מלחמת השמנמנות של קארין והמחבל של זוהיר

רוביק רוזנטל | 15 באפריל 2016

איך מתייחסת השפה לשמנים (רמז: היא לא נחמדה), באיזו שפה מדבר ליצמן, מתי הפך החבלן למחבל ומי הולך עם חמאה על הראש

שערוריית הפייסבוק סביב היקף מותניה של קארין גורן מפנה את הזרקור אל אחת הקבוצות רבות המשקל (אופסס...) הזוכות לכינויי גנאי ונידוי, כשהשפה משמשת לכך כלי מרכזי. התקינות הפוליטית לא סייעה מאוד לעניין, פרט להמרת 'שמן' ב'מלא', וכן הביטוי האופנתי 'מידות גדולות'. קארין הציגה עצמה כ'שמנמונת', ללמדנו שעם הכינוי הזה היא מוכנה לחיות בשלום, בניגוד ל'שמנה'.

השפה, העברית כמו האנגלית, אינה אוהבת שמנים. ועם זאת, ביחס הזה אין אפליה מגדרית ואולי להיפך. רוב כינויים הגנאי לשמנים מתייחסים לגברים דווקא, וביחס לנשים ניכרת דווקא זהירות מסוימת.

כל שמן וכל איש חיל

'שָמֵן' היא מילה מקראית, והיא תמיד חיובית, ובדרך כלל מתייחסת לקרקע וליבולים, שהרי מקורה בשֶמֶן, שהוא ממוצריו הנחשקים והיוקרתיים של הגידול החקלאי. פעם אחת במקרא, בסיפור מלחמות השופט אהוד, נזכר הביטוי ביחס לבני אדם: "ויכו את מואב בעת ההיא עשרת אלפים איש, כל שָמֵן וכל איש חיל, לא נמלט איש".  שָמֵן כאן, עלפי ההקשר וגם לדעת פרשני המקרא הוא אדם בריא וחזק, וגם 'אימתן', מילה נאה לטרוריסט בן ימינו.

כשמגיעים לפועל התמונה משתנה. אדם שהשמין הוא האדם המושחת, זה שאכל יותר מדי, לבו גבה ושכח את אלוהיו. "וישמן ישורון ויבעט", אומר משה בשירת האזינו, "שָמַנְתָ, עָבִיתָ, כָּשִׂיתָ, ויטוש אלוה עשהו, וינבל צור ישועתו". המדרש מוסיף: "כשאדם שמן מבפנים - עושה כסלים מבחוץ". נחמיה מספר על בני ישראל שאכלו ושתו "וישבעו וישמינו ויתעדנו בטובך הגדול", והתוצאה: הלכו בדרך הרעה. ספר איוב מתמקד בסנטר: "כִּי כִסָּה פָנָיו בְּחֶלְבּוֹ וַיַּעַשׂ פִּימָה עֲלֵי כָסֶל".

שמנמוך והר אדם

הקישור בין השמנה לשחיתות לא עמד במבחן הזמן, אבל האדם השמן, וכאמור, תמיד גבר, זכה למגוון כינויים. חלקם נייטרלים, כמו 'בעל גוף' מספרות ההשכלה. 'בעל גוף' בלשון ימי הביניים הוא כל מי שאינו אלוהים, כלומר מי שיש לו גוף. 'בריא בשר', בעקבות 'בריא אולם' המקראי מרמז גם הוא על הקשר בין השמנה ובריאות. 'הר אדם' הוא איש שמן וגדול, 'שמנמוך' בסלנג העכשווי הוא שמן-נמוך.  במשנה נזכר הביטוי 'בעל בשר', ולא לחיוב: "ואם היה בעל בשר, מתקנו מפני מראית העין".

הסלנג, שהתקינות הפוליטית ממנו והלאה, מציע שורה של כינויים לשמנים, רובם ככולם כינויי גנאי: 'שומן פס' וגם 'בּוּלְפָס' (פאַס, ביידיש: חבית), חבית, טנק, מנפוח (ערבית),  ובראש כולם דובי, דב, שמן דובון, ובערבית דֶבּ. כאן הדגש הוא כבר על נשים: דֶבָּה. השומן סביב המותניים מכונה צמיגים, ויש לו מקבילה בסלנג האמריקני: spare tyres. הכינוי הר אדם הוא תרגום של הביטוי האנגלי man mountain.

