מילון הזיכרון הלאומי, והאם "התקווה" מדירה נשים

רוביק רוזנטל | 13 במאי 2016

מי אמר "במותם ציוו לנו את החיים" ומי התנגד למילה 'אנדרטה', מה רע ב"נפש יהודית הומייה", והאם נכון לומר "העורך דין" ו"החיילים של צרפת"

יום הזיכרון יצר עם השנים מפה תרבותית-לשונית. ראוי להתעכב על מונחי המפתח, ולראות מהיכן הגיעו.

אנדרטאות. המילה 'אנדרטא' מופיעה בתלמוד כמה פעמים,  והכוונה שם לפסל שמי שמשתחווה אליו חשוד בעבודה זרה. מקורו במילה היוונית 'אנדרו', אדם, והאנדרטאות היו פסלי אדם. 'אנדרטה' נכנסה לשימוש גורף בעברית אחרי קום המדינה, כשהחלה פעולה נרחבת של הנצחת חללי ישראל באנדרטאות. מזכיר האקדמיה ללשון עלי איתן הסתייג מהמילה היוונית וכתב: "מכיוון שהמצבות בתל אביב ובקריית ענבים אינן פסלים של בני אדם, אין השם אנדרטה הולמן, אלא היה צריך לקרוא להן מצבת זיכרון או יד".

ביאליק, טרומפלדור וקינת דוד

במותם ציוו לנו את החיים. אמרה נפוצה בכיתוב על אנדרטאות ברחבי מדינת ישראל. הניב נטבע על ידי המשורר ח"נ ביאליק בשירו "אם יש את נפשך לדעת" משנת 1898: "ובמותם ציוו לנו את החיים, החיים עד העולם!". ניב קרוב באנגלית הנהוג גם הוא בכיתוב על אנדרטאות: They died that we might live (הם מתו כדי שנוכל לחיות).

חללי צה"ל. המילה 'חלל' התייחדה לנופלים במלחמות, ומקורה בקינת דוד: "הצבי ישראל על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים". מקורה של המלה קשור לאופן המוות שהיה נפוץ במלחמות העבר הרחוק – מוות מנעיצת חניתות וחרבות, שיצרו חורים וכמו הפכו את גופו של המת לחלול. מקינת דוד השתרש גם המונח 'נופל'. כמו 'חלל' מקורו באירוע הפיסי עצמו, נפילת האדם הפצוע.

טוב למות בעד ארצנו. הנוסח העברי מיוחס ליוסף טרומפלדור, שעל פי עדויות רבות אמר את הדברים רגע לפני מותו בהגנה על תל חי במארס 1920. על פי הביוגרפית של טרומפלדור שולמית לסקוב הוא אמר: "אין דבר – טוב למות בעד ארצנו". המקור הוא לטיני: dulce et decorum est pro patria mori (מתוק ומכובד למות בעד המולדת), והוא  מופיע בשיר של הורציוס על אומץ הלב של חייל רומי.

יד לבנים. מפעלי הנצחה לנופלים במערכות ישראל. השם נטבע על ידי ד"ר מרים שפירא, ששכלה את בנה במלחמת העצמאות, במכתב בכותרת זו בעיתון דבר ב-28.12.48, שבו קראה להקמת ארגון הנצחה. הארגון עצמו נוסד בשנת 1949.

ברל, גורי ואלתרמן

יזכור. תפילת יזכור היא תפילה דתית, שזכתה לגירסה לאומית. הנוסח המקורי שלו נכתב בזמן מלחמת העצמאות על ידי אהוביה מלכין, בהשראת הספד של ברל כצנלסון להרוגי תל-חי. הוא נפתח במילים "יזכור עם ישראל", אך אחרי מלחמת ששת הימים הפיצה הרבנות הצבאית הראשית נוסח המבוסס על התפילה הדתית ונפתח במילים "יזכור אלוהים".‏ לאחר פולמוס בנושא ובהוראת בני גנץ אומץ הנוסח המקורי: "יזכור עם ישראל".

יפי הבלורית והתואר. כינוי מיתי-רומנטי לנופלי מלחמת העצמאות. נטבע בשירו של חיים גורי "הרעות": "אך נזכור את כולם/ את יפי הבלורית והתואר/ כי רעות שכזו לעולם/ לא תיתן את לבנו לשכוח".

