גברים רוצחים, אסא כשר ותקנות הכתיב החדשות

רוביק רוזנטל | 23 ביוני 2017

מה חושבים הרוצחים על עצמם ועל הנשים שרצחו, ומי הקורבן בעיניהם? זיכרון נושן ומאלף משיעורי אסא כשר, מה חדש בתקנות הכתיב המלא, מה זה למפרע ואיך אומרים נמל

מגיפת הגברים הרוצחים את נשותיהם מחזירה אותנו אל מחקר שערכה לפני מספר שנים רקפת דילמון, שחקרה את הדרך בה תופסים גברים שרצחו את נשותיהם את עצמם ואת מעשיהם. תיאור מפורט של המחקר מופיע בטור מן העבר, ולרענון כמה תובנות.

אני לא אכנס 3 שנים, אני אכנס מאסר עולם

הבעל הרוצח מציג עצמו כאדם חיובי, "אדם נורמטיבי", ואפילו משכיל: "הייתי תלמיד מחונן, היתה לי הצלחה בלימודים". הוא טוב לב: "תמיד הייתי חותך מהלחם ונותן לאחרים". הוא דובר אמת: "כי אני כזה שאם אני רוצה להגיד משהו, אני לא מסתיר אותו. ישר בפָנים". הוא כמובן נאמן לאשתו: "היא ניסתה להתחכך איתי אחרי 4-3 חודשים, אבל אמרתי לה שאני נשוי ולא הסכמתי." הנשים לעומת זאת מרושעות: "שום דבר לא סיפק אותה... לאשתי הייתה תאוות בצע... זה מה שעניין אותה – הכסף". שקרניות: "החליטה לתפוס ממני את הילד... כאילו גנֵבת זרע כזה". בוגדניות: "הסתבר שהיה לה מאהב שהיא קנתה לו וולוו חדש".

שיחות רבות עם הגברים הרוצחים מתמקדות בילדים. גם כאן הגברים הם אבות מושלמים: "כל התקופה אני הייתי איתו, אם זה ימי הולדת שלו בגן, לרחוץ אותו, לטפל בו, לשחק איתו, להרדים אותו", והנשים אימהות רעות: "היא התחילה להתפרפר, לא לחזור הביתה, להסתובב. לא עניינו אותה הילדים".

גם תיאור הרצח מתמקד במבנה 'הטוב מול הרעה': "היא אמרה: 'מי אתה בכלל?! חתיכת אפס, אני אעשה ממך צמח!'. אז נתתי לה מכה, היא נשכבה על הרצפה. אז היא ירקה עליי, אמרה שתתקשר למשטרה ואני אכנס 3 שנים בית סוהר. אמרתי: 'אני לא אכנס 3 שנים, אני אכנס מאסר עולם'. חנקתי אותה, שמתי אותה באמבטיה, שמתי לה שקית על הפרצוף". תיאור נוסף: "היא ניסתה לדקור אותי, ואני הגבתי בזה שנתתי לה מכה עם מפתח גלגלים של האוטו שלה".

גם כשהמספרים מכירים בכך שגרמו למותן של הנשים, לרוב הם אינם מגדירים את המעשה כרצח. חלקם מגדירים זאת כטעות או תאונה. רק ארבעה מהם אמרו שרצחו ממש. בין הנחקרים היו שטענו שפעלו בלא הכרה ולא היו שפויים בשעת ביצוע הרצח: "היה לי שחור כזה בעיניים, לא יודע, לא מבין, לא רואה כלום". שורה תחתונה: אני, הגבר, הוא הקורבן, היא הביאה את זה על עצמה.

אסא כשר וזכותנו על הארץ

סערת הקוד האתי מסרבת לשכוך, מה שמחזיר אותי לזיכרון ישן אך חד. בשנות השבעים, ואני סטודנט לתואר ראשון בפילוסופיה, נרשמתי לקורס מבטיח: "פילוסופיה ונושאים אקטואליים". את הקורס לימד פרופסור צעיר, אסא כשר, שזה עתה הסיר את כיפתו, כך סופר לנו, במחאה על ההקצנה הימנית של הציבור הדתי. הקורס הבטיח וגם קיים, כשר היה חד כתער. בכמה מן השיעורים בחן את הטיעון שקנה כנפיים ברחבי השיח ומתעצם מאז בהתמדה, "לעם ישראל זכות היסטורית על ארץ ישראל". הניתוח הפילוסופי של כשר היה ברור: הטיעון אינו תקף, שכן 'זכות' היא מושג משפטי-חוקתי, והיא מוענקת על ידי בני אדם במסגרת מוסדות חברתיים. 'ההיסטוריה' אינה גוף הנותן או נוטל זכויות. גם הטיעון "יש לנו זכות טבעית על ארץ ישראל" נפסל מאותם טעמים.

