התאגיד בין חמלה ושליטה והקרב על הכתיב המלא

רוביק רוזנטל | 24 במרץ 2017

מה בדיוק ההבדל בין 'רשות' ל'תאגיד', מה פירוש 'לתקוע אצבע בעין', מנצחים ומפסידים במלחמת הכתיב הגדולה של ועד הלשון, ומילה אישית על דודו טסה

שתי המילים העומדות במרכז הסערה העכשווית: תאגיד ורָשות. הן שייכות לתחום האפרורי של ארגונים, מוסדות ושפה משפטית. בין שלל הצעות הפשרה והגישור והתיווך עלו גם הצעות ליצור מעין רשות אגידית או תאגיד שהוא רשות, מה שמעיד שהגבול המבחין בין שני המושגים אינו חד וברור.

בין הציבורי והמשפטי

בטבלה הבאה, מורה נבוכים קצר למשותף ולמבדיל בין'רשות' ל'תאגיד'.

עניין

רָשות

תאגיד

הגדרה

גוף רשמי כלשהו (משרד ממשלתי, מוסד ממלכתי, ארגון   ציבורי) המופקד על תחום מסוים, ויש לו הזכות והכוח לנהל אותו באופן עצמאי. בהרחבה: זרוע שלטונית

התחברות של אנשים לגוף משפטי המוכר על פי החוק וכשר לחיובים, לזכויות ולפעולות משפטיות. תאגיד עשוי להיות חֶברה, שותפות, עמותה, אגודה שיתופית ועוד

תחום ההגדרה

ציבורי

משפטי

תרגום

authority

corporation

מקור

לשון חז"ל, במשמעות תחום שיש לו אוטונומיה ("אין רשות נוגעת בחברתה")

עברית חדשה. הופעה ראשונה במילוני האקדמיה המילון לחשבונאות בשנת 1944

גזירה

מן המלה ראש, בהיעלמות הא', המדגישה את יסוד השליטה. אפשרות נוספת, מקובלת פחות: מן השורש רש"ה, המדגיש את הסמכות להרשות ולאסור

מן השורש אג"ד במשקל תקטיל. המימוש היחיד שלו   במקרא הוא 'אגודה' (ויהיו לאגודה אחת). בתלמוד מופיעים הפעלים אָגַד ונאגד. הפועל המחודש האגיד פירושו הכניס לתאגיד

מימושים

הרשות השופטת/מחוקקת/מבצעת; רשות החברות, רשות מקומית, רשות הרישוי ועוד

תאגיד המים והביוב; תאגיד השידור הציבורי

צירופים

רשות היחיד, רשות הרבים, הפרדת רשויות

שלטון התאגידים, בנקאות תאגידית, אחריות תאגידית

חמלה, שליטה והגיסים של כחלון

פרשת התאגיד (ויש אומרים, פארסת התאגיד) הולידה חידודי לשון לרוב.

אף אחד לא יתן לי שיעורים בחמלה. כחלון נגד נתניהו. השימוש במילה 'חמלה' בשיח הפוליטי פרץ בבחירות 2006 כסיסמה של כמה מפלגות: אולמרט טבע את הסיסמה "כלכלה שיש עמה חמלה", אלי ישי קידם את ש"ס בהתרסה "הם איבדו את החמלה".  הביטוי שודרג במחאה של קיץ 2011. דפני ליף הצהירה כי "החלפנו את המילה רחמים במילה חמלה". המילה 'רחמים' מתייחסת לדידה לאדם חסר אמצעים כמסכן ואף נחות, בעוד 'חמלה' מתייחסת למי שנמצא בתחתית הסולם כאדם שווה ערך.

ביבי וכחלון כבר לא. כחלון הציג את הביטוי 'כבר לא' באמצעות הפתיח "איך אומרים החבר'ה". המקור לשימוש הוא במדורי הרכילות בעיתונות, ותמיד בהקשר של סיום קשר רומנטי.

המינוי של גאולה אבן הוא תקיעת אצבע בעין. אומרים "מקורבים לנתניהו". הביטוי אינו סתם מהלך מעצבן או דרך לניקור עיניים, אלא רמז לביטוי עתיק: "זין בעין".

הפשרה המתגבשת. שיחות אינסופיות אל תוך הלילה בין מתווכים ושתדלנים בניסיון לרבע מעגלים. רציתם פוליטיקה, שלטון וכוח? קיבלתם שרשרת אינסופית של "פשרות מתגבשות".

