האבטיח הגיע, הנקודה מתה, ומה זה להשתרכב

רוביק רוזנטל | 24 ביוני 2016

האבטיח נולד בתנ"ך והוא שורד בשפה עד ימי הקיץ של המאה ה-21, הצבא הוא בית חרושת לפעלים ושורשים עבריים, איך הרגה הרשת החברתית את הנקודה, וסיפור משפחתי על עדה שנשכחה

האבטיח הוא מלך הקיץ הישראלי. הפרי הענק הזה, המגיע עד המשקל האימתני של עשרים קילוגרם, ממלא את המקררים, מצנן את מפגשי המשפחה, משמש ככיבוד חובה בכנסים, ועונה על שאלת הקרש העתיקה "מה זה ירוק בחוץ, אדום בפנים ויש לו גרעינים של אבטיח".

תפוח-דלעת, מלון, מלפפון

האבטיח מופיע פעם אחת במקרא, בספר במדבר, בתלונת בני ישראל על החיים הטובים במצרים: זָכַרְנוּ אֶת־הַדָּגָה אֲשֶׁר־נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת־הֶחָצִיר וְאֶת־ הַבְּצָלִים וְאֶת־הַשּׁוּמִים". בן יהודה מגדיר במילונו: "פרי אדמה מלא משקה, ממין הקישואים והדלועים". בתרגומים לארמית מתורגם האבטיח 'מלפפון', אך אל דאגה, המומחים מאוחדים בדעה שהאבטיח שאכלו אבותינו הוא אכן הפרי המתוק והעסיסי שאנחנו אוכלים היום. מהיכן אפוא התרגום? המלפפון התלמודי-ארמי אינו מה שאנו אוכלים היום, ביוונית הוא נהגה מֶלוֹס-פֶּפּוֹנֶס, 'תפוח-דלעת', כאשר מֶלון ביוונית הוא שם גנרי לפירות שונים, ובראשם התפוח. היום משמש מֶלון כשם כללי לפירות ממשפחת הדלועיים, וביניהם המֶלון והאבטיח. בעברית נקרא בעבר המלון 'אבטיח צהוב', בעקבות השם הערבי בַּטִיח אַצְפַר.

באשר למקור המקראי, כאן ניטש במחצית המאה הקודמת בין הלשונאים ויכוח מר על השאלה מהו קישוא, כאשר הלשונאי ש.ד. יפה סבור שהוא המלפפון בן זמננו, והוא מזוהה בטעות עם הקישוא עקב דמיונה של המילה ל'כוסא' הערבית, ואחרים חולקים עליו. החציר שבפסוק הוא ככל הנראה הכְרֵשָה, המוכרת לנו היום גם בשמות לוף ופראסה. 

מכל מקום, המילה הארמית לאבטיח היא בשתי גירסאות:  'אבטיחא', וכן 'בטיח' שלה נוספה  א' לצורכי קלות ההגייה, המכונה א' פרוסטֶתית. המילה בטיח מוכרת מדמותו של הברנש התלמודי בן בַטיח, שעליו נאמר "שיעורו כמלוא אגרוף גדול, זה הוא אגרופו של בן בטיח". הכוונה אולי לאגרוף כגודל אבטיח, אם כי נאמר גם שגודל אגרופו של בן בטיח כראש תינוק. בן בטיח הוא בן אחותו של רבן יוחנן בן זכאי, והוא היה ממונה על האוצרות. יש המזהים אותו עם הסיקריק אבא סיקרא.  המילה הערבית בטיח היא השאלה מן הארמית, ולא מילה ערבית מקורית. את הניב "לא [משהו] ולא בָּטִיח שאלנו מן הערבית: ערבית: לַא ... וַלַא בָּטִיח (לא.. ולא אבטיח); גם: בַּלַא ... בַּלַא בָּטִיח' (בלי ... בלי אבטיח). בערבית נמצא גם את הניב "אוחז שני אבטיחים ביד אחת", גירסה לניב העברי "אוחז את המקל בשני קצותיו".

