חולה עליך, אחי המבריז

רוביק רוזנטל | 19 באוגוסט 2016

גם בט"ו באב האהבה היא מחלה מסוכנת, "זו ארץ זו" במהדורה מחודשת, עולם הפשע משמר את מורשת 'אחי' ופולמוס על מקורו של 'הבריז'

ט"ו באב הגיע, חג האהבה, וזה המקום להזכיר: אהבה היא עניין מסוכן לבריאות  הנפשית והפיזית, וכרוך בסכנת חיים. על כך מספרת לנו השפה, בוודאי באגף הסלנג, המציע מילים וביטויים נרדפים לתחושת האהבה. הביטויים נכתבים בזכר ובנקבה לסירוגין, ללמדנו אהבה מסוכנת לשני הצדדים.

גנוב עליה. גזורה עליו. הרוס עליה. חולָה עליו. חם עליה. משוגעת אחריו. מטורף אחריה. נדלקה עליו. שרוף על התחת שלה. קרועה עליו. שפוט שלה. שפוטה שלו. מת עליה. מתה עליו.

ולא רק בסלנג: חולת אהבה אני. מים רבים לא יכבו את האהבה. נאמנים פצעי אוהב. אחוז בעבותות אהבה. עזה כמוות אהבה.

אחי, הפטיש נשאר בראש שלו

התיעוד המצמרר של המתרחש בתוך אנשי "לה פמיליה" שנחשף באולפן חדשות 10  חושף גם את השפה העבריינית. לצד מילות מפתח כמו 'אחושרמוטה' (הנחשבת כאן מילת שבח) ו'כפרה', בולטת מילה אחת חוזרת ונשנית: "אחי", המתאימה כנראה לאופי המשפחתי של "לה פמיליה", המשפחה המכסחת, אבל עולה שוב ושוב משיחות מוקלטות של עברייני צמרת מבין כותלי הכלא ומחוצה לו.

"עושה לי 'הפטיש בחולצה?' אומר לו: 'לא אחי, הפטיש נשאר בראש שלו'.  אומר לי: 'יואו אחי אל תגיד את זה אחי'".

"מהקצה איזה חמש שש עם מקלות אחי. אנחנו רצים ככה עם הקצה אחי, עם מקלות אחי, ועם קלשונים אדומים".

"'מחזיק את הפטיש בחולצה...' 'אני לא שומע אחי'" (הסוכן הסמוי מבקש לחזור על המשפט).

"שם אחי, שם זה התמונה שלי שאני שם בו את הפטיש".

אחי, שקול מילים

"אחי" כפנייה המתאימה לכל מטרה פרצה לחיינו בשנות התשעים אך שורשיה מוקדמים יותר, אי שם בשנות השמונים. 'אח' ומכאן 'אחי' משמשת שם נרדף לחבר כבר במקרא ועד היום. "אחי" מתכתבת עם עם bro האמריקנית ויש לה שורשים בתרבות הערבית, שם היא מקובלת כפנייה לאדם לא מוכר:  אח'וי/אוח'תי. כשרוצים לשאול על איש או אישה לא מוכרים שואלים: 'מין אל אח?', 'מין אל אוחת?' (מי האח? מי האחות?). "אחי" כיכבה לפני 20 שנה במערכוני הקומדי סטור: "אחי שקול מילים, לא יקר, לא אהוב ולא נעליים". היא חדרה לפרסומות נוסח "קרבי זה הכי, אחי", ללמדך שהיא פורחת בשפה הצבאית. היא אף זכתה לפיתוחים נוסח  'אח שלי', 'אחותי', ובחזות "ארץ נהדרת" גם 'אח שלו', שהודבק לזקנו האדמוני של אבו טיר. לא מזמן צצה בדיאלוג הבא מ"המירוץ למיליון", ינואר 2015, וכאן לצד השילוש הקדוש "כפרה נשמה מאמי":

"תרימי כפרה, בריצת איילה".

"מאמי לאט, בירידה זה לאט, מאמי זה יפול".

"איפה הכובע שלך, אחי?"

"חיים שלי, את קולטת איזה פער יצרנו עכשיו?"