אינני טוען כמובן שהשיעור שנתן כשר היה נפסל על פי הקוד האתי שחיבר, אני בטוח שלא. אבל אז, באווירה ששררה בישראל ובהתקדמות הנמשכת של תנועת ההתנחלויות לתוככי השטחים שנכבשו ב-67, זו היתה אמירה פוליטית נוקבת וברורה. אפשר רק לנחש מה היה קורה לו מישהו מאנשי "אם תרצו" היה יושב בקהל בסטודנטים, ומה היה חושב נפתלי בנט, שהיה אז תינוק של בית רבן, על כך שמחבר הקוד האתי סבור שאין לנו זכות היסטורית על ארץ ישראל.

למוחורת בצוהוריים עסקנו בואומנות

התרגשות קלה אחזה בציבור לאחר פרסום החלטות מליאת האקדמיה בסוגיית הכתיב חסר הניקוד. למי שלא נחשף לעניין, האקדמיה קובעת שמילים שונות שיש בהן תנועת i או תנועת o שנכתבו על פי הכללים בכתיב חסר, ייכתבו מעתה בכתיב מלא. תוכנית ולא תכנית, אומנות ולא אמנות, לעיתים ולא לעתים, אונייה ולא אנייה, ליבי ולא לבי, מגינים ולא מגנים, סיסמה ולא ססמה. בתנועת e יתמלא עתה הכתיב בכמה במקרים של צירה על פי מתכונת הצירה המלא: עינב ולא ענב, שיכר ולא שכר. בסופי המילה בתנועת ay היוד אינה נכפלת במילים כמו הווי ומתי, אלא רק בנטיות: ידיי, עליי וכדומה. התקנות נועדו גם להטמיע הגייה נכונה של מילים שנהוג לטעות בהן: הכתיב אומנות עשוי לשרש את ההגייה amanut, הכתיב צוהריים עשוי לשרש את ההגייה tsaharayim אך המילה עשויה עדיין להיקרא tsoharayim, וכך moharat לעומת ההגייה הנכונה: mohorat.

תקנות האקדמיה אינן בגדר מהפכה כפי שניסו להציגה בתקשורת לצורך הדרמה, אלא תיקון, בעקבות הקשבה או התבוננות בהרגלי הכתיבה בספרות ובתקשורת. הדרמה התרחשה לפני שבעים שנה, כאשר ועד הלשון פרסם את כללי הכתיב חסר הניקוד התקפים עד היום. הכללים היו חשובים מפני שעל סוגיית הכתיב נערכו פולמוסים רבים, שאליהם התייחס גם יאיר אור בספרו "בוראים סגנון לדור". מחדשי השפה, וביניהם בן יהודה, נהו ברובם אחרי הכתיב החסר, והקריאה בכתביהם היתה קשה. הם פעלו אולי מתוך רצון לחבור לכתיב החסר בתנ"ך לעומת הכתיב המלא בחלקו במשנה, אף כי אף בתנ"ך אין אחידות בכתיב. מכל מקום, התיקון שעשתה הקדמיה במקום, וכאמור הוא מסכם בדיעבד התפתחויות בכתיב העברי. התיקון עדיין משאיר סוגיות פתוחות כגון הפעלים המרובעים בעבר: צינזר או צנזר, בילבל או בלבל? ומקרים של טעות קריאה בין מנהל (minhal) לבין מנהל (menahel). בעניין זה ואחרים פועלים עורכים, עיתונים והוצאות ספרים על פי החלטות מקומיות. וכמובן, תנועות a ו-e (פרט לדוגמאות בצירה מלא) נותרו ללא פתרון. חבר יהיה חֶבֶר או חָבַר, או פשוט חָבֵר. על אופציות הקריאה של הכתיב הלא מנוקד מספר החידוד הבא המסתובב ברשת.

כתיב לא מנוקד

זה היה למפרע או בדיעבד?