ערב על אבטיחים יורד

האבטיח נתן את שמו לאתר שיבושי השירים הישראלי, בעקבות השיבוש המפורסם לשירו של שלמה ארצי: "אבטיח, אני יודע זאת פתאום". הגבעה הלבנה שבמפגש הערים תל אביב, גבעתיים ורמת גן קרויה גם גבעת בטיח, אולי בעקבות הטענה שפעם גידלו בה ובסביבתה אבטיחים, ועליה כתב יעקב גרוס, בשם העט רם זור, את ספרו: "גבעת בטיח: תל אהבהבים". שלמה ארצי נזכר בשירו "חום יולי אוגוסט" בגעגועים במוסד התל אביב אבטיחים (בלמעיל) שבו זללו אלפי חוגגים מדי יום אבטיח וגבינה בולגרית לחוף ים תל אביב. אריאל זילבר שר: "ארבע מאות מיליון מזי רעב, ואני, מי אני? מה אני? יושב על צלחת אבטיחים על שפת הים, משקפיים כהים". כבר לא. נורית זרחי שרה על אישה אחת שגרה בתוך אבטיח, ונעמי שמר על "אבטיחים כהור ההר", ומזכירה את ביטוי השוק האבטיחי "על הסכין". בשיר "מכופף הבננות" שאותו שר אריק איינשטיין, מספר לנו מאיר אריאל: "אבטיחים הרי ראיתם בצדי דרכים, עכשיו אתם יודעים מי מסמן את הפלחים".

האבטיח פופולרי גם ברחבי העולם, והוא מככב גם בסרטון רשת ויראלי המשגע את העולם, בז'אנר סרטוני היוטיוב ההופכים את כולנו למטומטמים, לפחות זמנית.

מותה של הנקודה

במאמר מרתק שהופיע בניו יורק טיימס מספר לנו דייוויד קריסטל, אחד מגדולי הבלשנים של העת החדשה, על מותה של הנקודה כסימן פיסוק.

למעשה, כפי שטוען קריסטל, הנקודה לא מתה, אלא משמשת היום כביטוי רגשי, כמו סימנים פיסוק אחרים בשפת הרשתות החברתיות. בעוד סימני הקריאה מציינים התרגשות והעצמה, שלוש נקודות מבוכה וכדומה, הנקודה מציינת פסקנות, אגרסיביות וכעס. לכך יש שימוש גם בשפת הדיבור, שבה 'נקודה', מציינת פסקנות וקביעה ש”הנושא סגור וברור”, ראו ערך ג. יפית. המקור באנגלית: period.

לטענתו של קריסטל יש להוסיף ששפת הרשת מתאפיינת בחיקוי של שפת הדיבור. שפת הרשת שברה את ההבחנה המקובלת בין שפת הכתיבה ושפת הדיבור, ומשתמשת לשם כך באמצעים שונים, וביניהם סימני פיסוק. שפת הכתיבה המקובלת אינה משמשת בסימני פיסוק לצורכי ביטוי רגשי, אלא רק לצורך יצירת קצב הזרימה של הטקסט, והיא מסתפקת בעיקר בנקודות ופסיקים.  שפת הכתיבה ברשת מחפשת דרכים לביטוי רגשי ישיר ומועצם, ולכן מעמד סימני הפיסוק שלה שונה.

העורכת הגאונית של הסופר המפורסם

בעניין זה כותב הסופר הרוסי יורי מור: "נזכרתי בסיפור מדהים מתולדות הספרות הרוסית. הרוסית, לעומת העברית, מאוד קפדנית לגבי נקודות, פסיקים, מירכאות, נקודה ופסיק וכדומה. לאחד הסופרים הגדולים הרוסיים שחי במאה העשרים היו בעיות בתחום זה. פעם מסר לאיזה ירחון את הסיפור החדש שלו. העורכים והמגיהים אחזו את ראשם מרוב המצוקה: כתב היד היה מלא שגיאות! איך לומר זאת לסופר הדגול? מי יעז לגעת בטקסט של הקלָסיקון החי? בסוף הגיעה אחת, אישה בת שבעים שלה ניסיון גדול בתחום, והעמיסה על עצמה את העול.

בבוקר בו יצא לאור הירחון עם אותו הסיפור הגיע למערכת הסופר וצעק בפתח: "מי ערך את הטקסט שלי?!" העובדים המבוהלים הצביעו על הזקנה. הסופר קפץ אליה, חיבק והכריז: "את גאונית!" "אבל לא שיניתי מילה", ענתה האשה, "רק שמתי נקודות ופסיקים במקומות הנכונים".

פעלים צבאיים

ראש אמ"ן הרצי הלוי זרק לחלל הלשוני פועל צבאי חדש: "להשתרכב". "אנחנו משתפרים", אמר, "אבל במציאות מורכבת. כלומר: משתרכבים". לפועל המשורכב הזה יש להעניק זמן של חסד, אך השפה הצבאית זרועה בפעלים שהומצאו על ידי אנשי צבא, הן בשפה הרשמית והן בסלנג. להלן רשימה חלקית, מוצגת כשמות פעולה.

איכון. קביעת מיקום. מכאן גם שם התואר 'ממוכן'.

אִפְסון. בעקבות המילים הצבאיות אפסניה ואפסנאות.

בִּרבור. דיבור יתר, פועל שחודש על ידי עוזי נרקיס.

ג'יבול. טיפוס על ג'בלאות.

החרשה. השתקת מימיות ביציאה למסע, וגם אכילת ממתקים בחשאי כדי לא לחלק לחברה.