"יאללה, תותח, תותח אחי, חיה, איזה תותח אתה".

"לאט לאט פניות מאמה".

"למה את מסתובבת אחורה, נשמה שלי?"

אז מי אמר שהעבריינים לא מעורבים בחברה הישראלית 'הנורמטיבית'? מעורבים, אחי, אחושרמוטה מעורבים.

זו ארץ זו חוזרת

ארבעים שנה חלפו מאז יצא הספר "zoo ארץ zoo?, שכרך טורים סטיריים בשם זה שנכתבו על ידי ארבעה כותבים צעירים בעיתון העולם הזה לאחר שנולד בעיתון הסטודנטים "פי האתון". הארבעה הם אפרים סידון, ב. מיכאל, קובי ניב וחנוך מרמרי. בין היתר יצרו חוברת זיכרון סטירית המתאימה לרוח אותם ימים, לזכרו של 'סחבק', ראשי התיבות של שמותיהם. לארבעה הצטרף באיוריו דודו גבע, אייקון בשמי האיור והסטירה, שהלך לעולמו לגמרי בטרם עת. עתה יצא הספר במהדורה חדשה בהוצאת כתר, הזדמנות מצוינת לחזור לימיה העליזים של הרביעייה, בימי האופוריה של ששת הימים, ותחושת הטרגדיה של מלחמת יום הכיפורים.

חבורת "זו ארץ זו" יצרה פרודיות רבות, וביניהן פרודיה מתמשכת על מאמרי המערכת של הרצל רוזנבלום, לשעבר עורך "ידיעות אחרונות", שכונה אצלם "מלכיאל זוארץ ז"ל". בין היתר לא התנזרו ממשחקי מילים. בטקסט סטירי על ההגדה של פסח מוצג הפתק הבא: "1 אלוהינו, שני לוחות הברית, 3 אבות, 4 אמהות, קילו נאה, קילו יאה, גבינה קוטג', להגיד לעזיז שירשום". ב"מילון אבן זוארץ" מביא דודו גבע פרשנויות לצירופי לשון מוכרים: 'בבא קמה' היא גולדה מאיר הקמה מכיסאה, 'בצק אלים' מאיים להטביע את האופה, ו'בהמה גסה' היא בהמה מקרינה המשמיעה קללות גסות מאוד.  האיור הבא של גבע צויר בעקבות שיר הלהקות הצבאיות "אנו כיתה אלמונית", והכותרת: אנו כיתה על מונית.

כיתה על מונית

זלמנזל הנוזל ואינו מנוזל

במסגרת משחקי הלשון מציעים הכותבים כמה שוברי שיניים:

"איך אומרים בהולנדית: אנשי צבאנו עלו על גליל צואה בדרך לא זרועה? חוחותינו דרכו על חתכת חרא בדרך חתחתים".

"איך אומרים בהולנדית: הרופא רפופורט ניתח צפרדע בדיפרסיה? דוחדוח דודו"ח דחה דו-חי מדוכדך".

ומיהו יורשו של "דנידין הרואה ואינו נראה"? – זלמנזל הנוזל ואינו מנוזל.

הזוארצים אוהבים משחקי שמות. מחבר ספרי ריגול הוא מיקי בר זוארץ, רוזנת ישראל היא פזית צפיר-עיזים, כותבת מכתבים למערכת היא שושנה בן חוחים, והזוכה בשם לעוף צעיר "מן הלול ישר על הצלחת" היא הגברת רגינה פולקע-עופשטטר. השם שנבחר: "עוף-צלוחעס", בעקבות ביטוי הסלנג היידישאי הנשכח אפצלוחעס. לעיתים קרובות יש במשחקי המילים קריצה סטירית-פוליטית. ליום העצמאות מוגש התפריט הבא: רגל גרושה (זכר לגירוש ספרד), קישקע (זכר לפרעות קישקענעב), כותל חזיר מערבי, קבאב אלואד, וקישוי ממולא, אות וסימן לזקיפות קומתנו.

מאיפה צץ לו הבריז?

