מדיחים ח"כים, כותבים בשגיאות ואוכלים על פי הוראות הרמב"ם

'חוק ההדחה', הקרוי בגירסה מרוככת ומכובסת 'חוק ההשעיה' מסעיר את הכנסת ואת המרחב הציבורי. המילה 'הדחה' והפועל 'להדיח' דורשים פיצוח. השורש הוא נד"ח, והוא מופיע במקרא 55 פעמים בשלל משמעויות, ובדרך כלל קשור להרחקה, גירוש וגלות. מכאן גם 'מקום נידח' (וכאן בבניין נפעל), מקום מרוחק. כבר בתנ"ך 'להדיח' פירושו גם פיזי או פוליטי: לגרש, ככוונת חוק ההדחה העכשווי; וגם במשמעות מוסרית: להסיט מישהו מדרך הישר, כמו בספר דברים: "להדיחך מעל ה' אלוהיך". מאלה נולד הביטוי התלמודי 'מסית ומדיח'. תומכי החוק רוצים איפה להדיח את מי שלטענתם מסית ומדיח לטרור. מתנגדי החוק סבורים שהחוק מדיח את מדינת ישראל מערכיה הבסיסיים של הדמוקרטיה.

יש בלבול מתבקש בין הפועל הזה לפועל הנשמע זהה: להדיח, ובלשון ימינו: לשטוף את הכלים, להדיח אותם במים. השורש הוא דו"ח, וגם כאן המקור כבר בתנ"ך, והמשמעות אינה רחוקה כל כך: להרחיק את הלכלוך. הפעלים הִדִּיח (גירש) והֵדִיח (שטף) נשמעים שונים, אבל המילים הַדָּחָה (גירוש) והֲדָחָה (שטיפה) נשמעות זהות. שורש דומה במשמעות ובצליל הוא דח"ה, שגם פירושו הרחיק. חוקרי העברית מעריכים ששלושת השורשים האלה קרובים זה לזה, וכן השורש הנדיר דח"ח, במשמעות דומה.

השעיה או השהיה

דפנה קירש מתייחסת למילים 'השעיה' ו'השהיה': ההבדל, אם הבנתי נכון, הוא שהשהייה קשורה לעיכוב בזמן (למשל פעולה חשמלית שאינה מתחילה מיד עם הלחיצה על המתג, אלא לאחר השהייה), והשעיה - הרחקה זמנית (למשל, תלמיד המושעה מבית הספר). אך לעיתים, בשל הקרבה והדמיון במשמעויות, לא ברור איזו מהן מתאימה יותר".

ההבחנה של דפנה נכונה, וכך גם הבלבול בין המילים הדומות זו לזו. הִשְעָה הוא פועל מקראי. לשעות למישהו פירושו לפנות אליו. לשעות ממישהו: לסור ממנו. להשעות פירושו אם כן להפנות דבר מה מן הדרך, להסיר, והוא מופיע בצורה מקוצרת בישעיה: "השמן לב העם הזה, ועיניו הָשַע". בעברית החדשה  אומצו הפועל להשעות ושם הפועל השעיה לעולם הארגונים, וגם לפוליטיקה: הסרה זמנית, ואם תרצו, הדחה זמנית. הדמיון ל'השהיה', במקרה זה, מקרי בהחלט.

כל שתיקה דקה

יהודית פרידמן מתייחסת לשיבושי הכתיב, שחדרו כפי שהוצג בטור קודם גם לכיתובי ערוצי הטלוויזיה: "בעבודתי באחת המכללות עברו אצלי מאות עבודות של סטודנטים, שמהן דליתי מאות פנינים". יהודית מביאה שורה ארוכה של דוגמאות. חלק הן שגיאות כתיב פשוטות:

כרי - קרי (ההיפך מכתיב) * נדבח – נדבך * מוסג – מושג * נתמח – נתמך * כרוחה – כרוכה * תחופים - תכופים.

במקרים רבים כותבים הסטודנטים מילה הנשמעת כמו המילה הנכונה אבל ההקשר מעיד שמדובר בטעות. שיבוש כזה נקרא הומופון. דוגמה לכך מצאנו גם בערוץ עשר השבוע, כאשר התיאור "חיילים במארב" הוצג בכיתוב כ"חיילים במערב". דוגמאות יהודית: אורך חיים – אורח חיים * כריש – קריש * סחיר – שכיר * מכסה – מחסה * הפריח – הפריך * עיקוב – עיכוב * מטווה – מתווה * עכבות – עקבות * רוכש – רוחש  ועוד.