בנצי השמן ורינה השמנה

הפולקלור הישראלי מלא סיפורי שמנים ושירים על שמנים. בכל חבורה, כיתה או קבוצה בתנועה זוכה לפחות אחד לכינוי 'השמן'. בחסמבה התוודענו לאהוד השמן, שהוא חבר של עוזי הרזה שעליו נאמר "אוכל כמול פיל ורזה כמו פלאפון [לוח עץ]". שיר השמנים העממי הנפוץ ביותר היה על בנצי השמן: "בנצי השמן, בבטן יש לו בן, איך קוראים לבן – בנצי השמן". דן אלמגור כתב על כך שיר הפותח במילים "כשבנצי השמן סוף סוף נולד, כתבו עליו בכל רחבי תבל: בתל אביב נולד תינוק נחמד, תשעה וחצי קילו הוא שוקל!"  את השם בנצי ניתן היה להמיר בכל שם אחר, וכך גם שר יורם טהרלב דווקא על דודו השמן. יזהר אשדות כתב בשיר "עולם של גברים": "זוכר במגרש את שוקי השמן, ויוסי ושילה ואני השוער". שיר גידוף פופולרי שהושר לשמן התורן היה: "שמן דובון, בלע סבון, הטיל ביצה, אביו יצא".

לעיתים קרובות מדובר על צמד הניגודים, השמן והרזה, שלידתו בצמד לורל והארדי מימי הקולנוע האילם. חיים חפר שר בשיר השכונה: "יה תביטו מחזה, השמן והרזה, לאחד כזה חזה, השני רזה כזה". בהמשך השמן "קיבל פנסים בעיניים, ועד היום האף שלו נפוח כמו קציצה".

אז היכן בכל זאת מתייחסים במפורש לבנות? שיר אחד עתיק למדי אינו מפלה לטובה את המין השני, שירו של יוסף כהן צדק "לרותי יום הולדת". ומי בא? "ילדי כל הכיתה: גם גילי, צילי, לילי, וצלילי הרזה, ונילי נילי נילי, וטלילה הפזיזה. גם מינה, בינה, דינה, ופנינה הקטנה, ורדינה ועדינה - ורינה השמנה".

חזיר, היפו וכדור חמאה

כמו בתנ"ך, כאשר פורשים מעולם האנשים, 'שמן' הוא שם תואר חיובי בהחלט, בעיקר כשמדובר בענייני ממונות: צ'ק שמן, משכורת שמנה, חוזה שמן ועוד. וכאשר המשטרה תופסת עבריין בכיר, היא מבהירה שמדובר ב"דג שמן".

ומי שסבור שכל זה הוא התעללות ישראלית בבעלי המשקל העודף, מופנה בזאת למילוני הסלנג האמריקני, שם זוכים השמנים לעשרות רבות של כינויי גנאי. רשימה חלקית מאוד: חזיר, היפו, כדור חמאה, בייגלה, ג'לי-בלי (בטן רוטטת), פיל-תינוק, ספינת חזירים, ברטה, טונה של בשר, ישבן רחב ידיים, סלוב (ביטוי שמקורו בשפה האירית ומשמעותו גוש בוץ), פרה, לווייתן ועוד. כינויים מיוחדים לנשים: לוייתן-ביקיני, טֶסי-שני טון, וכן Mother bunch על שמה של אשה זקנה ועבת בשר מן מאה ה-19.

זה המצב, קארין היקרה. הרבה שומן יזרום עוד במפעלי הג'אנק פוד לפני שהשמֵנים יזכו למעמדם מימי שפוט השופטים: אנשים בריאים. מאוד בריאים.

ליצמן חוזר לשפת אמו

"ג'אנק פוד – אאוט!", הודיע יעקב ליצמן, "ויש לחצים, אבל אני מזכיר לכם: לי אין פריימריס".