בעיתון הארץ התפתח פולמוס בשאלת מקורו של הפועל "הבריז" וכן הביטויים "שם ברז" ואחרים. במילון הסלנג המקיף וכן באתר הבאתי את ההסבר לשימושים אלה: מקורו ביהודית המרוקאית, שם ברֶז לו פירושו ברח. אילון גלעד, החוקר גלגולי מילים בעברית ומביא בטורו בהארץ מידע חשוב ועשיר, טען בטור שהקדיש לסוגיה שלשימושים אלה יש תיעוד רק החל משנות השמונים, ולכן אין לקשור אותו ליהודי צפון אפריקה שעלו לישראל בשנות החמישים. כהשערה הביא אפשרות שהביטוי נולד בבית הכלא מאירועים הקשורים בברז של ממש. בתגובה מרחיבה טענתי שהיעדר תיעוד אינו מעיד שהביטוי לא היה קיים, בוודאי במה שקשור לביטויים שמקורם ביהדות מרוקו, שבשנים הראשונות לעלייתם לא היו מעורים בחברה הישראלי. גם כפרה, פרחה ושלא לומר חנון וחנאנה נחשפו לציבור מאוחר, ואין חולק שמקורם מרוקאי.

בעקבות הדיון בהארץ כתב לי אברהם היימן: "בקשר למחלוקת באשר למילה 'הבריז', אני יכול לתרום ולהוסיף שבשנות לימודי בתיכון, בסוף שנות השישים תחילת שנות השביעים ולפחות בבת-ים נהגנו לומר 'להבריז' במובן של להשתמט מהלימודים ולברוח לבלות בים או במקום אחר במקום ללכת לבית הספר". גם תגובות רבות שנכתבו באתר הארץ מעידות על הופעת בצירוף כבר בשנות השישים ובוודאי בשנות השבעים. באחת מהן מסופר: "אני מכיר את הביטוי 'להבריז' כבר מתחילת שנות השבעים כביטוי שטבעו נהגי מוניות שהיו מסיעים צעירים שחזרו מבילוי מאוחר בלילה. היו מקרים שחבורה כזאת היתה מורה לנהג לעצור בקרבת היעד, ואז בבת אחת פתחו את דלתות המונית, נמלטו בריצה והשאירו את נהג המונית ללא תשלום. נהגים שקרה להם מקרה כזה נהגו לומר: "עשו לי 'ברז'" או "הבריזו לי". השימוש במונח 'ברז' דימה את הזרימה הפתאומית של החבורה מתוך המונית כמו מים מתוך ברז. שם זה התחיל".

האינסטלטור והברז

מגיב אחר מביא השערה משלו: "אני מכיר את המילה עוד משנות השישים, אז למדתי בתיכון המקצועי בסמ"ת.  להבריז במובן הטכנולוגי משמעותו ליצור הברזה באום באמצעות מברז. לדעתי, בוגרי בתי הספר המקצועיים וגם העתודאים מהטכניון בעת שירותם בצה"ל נתנו את המשמעות הסלנגית של המילה להבריז מתוך כך שהכירו אותה במסגרות לימודיות או מקצועיות, הם אימצו את השימוש הסיבובי והאלים של המברז במתכת לאותו קטע לא הוגן בחיי היום יום, בו מישהו מבריז לך או לחבריך".

הסיפורים חביבים, אבל אינם מציעים הסבר של ממש. מהיכרותי ומחקריי בתחום הסלנג ניתן לקבוע באופן קטגורי שכך לא נולדות מילות סלנג. מילת סלנג אינה נוצרת מאירוע מזדמן פרטי, מאסוציאציה מפותלת נוסח סיפור נהגי המוניות או מאגדה אורבנית על אינסטלטור שלא הגיע לתקן את הברז. מילת סלנג נולדת על בסיס של דימוי או אסוציאציה המשותפים למעגל רחב של אנשים, ועל כן מתאפשר גלגולה לקהלים רחבים יותר. מילת סלנג נולדת בתוך תשתית לשונית או תרבותית, ובדרך כלל נדרש לה זמן רב, לעיתים אפילו עשרות שנים, כדי לפרוץ ולהפוך לנחלת הכלל.