הנפצה. העברת שמועה לא מבוססת.

הסלקה. החבאה בסליק, מחבוא נשק מימי הבריטים ימ"ש.

הרעלה. החדרת מוטיבציה, בעקבות 'רעל'.

התברברות. איבוד דרך בשטח פתוח.

התחרעות. התנהגות פרועה ואלימה.

התעפצות. שינה בלתי מתוכננת ועמוקה למדי.

טרטור. התעללות בפקודים באמצעות פקודות חוזרות ושרירותיות.

לְזִירה. שימוש בלייזר.

מיגון. פועל צבאי בשימוש נרחב.

מיסוך. הסוואה והסתרה של פעילות צבאית.

מִכתוּש. יצירת מכתש באמצעות פיצוץ.

מִתְקון. שילוב מתקני עזר, בדרך כלל בכלי רכב.

נִיְילון. עיטוף כל מה שזז בניילוניים, פעילות ג'ובניקית נפוצה.

נִצְנוץ. התנהגות אדישה באופן קיצוני.

סגלול. שינוי טכני הנעשה באמצעי לחימה או בציוד.

עִדְכּון. פועל שנוצר בצבא והפך לנחלת הכלל.

צ'יפור. הענקת הטבות מסוגים שונים, בעקבות צ'ופר, מילה שנולדה בסלנג הצבאי בשנות השישים.

שִפְצור. השבחה ביוזמה עצמית של ציוד, נשק וביגוד. הלחם של 'שיפור צורה'.

תיזוז. הפעלת פקודים באמצעות התרוצצות בלתי פוסקת.

תכלול. ביצוע אינטגרציה.

תִצְפות. ישיבה בתצפית.

תִקְנון. יצירת תקנון.

תרחוף. העלאת חלקיקי ארוסול מנוגעים.

ממשיכים לאמנע בציר

ובעניין זה כותבת העורכת הלשונית מוריה יזרעאלב: "אני עוסקת בהתקנת ספר בהוצאת משרד הביטחון ומודן. פעמים רבות בספר מופיע השורש 'לאַמְנֵעַ' (בהטיות שונות). ציטוט לדוגמה: 'הרמטכ"ל ביקש לדעת האם חיל האוויר ממשיך לאמנע בציר בֵּירוּת-דמשק, והטעים שזו מטרה קבועה, שתקיפתה אינה מצריכה אכוונה'".

'אמנעה' היא מונח במילון הרשמי של צה"ל למונחים צבאיים. המונח האנגלי המקביל הוא interdiction. הגדרתו: "פעולה או תוצאה של תקיפה כוחות שאינם מועסקים בפועל
בקרב, ותקיפת אמצעי שטח של האויב". מכאן גם 'מרחב אמנעה'. בהמשך מובא הערך 'אמנעה אווירית', התואם את השאלה: "מבצעי אמנעה באמצעות כוחות אוויר". יש גם "אמנעה אווירית קרובה" נגד מטרות קרקע של אויב, העלולות להשפיע ישירות על פעילות כוחות היבשה; וכן 'אמנעת דַיִק משותפת', טכניקת אמנעה המכוונת ליצור לכוחותינו יתרון ניידות על כוח האויב. 'לאמנע' הוא הפועל, 'אמנעה' היא שם הפעולה.

מיהם הג'רמקולים

כמה וכמה תגובות הגיעו לשאלה על מקורה של העדה הג'רמקולית, שממנה נותר לפליטה בית כנסת בירושלים. על פי ויקיפדיה עדה זו היא עדה אורפלית. היהודים יוצאי העיירה האנטולית סוארק (Suruc) קרויים סוארקלים, והעיירה ג'רמיק (או צ'רמיק) - ג'רמוקלים, וכן צ'רמוקלים. גם הם מכונים אורפלים, לצד יוצאי אורפה.

ורד עמרמי מביאה את הדברים ממקור ראשון: "משפחתו של בעלי הגיעה מהעיר ג'רמוקליה לירושלים בתחילת המאה הקודמת. העיר נמצאת בטורקיה, בסמוך לאורפה שממנה הגיעו האורפלים, ויש הטוענים שהיא אור כשדים. בני משפחתו הם משפחת לוי, וקיימת השערה שהם צאצאי שבט לוי אשר הגיעו אחרי חורבן הבית השני, שכן לא עזבו את המקום לאורך כל השנים מאז. כל יהודי העיר עזבו בן לילה ונדדו, דרך טבריה, לירושלים".