מגש הכסף. הסמל המצוטט והמובהק המתייחס לחללי מלחמת העצמאות. בנאום שנשא חיים וייצמן בכנס של המגבית היהודית שנערך בארצות הברית ב-13.12.47, אמר באנגלית: "שום מדינה לא ניתנה על מגש של כסף". ויצמן התייחס לביטוי האנגלי on a silver platter שפירושו 'ללא מאמץ, בקלות'. שבוע לאחר מכן שם נתן אלתרמן בפי שני נופלים, במסגרת "הטור השביעי" בעיתון דבר, את המשפט "אנחנו מגש הכסף שעליו לך ניתנה מדינת היהודים".

משפחת השכול. שם כולל למשפחות השכולות. הביטוי נכנס לשיח בשנות השישים של המאה הקודמת. הוא מופיע במכתב יד לבנים אל המשפחות השכולות משנת 1963: "בפרוס יום העצמאות החמישה עשר שלוחה ברכתנו הנאמנה, ברכת משפחת השכול". בכנס חללי השריון בשנת 1971 אומרת יהודית שמחוני, אמו של אלוף אסף שמחוני שנהרג במבצע סיני, "אם יש זכות לאבלה של משפחת השכול, הרי זו זכות ההכרה שהבנים הלכו בעיניים פקוחות לקראת גורלם". השימוש בביטוי התרחב מאוד בשנות השמונים.

התקווה לגברים בלבד

קבוצת פייסבוק שקמה השנה קוראת לערוך שינוי בהמנון הלאומי. הקבוצה, הקרויה "יהודית - התקווה לשוויון מגדרי", טוענת כי המשפט "נפש יהודי הומייה" מדיר את הנשים. ההצעה פשוטה: הוספת ת' בסיום המילה "יהודי", כך שייכתב: "כל עוד בלבב פנימה, נפש יהודית הומייה", כאשר 'יהודית' מתייחס למילה 'נפש'.  איתמר, מקים התנועה, כותב כי "הפתרון שאני מציע ושלשמו הקמתי את תנועת פשוט וקל ליישום ולא יכביד על מקצב השירה של המנוננו".

הרעיון, יש לומר, נאה. סיכוייו קלושים שכן שינוי בסמלים לאומיים מעורר התנגדות רבה. על "התקווה" כבר קמו מבקרים חריפים, בעיקר מפני שהשיר שנכתב הרבה לפני קום המדינה מדבר על חלום, בעוד ההמנון נועד למדינה שהגשימה את החלום. יש להוסיף לכך שלמרות שאנו מדברים בישראל בהגייה ספרדית, התקווה הוא המנון אשכנזי-מלעילי למהדרין. ועם זאת, איש אינו נוגע בהמנון, למרות שעם ישראל מכיר ושר רק את הבית הראשון בשיר הארוך והקשה של נפתלי הרץ אימבר.

הרוסים, החתוכים והזוהרים

פלי גלקר כותבת בעקבות הטור מן השבוע שעבר על הכינויים האנטישמיים הניתנים ליהודים: "בארגנטינה קיימים ביטויים אנטישמיים רבים. אחד מהם הוא דווקא רוּסוֹס, רוסים. מקורו בהגירה מאסיבית של יהודים דוברי רוסית במאה הקודמת לארגנטינה. כן הם מכונים 'מוישעס' בעקבות השם הפרטי משה. כינוי המתייחס לברית המילה הוא קוֹרטאדוֹס, חתוכים. ויש גם כינוי מכחיש שואה: 'הולוקוּאֶנטֶרוֹס', צירוף של holocaust ו-cuento (אגדה), כביכול, ממציאי הסיפור הבדיוני של השואה.

דוד גולדנברג כותב: בסרט צומת מילר של האחים כהן מכונה יהודי בשם sheeny. מה מקור הביטוי?

sheeny הוא אכן כינוי מקובל בסלנג האמריקני בהתייחסות ליהודי. מקורו מראשית המאה ה-19 בסלנג הבריטי דווקא, והוא לא בהכרח פוגעני או אנטישמי. על פי אחת ההשערות הוא פיתוח של shiny, זוהר.

ויש גם שימושי Jew שאינם אנטישמיים. אחד מהם הוא Jewfro, תספורת מתולתלת האופיינית ליהודים אשכנזים ברחבי ארצות הברית שהתברכו בשיער מתולתל, ומזכירה את תספורת האפרו המקורזלת. נקראת גם יִשרוֹ (isro).

גופרו

היושב ראש והעורך דין

רועי כותב: "לאחרונה נתקלתי בשימוש תדיר בביטוי 'האי וודאות בשווקים', בעוד שלדעתי הביטוי הנכון צריך להיות 'אי הוודאות בשווקים'. כך למשל לא נראה הגיוני ש'בית הקברות' יהפוך ל'הבית קברות'. אשמח לקבל תשובתך בנושא". 