זה בוודאי המצב עם 'הבריז', פועל שיש לו הסבר פשוט ונקי: דמיון של הפועל המרוקאי ברֶז לו במשמעות בריחה ונטישה, למילה העברית בֶרֶז, הטמעת המשמעות המרוקאית במילה העברית הדומה, ומכאן גזירתו לפועל בבניין הפעיל. לוח הזמנים של חדירת המילה מתאים במדויק לחדירת יסודות מרוקניים לסלנג הישראלי. לגלגול כזה דוגמאות נוספות בסלנג העברי, כגון "פילים בקנה" שהתגלגל מהמילה הסלאבית פיל שפירושה אבק, אבל גם בו דבקו אגדות אורבניות ופרשנויות לרוב.

זאת ועו"ד בבית המשפט העליון

לפני כמה חודשים יצא לאור ספרם של רן לוסטיגמן ומיכל אהרוני "זאת ועו"ד", בעריכתי, הבוחן את השפה המשפטית וקורא לשפה פשוטה ובהירה. לא עבר זמן רב והוא כבר משמש פסיקות בבית המשפט העליון. וכך כותבת לאחרונה השופטת ברק-ארז באחת מפסיקותיה:

"יש להודות על האמת: טוב היה אילו ההגדרה למונח 'ציוד קצה' הייתה פשוטה ו'ידידותית' יותר. גם בהקשר זה ניתן לומר דברים בשבחיה של 'השפה הפשוטה' (ראו: רן לוסטיגמן ומיכל אהרוני" זאת ועו"ד! – דיוקן העברית המשפטית בישראל). יש אף לקוות כי השינוי המוצע לצו התקשורת יוביל להבהרת ההגדרה באופן שימנע טעויות עתידיות".

שאלות שנשאלו ונענו באתר: מיהי פוילישע דריפקע, מהיכן הגיעה ההתלהמות, מה בין מים פושרים לפשרה רקובה ועוד, ראו בשאל את רוביק, שאלות אחרונות, בשני הדפים.

חדש בבמת אורח: גדי החירש ותלמה העצובה: אהרן מוריאלי על שמות משפחה בעקבות מומים

בפינה של פול אוגדן: הפיליפינים, הרבה איים – הרבה שפות

תגיות :
קטע מציור העטיפה של "זו ארץ זו". איור: דודו גבע תמונה ראשית
פוסטים רלוונטים בנושא

תגובות

דפנה קירש
שלום רוביק, בדיוק לפני מספר ימים יצא לי לדון בשאלה שהעלת על האופן שבו נוצרות מילות סלנג, והאם הן יכולות להוולד מאירוע נקודתי מזדמן או פרטי, או שהן חייבות בסיס של דימוי או אסוציאציה המשותפים למעגל רחב של אנשים. ביטוי הסלנג "מצב כפית" מייצג מצב של עייפות קיצונית, שבו הכול מצחיק וצוחקים מכל שטות מרוב טשטוש וערפול מחשבה. בשתי הזדמנויות שונות לפחות יצא לי לשמוע תיאור של מקורו בתור אירוע שהיה, שבו מישהי אמרה לחברתה "כל דבר מצחיק אותך עכשיו, אה? תצחקי גם אם אני אגיד לך עכשיו "כפית"?" והשנייה בתגובה התפוצצה מצחוק מהמילה "כפית". הסבר זה נראה לי נקודתי מדי, כי השימוש היה יכול להיות בכל מילה אחרת (למשל "ואם אני אגיד לך עכשיו "ברווז" גם תצחקי?" וכתוצאה מכך המצב היה נקרא "מצב ברווז"). בנוסף, אירוע בודד שכזה היה מצריך זמן רב להטמעה ולהגעה לתפוצה רחבה של הביטוי. הסבר אחר היא שבמצב זה מקופלים כמו כפית, אך אף הוא נראה לי הסבר שבדיעבד. האם יש לך סברה בנוגע למקורו של הביטוי? בברכה, ד"ר דפנה קירש.
19 באוגוסט 2016 הגב

הוספת תגובה