ויש גם שיבושי ביטויים, ספורט אהוב מאוד על ישראלים: "כל שתיקה דקה" (במקום "קול דממה דקה"), וגם 'קידמת דנן' (במקום 'מקדמת דנא').

מצטכר, זה לא אני, זה המחזב

שגיאות כתיב הרבות ברשתות החברתיות מהוות כבר בסיס למשחק לשון חדש, המוגדר "שגיאות הקלדה בסמארטפון כמחוללות שפה". רובי גורדון מביא חמש מילים מחודשות אותן חולל הסמארטפון, או עשוי לחולל:

אובֵב. דרגה שבין אוהב למחבב: "אני אובב לקרוא את הבדיחות שלך".

דֶל. של, אבל עם ניחוח אומנותי אירופי: "קראת את החדש דל גרוסמן?"

כָּניתָ. ענית בכנות: "לא כנית לי על ההזמנה ששלחתי".

מַחְזֵב. מחשב שאינו מתפקד כמצופה, המחשב המאכזב: "על הבוקר קפצו לי הודעות מעצבנות במחזב".

מִצְטַכֵּר. אדם המצטער על בעיה שכבר מוכרת אצלו. "כולם מחכים. שוב אתה מאחר?!" – "מצטכר".

תודה אָבָה. תודה רבה המלווה בהסתייגות, 'תודה, אבל...': "תודה אבה. מתי ניפגש?"

האינדיק והאנקונדה

ירון אוסטרובסקי הוציא בהוצאת גוונים ספר עב כרס שכותרתו בשם "קוף אחרי בן אדם", והוא מוגדר "לקסיקון חייתי אנושי". הספר עוסק בעיקר במילים, ביטויים ואגדות שיוחסו לבעלי חיים בתרבות האנושית, כשביניהם גם האדם הוא סוג של בעל חי. יש פה חומר רב, ועם זאת לצערי הספר רצוף פגמים וגדוש לעייפה. יש בספר חומר ללקסיקון בעלי חיים קצר ומגובש, הבורר את הבר מן התבן ומנכש עשבים שוטים, אך המהלך ההכרחי הזה לא נעשה, וחבל.

לצד הערה מחויבת זו, כמה מובאות ראויות לזכירה.

אינדיק (תרנגול הודו) הוא שם עממי להשלכת חיצים ידניים ללוח מטרה, אולי עקב הנוצה המייצבת את החץ או ציור המטרה.

אנקונדה היא שם מסחרי למתקן רכבת מסתחררת במתקני שעשועים, על שם נחש מים גדול.

דה שבו הוא שמה של המכונית הצרפתית הקטנה שיצאה מהמחזור. פירושו בצרפתית 'שני סוסים', שהוא על פי הספר כוח המנוע של המכונית. בעברית המכונית הנ"ל נקראה גם פחנוע.

דובון הוא שם המעיל הרוח, שהתגלגל (כנראה) מהשם הרוסי לאותו מעיל – דובלונקה.

סוקה היא הגירסה הרוסית של כינויים המשווים אשה רעה לכלב, כמו ביץ', כלבתה, צ'ילבה ועוד.

פורצלן, אותה חרסינה מבריקה, נקראת על שם צדפת מאכל, שנקראה כך כי על פי הספר "החריץ בין שני קשוותיה נראה כאבר מין של חזירונת".

מלכת אנגליה על הקשקש

מאיר שלו מזכיר כי אמרת החינוך בדבר הסעודה אצל מלכת אנגליה מופיעה אצלו בספר "יונה ונער", עמ' 46. הקטע עוסק בעניין הקפדתו של אבי המשפחה על נימוסי שולחן: "לפעמים שאל - אינני יודע אם בצחוק או ברצינות – 'מה יהיה אם מלכת אנגליה תזמין אתכם לארוחת ערב?' ואת הערת: 'בדיוק מה שיהיה אם אנחנו נזמין אותה'".

אליה דנציגר כותבת: כשקראתי את הקטע על שמות קצרים נזכרתי במחקר שהובא בידיעות אחרונות לפני מספר שנים. וכך נכתב בו: "רוצים ילד רגוע? תבחרו שם נכון. אפרים, אליהו ושולמית אולי אינם מובילים בשוק השמות המבוקשים, אבל מחקר חדש שנעשה באוניברסיטת ת"א טוען: ילדים שקוראים להם בר, סער או גל סובלים מחוסר ריכוז והפרעות קשב". אבל כדאי להירגע,  אין להסיק מכך שלכל מי שיש שם קצר יש הפרעת ריכוז.