יעוד גונן כותב: "בתשובתך לשאלה בדבר 'בדיעבד' ציינת ש"הביטוי המנוגד ל'בדיעבד' הוא 'למַפְרֵעַ', המתייחס למה שיקרה בעתיד". זה נראה לי סותר את מה שלימדוני, ש'למפרע' מתייחס דווקא לעבר, ואכן במילון 'רב-מילים' מצאתי ההגדרה הבאה: "רטרואקטיבית, לאחור (נאמר על תשלום, על נתינת דבר וכד', על מה שכבר היה)". ההתייחסות לעתיד מוגדרת שם כשימוש בשפת-הדיבור. כמו כן בשעתי, כתלמיד, הודגש לנו שתשלום-מראש הוא 'מקדמה' ולא 'מפרעה'".

המילים'למפרע' ו'מפרעה' פותחות שאלה עקרונית: מה דינם של שימושים שהשתרשו בציבור בניגוד למשמעות המקורית של המילה? הקשבה לשפה המשמשת בציבור וגם בתקשורת, כמו גם הצצה לשימושים המצוטטים בגוגל, מבהירה שישראלים תופסים את 'למפרע' כקודם להתרחשות עתידית, בעוד מה שמתרחש בדיעבד מתייחס לעבר. כך ביחס ל'מפרעה', הנתפסת בדרך כלל כתשלום חלקי מוקדם לפני השלמתו. בשירו של יוסי גמזו "מה שיש לי לומר לך" שרים הפרברים: "מן התכלת הזו ברקיעים/ והאור הסתווי מסביב/ שאיננו בעצם כי אם/ מפרעה על חשבון האביב". אפילו בשימוש הנחשב תקני עניין העבר והעתיד אינו ברור כל כך. 'מפרעה' על פי הגדרתה התקנית היא על חוב מן העבר, אך היא חלק מתשלום שישולם בעתיד, והיא עשויה להינתן גם ברגע הולדת החוב, כלומר ללא התייחסות לעבר כלשהו. הבלבול מתעצם מאחר שהצירוף 'פרע את חובו' מתייחס אכן לחוב מן העבר. הפתרון המילוני שזוהי "שפת דיבור רווחת" אינו מעלה ואינו מוריד. אם השימוש בעניין זה רווח, ואין מדובר בטעות דקדוקית, אין לראות בו טעות אלא תהליך שינוי שהשפה חווה לאורך כל שנותיה, בוודאי העברית הישראלית. מה עושים? חיים בשלום עם השימוש הרווח, וכאשר יש מקום לאי הבנה כמו בתחום המשפטי רצוי להדגיש את הכוונה המדויקת של 'למפרע', ולא להסתמך על ההגדרה המילונית.

איך אומרים נמל?

ומעניין לעניין באותו עניין, יוחאי שלם שואל איך אומרים: נָמָל או נָמֵל. השאלה היא שוב מה פירוש "איך אומרים". תשעה מכל עשרה ישראלים שאינם קריינים ברדיו יאמרו נָמָל. בשיר הנמל שרו ילדי ישראל "תכלת מלמטה ותכלת מעל, אנו בונים פה נָמָל". במקור המשנאי המילה אינה מנוקדת, אבל ההגייה נָמֵל נקבעה על פי שיקולים ומקורות אחרים, כמו שירו של שלמה הבבלי מן המאה העשירית "יצוריו חייבים להודות חסד גומֵל, גלי ים יורדים ונכנסים לנמֵל". במילה היוונית שהיא מקור המילה העברית m נהגית בתנועת e, ובמקורות מצוי גם הכתיב נמיל המרמז על צירה מלא. לעומת זאת הצורה נָמָל נוחה יותר להגייה, והיא השתרשה כאנלוגיה למילים רבות ורווחות במשקל קטל כמו אָדָם או דָבָר, וגם בעקבות צורת הסמיכות שנקבעה: נְמַל- (תעופה וכדומה). בשנת 1991 נכתב ב"לשוננו לעם" שלמרות לחץ הציבור, אין כוונה להתיר את נָמָל, כי "יש לנטות חסד למקורות המילה". דומה שהטענה הזו חלשה. אין כאן עניין דקדוקי אלא הכרעה בין שתי הגיות לגיטימיות, ואין סיבה להעניק לכלל הציבור תחושה שהוא טועה במילה, רק מפני שבפיוט קדמון או במקור היווני היא נהגתה אחרת.