רועי מתייחס לסוגיה רחבה בעברית: הסמיכות המיודעת. על פי חוקי העברית והמסורת, כאשר סמיכות המורכבת משני שמות עצם זקוקה ליידוע, היידוע יבוא לפני המילה השנייה, היא הסומך, ולא לפני הסמיכות כולה, כלומר, בצמוד לנסמך. אלא שלכלל הזה יש חריגות וחריקות לרוב, חלקן בשפת הדיבור, וחלקן אף זכו לתו תקן.

ראשית, לשאלתו של רועי, כאן התשובה חד משמעית. במקרים של מילה תחילית כמו אי-, רב-, לא- וכדומה, ה' הידיעה תבוא לפני הצירוף. לכן יש לומר האי-ודאות, הרב-שיח, הדו-משמעות והתת-אלופים. הדבר מעוגן בהחלטה של האקדמיה משנת 1994.

החריגות מהכלל במקרים שבהם הנסמך הוא שם עצם אינה חדשה. הלשונאי יצחק אבינרי שצלל לשפתו של רש"י כותב כי אפשר למצוא אצל רש"י לא מעט הופעות של יידוע הנסמך. כך אפשר למצוא אצלו סמיכויות כמו 'השטר חוב', 'הבעלי דינים', 'התלמידי חכמים', 'הבית אב', 'התלמוד תורה' ועוד. אבינרי מדגיש שבכל המקרים האלה מדובר בצירופים חוזרים ולא בצירוף מזדמן. האקדמיה ללשון העברית מתירה את יידוע הנסמך בצירופים כבולים שבהם הנסמך משמש כבינוני, כגון 'היושב ראש', 'היוצא דופן', ואולי גם 'הרואה חשבון'. ההמלצה לאפשר את 'העורך דין' נדונה בהרחבה, האקדמיה קובעת שיש לומר 'עורך הדין'.

הסמל מחלקה ישן בתוך השק שינה

בשפת הדיבור, כאמור, התופעה הולכת ומתרחבת, ואפשר לקרוא לה על פי הבלשנית אסתר בורוכובסקי בר-אבא תופעת דיבור. דוגמה המפורסמת בין אלה היא 'הבית ספר', שאפילו הפך למותג כשם לבית ספר לרעיונאים: 'הבצפר'. על פי אתר  מעמ"ד המתעד את שפת הדיבור התופעה רווחת מאוד. ואולם תת-השפה שבה יידוע הנסמך הפך לצורה כמעט בלעדית היא השפה הצבאית, וכך עולה גם מעבודת המחקר שלי על השפה הצבאית. להלן משפטי דוגמה מתועדים, בין עשרות רבות:

"אז אתה המש"ק דת החדש שיש אתו כל כך הרבה בעיות"

"היינו צריכים להעיר את דניאל, החובש היאחזות החדש"

"אחרי הקורס מפקדים ביקשתי להיות חובש"

"יש לכם עכשיו את המסע כומתה הזה שזה טיול"

"הבוחן כיתה היה מטורף"

"בתוך השק שינה קר לך"

"אז לנו היה את הגאוות יחידה שלנו בפלוגה שלנו"

"התפיסת תחת שאנחנו עשינו גיבוש כאילו"

"זה השפת דיבור שלנו"

הקרן של הזווית

ועוד בענייני סמיכות. גיורא שנר כותב: "אבקש את התייחסותך למותה של הסמיכות גם ברחוב, אך חמור מכך אצל קרייני החדשות: ‘מטוסים של מצריים’ ולא ‘מטוסים מצריים’, ‘חיילים של צרפת’ ולא ‘חיילי צרפת' או 'חיילים צרפתיים’, ‘ילדים בגיל הגן’ ולא 'ילדי הגן’. לא ירחק היום עד שיאמרו: ‘המעבר של החציה’ ו’הקרן של הזווית’.

לסמיכות בעברית שתי חלופות, שתיהן לגיטימיות ושתיהן מעוגנות במקורות: סמיכות חבורה וסמיכות פרודה. בסמיכות החבורה הנסמך משנה בדרך כלל את צורתו, וכך אנו מקבלים את הצירופים 'בית יולדות', 'ילדי רחוב' וכדומה. בסמיכות הפרודה חוצצת המילה 'של' בין הסומך והנסמך ואלה אינם משנים את צורתם. הדרך הזו נפוצה בתלמוד, כמו 'בגדים של שבת', 'לב של אדם', 'תפילין של יד' ו'תפילין של ראש' ועוד.  כך גם בעברית החדשה, כמו בשירים "אנחנו ילדים של החיים", ו"יש אנשים עם לב של אבן".