שלושה ביטויים באנגלית אמריקנית מודרנית במשפט אחד!!! או מיי גוד! הולי מוזס!!! ואומרים שהחרדים לא מחוברים לעולם. ולמי שתהה, ליצמן גדל בארצות הברית מגיל שנתיים ועד גיל 16, נראה שהשפה הגלובלית אינה זרה לו.

לידתו של מחבל

השאלה "מיהו מחבל" ששלפה את זוהיר בהלול ממעמקי הקונצנזוס של שירים ושערים והגשש החיוור אל הקבוצה ההולכת וגדלה של ה"בוגדים-שתולים-סמולנים", אינה חדשה. 'מחבל' הפכה למילת מטרייה, וכמעט איבדה את יכולתה לייצג את המגוון הרחב של 'פלסטינים המנסים לפגוע בישראלים מתוך מניע לאומני'. לכן נוצרו דווקא על ידי מעצבי השפה במערכת הביטחון ביטויים נוספים או חלופיים כגון 'חמוש' או 'מפגע'.

המילה 'מחבל' עצמה היא החלופה העברית לטרוריטס, מילה שנוצרה בשלהי המאה ה-18 בצרפת והתייחסה ליעקובינים, שדגלו באמצעי אלימות להשגת מטרותיהם. היא הרחבה של המילה terror  שפירושה פחד ואימה, ומקורה לטיני. מילון אוקספורד מציין שטרוריסטים פועלים בעיקר נגד אזרחים, הגדרה התומכת בדברי בהלול.

בעוד טרור מתייחס לאפקט הפסיכולוגי על האוכלוסייה, 'מחבל' מתייחס לאופיו ומעשיו של הטרוריסט.  הפועל לחבל מופיע בשיר השירים, ושם כוונתו לשועלים המשחיתים כרמים, ובישעיהו: "ואנוכי בראתי משחית לחַבֵּל". והמסורת התלמודית מוסיפה: "משניתנה רשות למשחית לחבל, אינו מבחין בין צדיק לרשע". לאלה נוסף בימי הביניים הצירוף 'מלאך חבלה' ככינוי למלאכים משחיתים, אבל תפקידם דווקא חיובי: לפגוע ברשעים ולמרר את חייהם בגהינום.

מעליש יה חבלן

ובכל זאת נדרשו שנים רבות של סכסוך עד שנכנסה למילון המילה 'מחבל'. עד סוף שנות השישים המילה הבלעדית לעניין זה היתה דווקא 'חבלן', וזאת בעקבות הרמב"ם. היא שימשה לצד 'מסתנן', שכן המחבלים של אז הגיעו מעבר לגבול, וכן השם שניתן להם בערבית: 'פדאיון', בערבית: המוכנים למסור את נפשם. ואולם המילה 'חבלן' שימשה כתפקיד צבאי לגיטימי: חייל המחבל במתקני האויב, ועליו שר חיים חפר "עוד שלושה קילומטר, מעליש יא חבלן, ואזי ידבר דינמיט". התפקיד הטרום-צהלי אומץ גם בצה"ל, וכך התערבבו להם החבלן הטוב והחבלן הרע. בתפר שבין שנות השישים והשבעים, במעין החלטה משותפת של כל המערכות הממשלתיות ואמצעי התקשורת, הומר החבלן במחבל, עד היום הזה.

אברהם זהר, מנהל המכון לחקר מלחמות ישראל, כותב בעניין זה כי "מחבל  נכנס לעגה הישראלית רק בשנת 1968/9. בדו"ח ההיסטורי השנתי של מחלקת היסטוריה של צה"ל לשנת 67-68 השתמשנו במונח 'חבלן' על מנת לתאר פלסטיני שעשה פעילות עוינת".  זהר סבור, מנקודת ראותו כהיסטוריון, שכל כינוי כוללני לקבוצת אנשים ללא אבחנות אינו ראוי, ואינו מסייע בהבנת המציאות וההיסטוריה.