עברית, רבותי, עברית

בדצמבר 2017 תיפתח בבית אריאלה סדרת הרצאות שתעסוק בעברית החיה, במקורותיה ובגילויים הרבים שלה. לגולשי הזירה הלשונית מזומנת הנחה משמעותית. פרטים במודעה. בפנייה יש להזדהות כגולש הזירה לצורך ההנחה. הסדרה היא חלק מהפעילות העשירה של בית אריאלה בתחום התרבות.

עברית רבותי עברית

שאלות שנשאלו ב'שאל את רוביק': מהם קרצוף וצפרגול, למי יש בוהן קלובה, מתי התחילו לכסח, מה זה לעזאזל "האירוניה יורה בעצמה" ועוד, ראו בשאל את רוביק, שאלות אחרונות, בשני הדפים. יש ללחוץ על השאלה לקריאת התשובה.

חדש בבמת אורח: ירון לונדון על עלייתו ונפילתו של המבטא הספרדי בשידור העברי

חדש בבלוג רב מילים: קש יווני, ביצי שלג ואיטלקייה זועמת, על המפגש בין אוכל ושפה

חדש בפינה של פול אוגדן: מילון הברקסיט, בין הליכה על פי התהום להסכמי גירושין

תגיות :
google images תמונה ראשית
פוסטים רלוונטים בנושא

תגובות

Aviva rom
שלום רב, "למפרע" זה בדיוק כמו "בדיעבד", והניסיון להכשיר את השיבוש במקום "מראש" דומה לניסיון להכשיר את "חבל על הזמן" במשמעות ההפוכה!! בברכה,
22 ביוני 2017 הגב
רן
לעינייאן החלטאת האקאדעמייה לאלאשון העיברית להארבות ביתנועות וכול המארבעה הריי זה משובאח : קנונייה שתאגדיל את ריווחעי יאצראנייות הדייו כמו גאם יאצראנייות הנייאר. מעאנייען את כיסאוו של מי מילאו באעגוזים. סתאאאאאאאאם.
22 ביוני 2017 הגב
אהרן בלום
שפת האידיש ,הכתובה באותיות עבריות ,כתובה בצורה הכי פרקטית,אני זוכר בילדותי היה לי דוד שהיה כתב בעיתון אמריקני "דער שפיגעל " שהיה כתוב באנגלית ובאידיש ( באותיות עבריות ),הייתי קורא בקלות את הטקסים ( למרות שלא כל-כך הבינותי אותם ) ,ה_ע_ הופיעה אחרי האות שהיית מבטאת כל אות המנוקדת בצירה או סגול ,ה-א- אחרי אות מנוקדת בפתח או קצץ ה-י- חיריק וה-ו- חולם ,הייתי מקריא לסבתי שהיית קצרת ראי והיא הבינה הכל (אני לא ) ,טוב תעשה האקדמיה אם תשכתב את העברית בהתאם להיגוי ולהגיון .
22 ביוני 2017 הגב
אהרן בלום
סליחה , בכתבתי כתבתי בטעות שדודי היה כתב בעיתון " דער שפיגעל " יותר נכון בעיתון " דער אמריקאנער "
22 ביוני 2017
מוטי דניאל
לפי הבנתי מה שאסא כשר טען לגבי המשפט "לעם ישראל זכות היסטורית על א"י" מתבסס כולו על המילה זכות, שהיא מושג חוקתי משפטי, ניתן להביא משפט אחר כמו "א"י הובטחה לעם ישראל ע"י הקב"ה", משפט שכנראה מקובל הרבה יותר על בנט, לא נראה לי שאסא כשר הצעיר או המבוגר יכול לבטל משפט כזה בלי להוכיח את אי קיומו של הקב"ה. חבל, אם היה מנסה, אולי הוא היה מצליח.
22 ביוני 2017 הגב
עינת חורין
שלום רוביק, איני יודעת אם הכותרת נועדה להגזים, אבל יש בה מן ההטעיה: לא כל תנועת O מסומנת כעת בוי"ו, חטף קמץ (שמחליף שווא נח) עדיין מוחרג (הניסוח של האקדמיה קצת יותר מורכב, ניסיתי לפשט). במילים אחרות, יש לך יותר מדי וי"וים בכותרת.
02 ביולי 2017 הגב

הוספת תגובה