הבחירה בין שתי צורות הסמיכות היא לעיתים עניין של נוהג, ובמקרים אחרים עניין סגנוני. בעברית החדשה סמיכות חבורה נחשבת גבוהה יותר, בעוד לסמיכות פרודה יש אופי מעין דיבורי. עם זאת, כאשר צירופי סמיכות הופכים לצירופים כבולים חבורים, כבר לא ניתן להפוך אותם לצירופים פרודים. 'גן ילדים' אינו יכול להיקרא 'גן של ילדים', ו'בית דין' אינו 'בית של דין', שלא לדבר על 'קרן של זווית'.

בשבת: "אין עלייך אחותי", קפה תאטרון, הקאמרי, 1830

בשבוע הבא: בין תש"ח ללבנון, הרצאה של ד"ר רוביק רוזנטל על הספרות החותרת תחת מיתוס המלחמה, כפר בלום, יום חמישי, 19.5, 2000

עוד שאלות שנשאלו ונענו השבוע: מהיכן צץ הגרש במילה אמאל'ה, מדוע אומרים 'פצצת מרגמה', מהיכן הגיעו אלינו גרפס, לפקשש וספורט ועוד ראו בשאל את רוביק, שאלות אחרונות, בשני הדפים

חדש בבמת אורח: אהרן מוריאלי מספר על שמות משפחה רבים במדינת ישראל הנגזרים משמות צבעים בשלל שפות

בפינה של פול אוגדן: כיצד הסלנג הצבאי משפיע על צבאות שונים בעולם, עיקר הדוגמאות הן דווקא מן הצבא הישראלי 

תגיות :
Google images תמונה ראשית
פוסטים רלוונטים בנושא

תגובות

גבי שחר
ד"ר רוזנטל שלום, בקשר ל"יפי הבלורית והתואר", קיימת טענה כי זהו שיבוש של המקור, שבו ניכתב "יפי הבלורית והטוהר". בנוסף, לאור העובדה שחקרת את השפה הצבאית, אולי אוכל לחדש לך ביטוי צבאי מפי האפסנאי שלי. היה בצבא טופס 1008 - "טופס השאלת אפסניה". האפסנאי ביקש מעוזרו: "תביא לי כמה אלפי ושמונה". תודה גבי שחר
12 במאי 2016 הגב
רוביק רוזנטל
אין בסיס לגירסת יפי הבלורית והטוהר. יפה תואר הוא צירוף עברי מקובל. יפה טוהר הוא צירוף חסר משמעות. במילון הצבאי שירת הפזמניק מופיע הביטוי אלפי וארבע. טופסי 1004
13 במאי 2016
יעקב ברזילי
אני בדעה שיהודי פרטני הוא יחיד ממין זכר.אברהם הוא יהודי ושרה היא יהודית.אבל כאשר משתמשים במונח יהודי כמונח כולל וחובק הרי הוא גם אישה.נפש יהודי היא גם נפש של יהודיה ו"היהודי אוהב לאכול דגים בערב שבת"אז גם יהודיות אוהבות לאכול דגים בערב שבת ו"מעשה יהודי "או "זה לא יהודי לעשות דברים כאלה"או "מה זה אומר ליהודי ניצול שואה " הם ביטויים חובקים הכוללים יהודים ויהודיות .מומלץ למירב מיכאלות שלא יתעסקו בדקדוקי עניות כי זה מחמיץ את המטרה של שיוויוניות בה אני כמובן תומך.
13 במאי 2016 הגב
יעקב ברזילי
גבי שחר אני מכיר רק יפי בלורית וטוהר
13 במאי 2016 הגב
בת-ציון ימיני
רוביק שלום, הדוגמה: 'מטוסים של מצריים’ ולא ‘מטוסים מצריים’, איננה שיבוש של התקשורת כפי שטוען הכותב, אלא תיקון של שיבוש ההולך ומתפשט בעברית בימינו. המטוסים אינם מצריים, אלא שייכים למצריים. אפשר לתקן גם אחרת: מטוסים של מצרים. מדובר ביצירת סמיכות שבה הסומך הוא שם תואר המאפיין את שם העצם, במקום יצירת מבנה של סמיכות מפורקת שבה מציינים שייכות. דוגמות נוספות: ההתנגדות הרוסית במקום ההתנגדות של הרוסים ; ההצעה הישראלית במקום הצעת ישראל או ההצעה של ישראל ועוד. כתבה על כך בהרחבה דליה כהן-גרוס(2001) במאמרה: רופא הלב והרופא הלבבי : סוגל סגנוני או שלב ברכישת העברית כשפה שנייה? ‬​
13 במאי 2016 הגב

הוספת תגובה