זה חמק לי בצוק איתן. נתניהו מסביר למה לא התנגד מלכתחילה לתאגיד שנוא נפשו. הפועל 'חמק' המוכר לנו משיר השירים משמש כאן במשמעות קוגניטיבית.

ללכת לבחירות על פירוק התאגיד זה מהלך הזוי. כה אמר הנשיא ריבלין. 'הזוי' כמילה נרדפת ל'בלתי מתקבל על הדעת', 'חסר היגיון' וכדומה עושה את דרכו ממחוזות הסלנג אל השפה התקנית-ציבורית.

מה שווה התאגיד אם איננו שולטים בו?  מירי רגב. גירסת כחלון בפנייה לנתניהו: "אתה מעוניין רק בשליטה". דוגמה מרעננת להסרת מסווה מכבסת המילים מן הפוליטיקה. שם המשחק הוא שליטה. לא התוכן, לא המהות, שליטה.

מנהלי התאגיד הם גיסים שלי? כחלון מרמז שיקריב את מנהלי התאגיד על מזבח "הפשרה המתגבשת" (ע"ע). 'גיס' הוא מין קרוב משפחה שבתרבות הישראלית אפשר לזרוק לו עצם שלטונית בלי להיתפס בשוחד משפחתי. 'לא גיס' הוא יצור שקוף ומיותר.

נחתור לאי אמון קונסטרוקטיבי. תרומת בוז'י הרצוג ללקסיקון הפוליטי. נשמע טוב מדי לפוליטיקה הישראלית.

הקרב על הכתיב המלא

השבוע נערך מפגש עיון לכבוד ספרו של יאיר אור "בוראים סגנון לדור" שעליו נכתב לאחרונה באתר, וזה הזמן למלא חוב ישן. פרק נכבד בספר עוסק בסוגיית הכתיב, שהעסיקה מאוד את אנשי הוועד. המקרא נכתב כידוע ללא ניקוד, ועם הצבה לא סדירה של אימות קריאה. הניקוד קיבע את הגיית המילים רק במאה העשירית בדרך הטברנית, אבל הכתיב ללא ניקוד נשאר מוקש לקוראים.

המחברת החמישית של זכרונות ועד הלשון עוסקת בסוגיית הכתיב, ויאיר אור סוקר אותה בהרחבה. הבסיס הוא חוברת שכתב בנושא זה דוד ילין. לכתיב החסר קרא "כתיב דקדוקי", והוא מציע לשמור עליו גם ללא ניקוד. תנועות ארוכות כמו במילים 'רחוק' ו'צריך' ייכתבו עם אימות תנועה. תנועות קצרות ייכתבו בלעדיהן, ולכן יש לכתוב כחל (ולא כחול), וכוח (ולא ויכוח), אמתי (ולא אמיתי), משג (ולא מושג) ועוד. מעבר לכך ילין יצא נגד הרעיון שיהיו שני כתיבים בעברית – מלא וחסר. לדבריו, אפשרות כזו לא תעלה על הדעת בשפות תרבות כמו צרפתית ואנגלית, והעברית הריהי שפת תרבות.

לעומת ילין, מי שתמך בעקביות בכתיב מלא היה יוסף קלוזנר, בטענה שיש להקל בעול הדקדוק במקום להכביד בו.  קלוזנר מעלה את נימוק התועלת, וגם מביא דוגמה אבסורדית: האם נכתוב נערָ במקום נערה רק למען הכתיב החסר? אליעזר מאיר ליפשיץ שדיבר אחריו מעלה נימוק היסטורי: הרי תמיד היו שני כתיבים בעברית. הכתיב החסר, הלא סדיר, מהמקרא, והכתיב המלא מן המשנה והתלמוד. מידיינים נוספים מציגים שאלות על מעמדו של הדקדוק. האם הכתיב המקראי הוא 'דקדוקי'? ובכל מקרה, הכתיב הלא מנוקד החסר הוא קושי שהציבור אינו יכול לעמוד בו. נחום סלושץ סבור שכל מערכת הדקדוק חייבת לעבור רוויזיה, ואולי אפילו התאמה לשפות אירופה, שבהן יש לכל תנועה אות מתאימה. ישראל איתן הגדיר את המתנגדים לכתיב המלא "קָרָאים לשוניים", הדבקים בכתיב המקראי ואינם מוכנים לזוז ממנו.