הילד, החמאה והכובע

קובי מור מתייחס לביטוי "הולך עם חמאה על הראש": "הביטוי זכור לי מילדותי, לפני קרוב לחמישים שנה, מהמעשייה העממית על אפמינונדס הקטן. אפמינונדס הלך להביא לאימו חמאה. הוא הניח אותה מתחת לכובעו והלך בשמש, והחמאה כמובן נמסה עד שהגיע. מצאתי את הסיפור ברשת, שם הוא מוגדר כמעשייה עממית אמריקאית".

גיורא שנר מוסיף באותו עניין: "לעניות דעתי, משמעות הביטוי היא 'אל תיכנס לשדה מוקשים כאשר מוקש נמצא בביתך', או 'אל תלכלך אחרים כאשר גם אתה לא בדיוק נקי'. אני מאמין שהביטוי הקרוב הוא: 'אל תזרוק אבנים בחלונות אחרים כשביתך עשוי זכוכית'".

מהי אצווה ומיהי שרדונה

אמציה ארנון מרחיב לגבי השימוש במילה אצווה: "אמנם המקור הוא כפי שציינת – כיכרות שהונחו יחד בתנור, אך השימוש היום אינו לחפצים שהונחו יחד. מן המקור התכוונו למוצרים שיוצרו בתנאים זהים (טמפרטורה, זמן, הרכב הבצק). כך גם היום – מוצרים המיוצרים באותם תנאים נקראים אצווה, מתוך הנחה שתכונותיהם הסופיות תהיינה זהות, ולפיכך ניתנות לחיזוי. לכן אם יש כשל בכמה מוצרי אצווה מסוימת, כל מוצרי האצווה נקראים להחלפה או לתיקון".

חננאל מאק מוסיף באותו עניין: "בארמית קיים הפועל להצוות, שאינו שכיח ואולי אינו קיים בעברית. ראה לדוגמה את המשפט היפהפה במדרש בראשית רבה: 'כל האילנות להצוותן שלבריות נבראו'. פירוש המשפט הוא כנראה: כל האילנות נבראו להיות בני צוות, חברים, עם בני האדם. לא רק כיכרות לחם יכולים להיות חברים. ולו הפנימו בני האדם את היחס הנכון בינם ובין הטבע".

אצווה

אצווה של עוגוניות. צילום: wikimedia common

חננאל מאק מוסיף ביחס לביטוי 'להעלים עין': פירושו גם לא להביט לעברו של מישהו, אבל גם להתעלם ממעשיו, אלא שמשמעות זו היא עתיקת יומין. ראה: "ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם מן האיש ההוא... ושמתי אני את פני באיש ההוא" (ויקרא כ', ד-ה).

יהודית פרידמן מביאה השערה אחרת למקור שמו של היין שרדונה, מן המילון האטימולוגי המקוון: ככל הנראה מקורו בעיר שרדונה במזרח צרפת, בעקבות המילה האנגלית cardonnacum. השערה זו נראית בלשון המעטה מבוססת יותר מ"שער אדוני".

שאלות שנשאלו באתר: מיהם הוברי שמים, מה מקור המילה ריצ'רץ', איזו גיגית כופים על ההר ואיזה מים עוברים מתחת לגשר ועוד, ראו בשאל את רוביק, שאלות אחרונות

בקרוב: "א יידישה מאדרה", יידיש ולדינו והעברית שביניהן, עם יוני אילת, דגנית דדו, רוביק רוזנטל, ויובל קידר בפסנתר. בית התפוצות, 2.5.16, 1800.

חדש בבמת אורח: פני בלשון כפני הדור, פרופ' אורה שורצולד על חטאי העברית העכשווית.

בפינה של פול אוגדן: כתבי יד מהמאה ה-2 שהתגלו עתה מלמדים על חיי היומיום של הרומאים.

