכיה מצויים שרידים של עיר רומי גדולה, פילטריה. כשחודש היישוב היהודי בשנת 1908 ונבנתה חצר כינרת אימצו היהודים את השם הערבי. בשיר "האיר השחר" של נתן אלתרמן נכתב: "כנרת שלי... הקברים על הכרך".

נָמוֹר. "כי מאום, כי מאום לא נמור". נמור היא צורה משנית של הפועל נָמָר, המופיע פעם אחת במקרא, בספר ירמיהו, ופירושו השתנה: "עַל־כֵּן עָמַד טַעְמוֹ בּוֹ וְרֵיחוֹ לֹא נָמָר". רחל יצרה את הצורה 'נמור' בנפעל מן השורש מו"ר, בדומה ל'נסוג', מן השורש סו"ג.

סָלָדָה. "על השולחן סָלָדות שתיים", ובהמשך: "והסָלָדָה מתמעטת, לאט לאט". סלדה  אינה אלא סלט. הצורה האנגלית salad התגלגלה מצרפתית salade, שמקורה בצורה salada בניב הפרובנסאלי.

עֻקְמָנִי. "בסתרי עוקמני עלטה, ודממה בסתרי עוקמני". אתר האקדמיה ללשון מביא את מקור המילה. על פי מילונם של דוד ילין ויהודה גור משנת 1919, עֻקְמָן פירושו "בנין רחב ידים, שבו דרכים עקומות ומפותלות שקשה למצוא בו דרך לצאת ממנו", ומכאן שעֻקְמָן פירושו מבוך. הפירוש מיוסד על מדרש מבראשית רבה ומקהלת רבה. על המילים "וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹלִים" (קהלת ט, יד) אומר המדרש: "עקמן וכמנן" (בנוסחאות אחרות: כמנון ועקמון). ככל הנראה בַּמדרש אלה שמות פרטיים של המצודים. השם כמנן, מן השורש כמ"ן, קשור כנראה למילה מִכְמַנִּים המציינת מסתור.

קְדִים הזעם. "כל שיד העצב לא עקרה משורש, שֶקְּדִים הזעם לא שדף עוד בי". 'קְדים' היא צורת הנסמך של המילה קָדים, רוח מזרחית חמה. "קְדים הזעם" היא רוח הקדים השורפת של הכעס.

חריצות ועצלות, הגירסה הישראלית

אורי אלון הוא סטודנט בקורס מנהלי פרויקטים, וכך הוא כותב: "בשיעור האחרון שוחחנו על מועד ביצוע משימות, ושמנו לב שיש הרבה ביטויים בעברית המדברים על דחיית משימות: 'כשנגיע לגשר נעבור אותו', 'דיה לצרה בשעתה', 'החיפזון מן השטן', 'פרה פרה', 'מה בוער?', 'להרוג טורקי ולנוח' ועוד. השאלה היא האם בנושא הזה, של דחיית משימות, השפה העברית עשירה יותר משפות אחרות?"

השאלה של אורי ראויה להרחבה בהזדמנות אחרת. בקווים כלליים, לכל שפה ביטויי חריצות ודחיפות וביטויי עצלות ודחייה. קבוצה מעניינת ומשעשעת בעברית העכשווית הם ביטויי חריצות שזכו לתוספת ההופכת אותם לביטויי עצלות, והרשימה אינה קצרה:

"לך אל הנמלה עצל, ראה דרכיה ושב בצֵל" (בעקבות משלי)

"העבודה היא חיינו, אבל לא בשבילנו" (בעקבות ביאליק)

"אל תדחה למחר מה שאפשר לעשות מחרתיים" (בעקבות סרט בכיכובו של המפרי בוגרט)

"אנחנו אנשי העבודה והשלום - רואים עבודה אומרים שלום"

"אף אחד עוד לא מת מעבודה קשה, אבל למה לקחת סיכונים"

"העבודה היא לא ארנבת, היא לא תברח, אפשר לשבת"

"פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא רוצה לחזור למיטה" (בעקבות אמיר גלבע ושלמה ארצי, תרומת הזירה הלשונית).