צלם אלוהים שעל פני הלשון

המתנגדים לכתיב המלא דבקים בטענות דקדוקיות, אבל מעלים גם טענות תועלתניות. חיים אריה זוטא סבור שמצב של שני כתיבים יבלבל את לומדי העברית. יוסף מיוחס סבור שהניסיונות להקל על הקריאה באמצעות כתיב מלא היא הליכה לטעם ההמון במקום להרגיל אותו לעקרונות השפה העברית וליופי שלה. "בסופו של דבר הם יתרגלו", הוא טוען. גם אליעזר בן יהודה  תמך בדוד ילין: "אי אפשר לעשות את הכתיב הפקר", ואפילו טען ש"בפתרון שאלת הכתיב תלוי עתידה של הלשון". הכתיב, טען, הוא "צלם אלוהים שעל פני הלשון". ואם רוצים כתיב מלא, אמר בלעג, אולי נעבור ליידיש ונכתוב מעלעך במקום מלך?

הוויכוח נמשך על פני שלוש ישיבות והסתיים ללא הכרעה. המציאות הלשונית היתה חזקה מכולם, ובחשבון ההיסטורי ניצח קלוזנר את ילין. ועד הלשון ואחריו האקדמיה יצרו בשלבים קודכס של כללי הכתיב חסר הניקוד, כלומר, המלא, רוב התקבלו והם משמשים בעקביות עד היום. חלק מהכותבים והעורכים אינם שלמים עדיין עם כמה כללים, ורבים מעדיפים את אמא על אימא, רבותי על רבותיי ואמיתי על אמתי, אך יש לזכור שאלה כללים שנועדו להסדרה ולהקלה, ואינם חוקים דקדוקיים מחייבים.

מטפלת סעודית בכפר נפש

הבלשן ניסן נצר עסק גם הוא בסוגיית הכתיב המלא. נצר סבור, ובצדק, שההתנגדות לכתיב המלא שאותה הוא מזהה גם היום אצל מורים ועורכים מסוימים, מעידה על שמרנות וזורעת קשיים בדרכו של הקורא הסביר. בספרו "תרגילי הבעה מלשון יומיום" הוא מביא מן העיתונות שרשרת דוגמאות בכתיב חסר היוצרות אי הבנות מן הסוג המוזר.

ארוחת בקר. לאכול בשר כל כך מוקדם?

יום אפור בשקם. מחלקים ערכות איפור? ואולי סתם עוד יום בעבודה?

כפר נפש. יוצאים לחופשה בכפר נופש, או משלמים כופר נפש?

מטפלת סעודית. והיא בכלל פיליפינית.

נראה אתמול בין הערבים בשכם. יש הרבה ערבים בשכם, אבל אולי זו פשוט שעת בין הערביים?

עז ואיל. יש שיר כזה: "עז ואיל, כה לחי בחור חיל". האם זה שיר על כוחו של החייל (עוז ואייל), או המנון למגדלי הצאן, העֵז והאַיִל?

ערגונות, המילה האחרונה

עמוס נוי מוסיף ביחס למילה 'ערגונות' שנדונה בטור קודם: "הרבה לפני מאיר אריאל או 1960: ערגונות וערגון מופיעים (לא הרבה אך בעקביות) בשירת ימי הביניים, אצל ביאליק (״בלהט ערגונות״, על המלה ״ערגה״ אצל ביאליק יש מאמר של סדן ב״ביאליק ולשונותיה״) ושלונסקי (והרבה אחרים, פחות מוכרים, כמו דב חומסקי), בכתיבה מסאית ופואטית, בספרי זכרונות ובתרגומים. ספר שיריו של חלל מלחמת השחרור ברוך אמון (רובינשטיין) שיצא לאחר מותו ב-1956 אף נקרא ״ערגון וצער״.

מילה אישית לדודו טסה

דודו טסה זכה בהישג חסר תקדים, כהופעת החימום של להקת רדיוהד בסיורם בארצות הברית ובישראל. לדודו טסה, כוכב נטול מניירות ושאר תחלואי כוכבים, מקום בלבי, וגם באתר הזירה הלשונית, בביצוע הנפלא לשירו של אחי גידי, "רק בן עשרים". בהצלחה, דודו.

שאלות שנשאלו ב'שאל את רוביק': מה מקור הביטויים 'עייף טיכו' ולגנוב את הגבול, למה המילים 'לפני' ו'אחרי' מבלבלות אותנו ועוד ראו בשאל את רוביק, שאלות אחרונות, בשני הדפים. יש ללחוץ על השאלה לקריאת התשובה.