גרמקולים

בית הכנסת של העדה הג'רמקולית בירושלים. by Ester Inbar, available from http://commons.wikimedia.org/wiki/User:ST

עקיבא והקופסאות

חננאל מאק מתייחס לשאלתה של שושי לגבי מילים המסתיימות בא' כגון קופסה/קופסא, גרסה/גרסא: "נראה ששושי ילידת הארץ אכן יודעת עברית ומודעת לה הרבה יותר מביל גייטס ומבבילון, אבל בנושא שלפנינו תנוח דעתה: חתימת המלים הארמיות שנדונו בשאלה ובתשובה באות א' אופיינית לתלמוד הבבלי ולארמית הבבלית, ואילו החתימה בה' אופיינית לתלמוד הירושלמי ולארמית הגלילית. כך לדוגמה נכתב שמו של ר' עקיבא בתלמוד הבבלי כ'עקיבא', ואילו במקורות הארץ-ישראליים המקבילים הוא נכתב 'עקיבה'".

ובאותו עניין שואל אורי לאור: אם הא' המסיימת אינה תקנית, האם צריך לומר: קופסות ולא קופסאות, דוגמות, כורסות, גרסות? בעניין זה קובעת האקדמיה כי שתי הצורות נכונות ואפשריות: דוגמות/דוגמאות, כורסות/כורסאות וכדומה. הסיומת –אות אינה קשורה לא' המסיימת או לצורת הנקבה. היא מקובלת למשל במילה 'מרחצאות' (ריבוי של מרחץ), וכן במילים לועזיות: תאטראות, אוניברסיטאות וכדומה.

שאלות שנשאלו ונענו השבוע: מהיכן צצו המילים מליאן וסמאל, מי סופר את הכסף במדרגות, האם חיבוק דוב זה טוב או רע, ועוד קראו בשאל את רוביק, שאלות אחרונות.

בפינה של פול אוגדן רוצה להיות בלשן? האגודה האמריקאית לבלשנות מציעה כמה וכמה סיבות ללמוד את המקצוע.

חדש בבמת אורח: אהרן מוריאלי כותב על פרקי זמן כשמות משפחה בישראל 

תגיות :
by Cutea Benelli and the eye is askew!; Flickr תמונה ראשית
פוסטים רלוונטים בנושא

תגובות

אסף
כתוב : ״איכון. קביעת מיקום. מכאן גם שם התואר 'ממוכן'.״ לדעתי צריך להיות מאוכן .
23 ביוני 2016 הגב
יוסי אבידור
בשפה העברית קיים ביטוי: "קצר קומה מלא ערמה" בשפה הערבית קיים ביטוי אחר: "טאויל והאביל", לאמור: גבה קומה וטיפש (אהבל) האם קיים הסבר מדוע העברית נטפלה לקצר הקומה, ולעומת זאת הערבית נטפלה לגבה הקומה? תודה
23 ביוני 2016 הגב
מרטינה בובר
טאוויל והאביל וראסו כליל.
24 ביוני 2016
קובי מור
רוביק נעמי שמר הזכירה אבטיחים ב"הר ההר" ומן הסתם כיוונה לשדה הבולבוסים ליד הר ההר, בנגב ליד אורון. הבולבוסים (תופעה גיאולוגית מעניינת) שם אכן מזכירים אבטיחים גדולים. ושאלה: אתה כותב "שאלות שנשאלו ונענו השבוע". האם לא נכון יותר לכתוב "שאלות שנשאלט השבוע ונענו"?
24 ביוני 2016 הגב
ישראל עם רם
כִּי אֶת רַגְלִים רַצְתָּה וַיַּלְאוּךָ וְאֵיךְ תְּתַחֲרֶה אֶת הַסּוּסִים וּבְאֶרֶץ שָׁלוֹם אַתָּה בוֹטֵחַ וְאֵיךְ תַּעֲשֶׂה בִּגְאוֹן הַיַּרְדֵּן. בפסוק הזה מפרק י׳ב בירמיהו, המלה בוטח כמובנה בלשון ימינו יוצרת שבירה של הסימטריה בין שני חלקי הפסוק, הבאים להדגיש בדרך של קל וחומר איטיות ופחדנות. אבל הלא אין לחשוד בתנ״ך שייכשל בשימוש שגוי במילים, על כן יש לברר את פירוש המילה בוטח. ואכן, בערבית השורש בטח משמעותו להשתרע. מכאן שאבטיח הוא פרי צמח משתרע, ולא צמח הבוטח בעצמו. כעת מסתדרים שני חלקי הפסוק היפהפה הזה ונשמרת סימטרית הקל וחומר, תוך יצירת איזכור שני במקרא לאבטיח, אם גם בעקיפין.
26 ביוני 2016 הגב
יעקב ריקלר
למונח הצבאי זיווד. כבר בשנות החמישים הייתי איש =צוות של שרמן, וכל פעם שקיבלנו טנק היינו מזוודים אותו. המונח לכן וותיק מאוד
30 ביוני 2016 הגב

הוספת תגובה