מגלפים ציצים ושותים לשכרה

בצלאל לנדאו שואל: האם יש קשר בין נהג הנוסע בגילופין, כלומר, שיכור, ובין אומן המגלף יצירת אומנות?

אכן, יש קשר, אך הוא מפותל ואפילו מפתיע. המילה 'גילופין' מופיע לראשונה בספר הזוהר, וזאת בעקבות מדרש שבו נאמר "הציץ ששמו של הקב"ה גלוף עליו", כלומר, שמו של האל מגולף וחקוק. בספר הזוהר שימש סמל האלוהים הגלוף שבמדרש בסיס לפרשנויות רבות, וגם זכה לצורת רבים: גילופים או גילופין, ובנטייה 'בגילופיהן'. בעקבות הפירוש הקבלי יצר האר"י פיוט בארמית לסעודה שלישית של שבת בשם 'בני היכלא', ובו מופיעה המילה בגילופין במשמעותה העתיקה, אבל בהקשר של סעודה ומשתה. הפיוט הפך נפוץ בסעודות שבת. עם הזמן זוהתה המילה 'בגילופין' עם ההתבסמות מן היין שבסעודה, וזו היום משמעותה היחידה.

עוד שאלות שנשאלו ונענו השבוע: מה מקור הביטויים 'שבת שלום' ו'יש מאין', מה מקור השם טבריה, איך מבטאים את השם אסא ועוד, ראו ב'שאל רוביק', שאלות אחרונות

חדש בבלוג רב מילים: על דמוקרטיות עממיות ורפובליקות אסלאמיות

בפינה של פול אוגדן: הדוד הטוב שמלמד אותנו איך לכתוב בסינית

חדש בבמת אורח:  יואל נץ במקאמה על מרצה מבריק וחידת החולצה המטיילת

בקרוב: הצגת המאה של "אין עלייך אחותי", קפה תיאטרון, התאטרון הקאמרי, יום שישי, 1.1.16, 2100

תגיות :
Anthony QuintanoBy: Anthony Quintano; Flickr תמונה ראשית

תגובות

יאיר שפי
בהנחה שלממשלות הזרות יש אינטרסים לחבל במדינת ישראל: עקב חוק השקיפות, פעילי העמותות שנהנות מכספיהן הם שתולים. אחרת - הם היו חפרפרות.
17 בדצמבר 2015 הגב
יאיר שפי
בענייני עבודה ועצלות: אם העבודה היא בריאות, שיעבדו החולים.
17 בדצמבר 2015 הגב
רמי
המונח שתול מופיע כידוע בתהלים (והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעיתו) ושם הוא מכוון לצדיקים אני גאה להיות שתול
17 בדצמבר 2015 הגב
רמי
בעקבות העצלות- אצלנו היו אומרים "אם העבודה היא בריאות, שיתנו אותה לחולים"
17 בדצמבר 2015 הגב
צחי קופפר
בעקבות "חריצות ועצלות": סבתי נהגה לומר שהיא מאוד אוהבת עבודת כפיים, היא יכולה להתבונן בעובדים במשך שעות...
17 בדצמבר 2015 הגב
עמי גת
המשפט הנכון : "אסור לדחות למחר מה שאפשר לדחות למוחרתיים כי בעוד שלושה ימים זה יכול להתבטל"
23 בדצמבר 2015 הגב
עמי גת
המשפט הנכון : "אסור לדחות למחר מה שאפשר לדחות למוחרתיים כי בעוד שלושה ימים זה יכול להתבטל"
23 בדצמבר 2015 הגב
עמי גת
המשפט הנכון : "אסור לדחות למחר מה שאפשר לדחות למוחרתיים כי בעוד שלושה ימים זה יכול להתבטל"
23 בדצמבר 2015 הגב

הוספת תגובה