תגיות :
Wikimedia common תמונה ראשית
פוסטים רלוונטים בנושא

תגובות

יעקב ברזילי
מאיפה שלפת סגול מתחת לד' במילה הערבית דוב? אין דבר כזה.נכון שיש קושי לכתוב בעברית מה שקל בערבית במובהק כי הערבית מבחינה בין תנועה גדולה וחצי תנועה כמו שבאנגלית מבחינים בין BIN לבין BEEN.דוב בערבית נשמע כמו DIB חיריק קצרה באנגלית ובשום פנים לא DEB.אז בערבית בכתיב עברי זה נשמע בדיוק כמו דב חיריק "קטנה"מתחת לד' והב' דגושה כמו שמבטאים DIP באנגלית .אם נוסיף י' אחרי הד' נקבל Dieb
14 באפריל 2016 הגב
רוביק רוזנטל
יעקב שלום, אתעלם מה"מאיפה שלפת" שאינו מכבד אותך. ערבבת כללים של הערבית הספרותית עם הלהג הפלסטיני שבו תנועת e אפשרית. לספרותית אין השפעה על הסלנג הישראלי. בלי קשר הסלנג מטבעו גם משבש צורות מקוריות שאולות. דב ודבה בעברית כביטויי סלנג נהגים בתנועת e ומנוקדים בסגול.
14 באפריל 2016
מנחם רוזנברג
אם כבר הזכרת פאס -חבית ביידיש, אז יש הסבר -ממש לא פוליטקלי קורקט, לתיאור "יפת תואר" *יעפאס טויער * ביידיש : "ברייט וי א פאס און הויך וי א טויער"
14 באפריל 2016 הגב
יעקב ברזילי
שלום רוביק-אני מצטער וכמובן שלא התכוונתי לפגוע ובמיוחד לא בך.כמי שאמון על הלהג הפלסטיני אף שמוצאי משורשים "עיראקיים" אני אומר לך שאחרי שכתבתי את התגובה שמתי לב ש....שגיתי אף כי הייתי קרוב לאמת .ה-ד במילה דב בערבית פלסטינית היא שוואית אבל הואיל והלהג הפלסטיני משתנה בין כפרי לעירוני ובין שכמי וחברוני וג'יניני וירושלמי ועזתי וכ'ו לא אשלול את מה שאתה אומר.
14 באפריל 2016 הגב
אהרן בלום
בעניין שמנים ושמנות אני רוצה להוסיף, לא כל שמן הוא לא איש בריא, הזכרתם במבוא השייך לשמנים ושמנות את מלחמת ישראל במואב והקטל שישראל עשה בשמנים "...ויכו את מואב....כל איש שמן וכו'",לפני-כן כתוב על עגלון מלך מואב "...ועגלון איש בריא מאד.."(שופטים פרק ג פסוק י'ז ), קסוטו מפרש :"בריא-שמן !" אהרן בלום ראש פינה.
14 באפריל 2016 הגב
אברהם דבדבני , ראש הנקרה
רוביק שלום בקשר למקור הפועל "לפספס" במובן של "להחטיא את המטרה" נדמה לי שהוא נכנס לשפה בשנות החמישים. בילדותי בירושלים בשנות הארבעים, כששיחקנו בגולות, כאשר מישהו החטיא תגובת הילדים האחרים היתה "פיסססס" ארוך (פ"א רפה). גם כאשר אחד הילדים עמד בפני קליעה גורלית, היו היריבים משמיעים "פיססס" כדי "לבלבל את האויב". הואיל ורוב מילות הסלנג הילדותי באותה תקופה היו בערבית סביר שגם המקור לביטוי זה הוא בערבית. מה גם שבעברית לא קיימת פ"ה רפה בתחילת המילה. .
14 באפריל 2016 הגב
אבי גבעון
בעניין התבטאותו של זוהר בהלול: חדי האוזן שהקשיבו לדבריו במלואם יכלו לשים לב לניואנס מעניין נוסף בדבריו: "...האצ"ל והלח"י לחמו בשלטון הבריטי והקמתם את מדינתכם....". "מדינתכם" ולא "מדינתנו", שמתם לב? כולנו יודעים על איזה בן מארבעת הבנים נאמר בהגדה של פסח: "...לכם ולא לא. ...לפי שהוציא את עצמו מן הכלל...". אולי בהשראת הנאמר בהגדה אמר עליו ח"כ איתן כבל: "בדבריו אלה הוציא עצמו מכלל המחנה הציוני".
15 באפריל 2016 הגב

הוספת תגובה