חדש בבלוג רב מילים: עשרים מי יודע? שפת התנ"ך במספרים 

פוסטים רלוונטים בנושא

תגובות

גילה וכמן
"תקיעת אצבע בעין" עשויה גם להיות גלגולו של הביטוי התלמודי "גירא בעיני דשטנא", כלומר: חץ בעיני השטן, ביטוי שמשמעו התגרות. ראה תלמוד בבלי קידושין פא ע"א ועוד.
23 במרץ 2017 הגב
יוסף הלחמי
לדיון בסוגית הניקוד העברי, הנה עוד דעה, המנסה להסביר מדוע המקרא אינו מנוקד (מספר "אמרי צדיקים", מאת מאיר בורנשטיין, מהדורת 1896, ע' 6): ס״ת אינו מנוקד כדי שיוכל האדם לדרוש מה שירצה, כי האותיות כשאינם מנוקדות סובלות כמה כוונות ומתחלקות לכמה ניצוצות ומפני זה נצטווינו שלא לנקוד ס״ת, כי משמעות כל מלה לפי הניקוד ואין משמעותה עם הניקוד כי אם עניין אחד, ובלי ניקוד יוכל האדם להבין כמה עניינים נפלאים רבים ונכבדים, והבן זה כי תצטרך זה בהרבה מקומות.
23 במרץ 2017 הגב
מָרֶק בוים
בדיון על כתיב מלא חייבים להזכיר את אורי אבנרי שדגל בכתיב מלא ללא פשרות, ואת "העולם הזה", שהיה תמיד כתוב בכתיב מלא. אבנרי הלך מעבר להוראות האקדמיה, והשתמש בכתיב מלא בכל מקום שם יכול היה להתעורר ספק, גם כשזה נגד את הכללים שקבעה האקדמיה. אינני זוכר אם ב"עולם הזה" כתבו "ידידי" (ברבים) או "ידידיי".
25 במרץ 2017 הגב
דרור ק
לגבי ההבדל בין רשות לתאגיד - ההבדל עמום עוד יותר. החוק קובע שרשות השידור היא תאגיד. כך לפי סעיף 5 לחוק רשות השידור: "הרשות היא תאגיד, כשר לכל חובה, זכות ופעולה משפטית". החוק קובע כך גם לגבי גופים אחרים הנקראים "רשויות" כמו רשות הנמלים או רשות שדות התעופה. כל אלה תאגידים על-פי החוק. אני לא משפטן, אבל עד כמה שידוע לי, תאגיד הוא גוף שמערכת המשפט מתייחסת אליו כאילו היה בן-אדם. כלומר, התאגיד יכול לפתוח חשבון בנק, לחתום על חוזה וכיוצא באלה פעולות שבדרך-כלל מצפים שבן-אדם יעשה אותן. בפועל, צריך למנות מישהו שיעשה את הפעולות האלה בשם התאגיד, אבל בית-משפט יתייחס אליהן כאילו התאגיד עשה אותן כישות בפני עצמה. בעצם, אין הבדל מבחינת המעמד בין רשות השידור לבין תאגיד השידור החדש. ההבדל הוא רק בהבלטת המילה "תאגיד" ובמחיקת המילה "רשות". זה עניין של יחסי ציבור. המילה "תאגיד" הרבה יותר טרנדית בימינו מ"רשות".
26 במרץ 2017 הגב
דרור ק
לגבי המילה "חמלה" - לי אישית אין ספק שמדובר בתרגום של המילה compassion שהפכה כל-כך פופולרית בשנים האחרונות בשיח החברתי-כלכלי, בעיקר בארה"ב, אבל גם בעולם המערבי בכלל. למילה compassion יש נוכחות חזקה בעולם הדתי הנוצרי ובכללי המוסר שנוצרו בהשראת. השימוש בה הוא מעין איתות לתומכי הקפיטליזם ה"טהור" - שהם לעתים קרובות אנשים דתיים או בעלי זיקה לדת; איתות שנועד להזכיר להם כללי מוסר שהם אמורים להאמין בהם. ספק אם המילה "חמלה" מעוררת אותם רגשות בארץ, אבל כיוון שהיא התרגום המקובל ל-compassion, היא נכנסה לשיח הכלכלי-חברתי גם אצלנו.
26 במרץ 2017 הגב

הוספת תגובה