נאוה בת צור מתייחסת לשאלה בדבר הביטוי 'על הקשקש': איני יודעת מהו המקור, אבל אוכל לשער: לי זה עשה אסוציאציה לביטוי בעל משמעות דומה, 'על חוט השערה". בשניהם הכוונה למשהו לא בדיוק יציב - הקשקש מתנער בקלות מהראש. כשגלשתי באתרים ברשת מצאתי שהביטוי מתורגם by a hair  ובאחד מהם מובא גם ביטוי מקביל לו: hang by a hair.

ארוחת הבוקר של הרמב"ם

אורלי שואלת: האמרה "בבוקר אכול כמו מלך, בצהרים כבן מלך, בערב כאביון" מיוחסת לרמב"ם. האם אכן הוא אמר אותה?

מאחר שלא נמצאה בחיפושיי אסמכתה לאמירה הידועה הזו פניתי לפרופ' חננאל מאק, יקיר האתר, וזו תשובתו: "הרמב"ם היה אחד מאותם אישים המושכים אליהם כמגנטים ניסים ונפלאות, סיפורי פולקלור למיניהם, סיפורי צדיקים וגם פתגמים עממיים - טובים, פחות טובים והרבה פחות טובים. האמרה המצוטטת נשמעת לי כמו אחד מאלה. אינני מכיר אותה, והיא רחוקה בעיני מסגנונו של הרמב"ם כרחוק מזרח מצפון מערב. נראה שמקורה מקובץ פתגמים עברי או ערבי, וברבות הימים הולבשה על הרמב"ם ברוח המשפטים הקודמים.   

גם ההמלצה לאכול רק או כמעט רק בבוקר אינה ידועה לי מדברי הרמב"ם. עם זאת מכמה משפטים שלו בפרק העוסק בבריאות האדם משתמעת מסקנה שאינה כה רחוקה מההמלצה הזו. הנה כמה משפטים מדבריו בפרק הרביעי של הלכות דעות, בתוך ספר המדע - הראשון בארבעה עשר חלקי משנה תורה: 

הלכה א'. "לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב, ולא ישתה אלא כשהוא צמא, ואל ישהה נקביו אפילו רגע אחד, אלא כל זמן שצריך להשתין או להסך את רגליו יעמוד מיד".  דברים אלה נכונים תמיד, אבל מתאימים בייחוד לשעות הבוקר. 

הלכה ב'. "לא יאכל אדם עד שילך קודם אכילה עד שיתחיל גופו לחום, או יעשה מלאכתו או יתייגע ביגע אחר, כללו של דבר יענה גופו וייגע כל יום בבוקר עד שיתחיל גופו לחום וישקוט מעט עד שתתיישב נפשו ואוכל".  

הלכה ה'. "לא יישן אדם לא על פניו ולא על עורפו אלא על צדו, בתחילת הלילה על צד שמאל, ובסוף הלילה על צד ימין, ולא יישן סמוך לאכילה אלא ימתין אחר אכילה כמו שלוש או ארבע שעות, ולא יישן ביום". מהקביעה שאין לאכול בערב או בלילה, יש מי שיסיק ששעות האכילה העדיפות הן בבוקר.

הלכה יג. "לעולם ישתדל אדם שיהיו מעיו רפין כל ימיו, ויהיה קרוב לשלשול מעט, וזה כלל גדול ברפואה. כל זמן שהרעי נמנע או יוצא בקושי חלאים רעים באים, ובמה ירפה אדם מעיו אם יתאמצו מעט? אם היה בחור יאכל בבוקר בבוקר מלוחים שלוקים מתובלין בשמן זית ובמורייס ובמלח בלא פת, או ישתה מי שלק של תרדין, או כרוב בשמן זית ומורייס ומלח; ואם היה זקן ישתה דבש מזוג במים חמים בבוקר וישהה כמו ארבע שעות ואחר כך יאכל סעודתו, ויעשה כן יום אחד או שלשה או ארבעה ימים אם צריך לכך עד שירפו מעיו". בתיאבון.

שאלות שנשאלו ונענו השבוע: מה מקור המילים 'תעריף' ו'קלאס', מהיכן הגיעו הביטויים 'לכל הרוחות והשדים' ו'לתנות אהבים', מה הקשר בין מריחה לשוחד, איך אומרים בעברית 'תה', ועוד ראו בשאל את רוביק, שאלות אחרונות

חדש בפינת עיון: לכל מילה יש סיפור, התפיסה העומדת מאחורי התוכנית "סיפורי מילים"

בפינה של פול אוגדן: פו הדב מדבר בשלל שפות קווקזיות