מוות הוא עניין רציני (וקצת מצחיק)

רוביק רוזנטל | 04 באוקטובר 2017

איך קושרת השפה העברית בין מעשי טבח המוני ובישול בעלי חיים, איך קושרים היהודים לאורך כל הדורות בין ההומור והמוות, מאה שנה להולדת המשורר הנשכח הגדול מכולם, ותור מפתיע בסניף דואר מקומי

הטבח בלאס ווגאס זעזע את העולם כיוון שמספר הקורבנות היה הגדול ביותר שידעה אמריקה, אבל הוא עוד אחד בשרשרת המוות של ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות להירצח ללא סיבה ובכל מקום, והחופש לרצוח ללא סיבה. הדמוקרטיה הגדולה בעולם הורגת את עצמה, ותעשיית הנשק חוגגת. בארצות הברית לא מחפשים סיבות להרוג. נולדים עם זה.

לא נלך כצאן לטבח

המילה בה משתמשת התקשורת לתיאור ההרג ההמוני היא טֶבַח. המקור האנגלי, massacre, הגיע מצרפתית ואין לו מקור מוקדם. מילה סתומה. זה אינו המצב בעברית. התנ"ך מלא טובחים, נטבחים ומעשי טבח. לפני קום המדינה תועדו בארץ ישראל מעשי טבח ביהודים – הטבח בחברון, טבח גוש עציון ועוד. בימי המדינה הוא הוצמד דווקא להרג המוני של ערבים: טבח דיר יאסין, טבח כפר קאסם וטבח סברה ושתילה.

התנועה הטבעונית יכולה לשאוב מן העברית הוכחה ניצחת לטענותיה. בתנ"ך טובחים כבשים, למאכל או לקורבן, ובאמצעות הדימוי טובחים בבני אדם. השורש 'לטבוח' מופיע 11 פעמים בתנ"ך, בשש הופעות טובחים בעלי חיים, בחמש – בני אדם. המילה טֶבַח מופיעה 12 פעמים. בשמונה שוחטים בהמות, בארבעה – בני אדם. טַבָּח בתנ"ך, כמו היום, הוא מומחה לבישול, אבל רב טבחים הוא רוצח המונים: "בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים עֶבֶד מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִָם" (מלכים ב כה 8). שר טבחים עובד אצל פרעה בענייני בישול.

השורש הפורה טב"ח מופיע בשורה של שפות שמיות: פיניקית, אוגריתית, ארמית, ערבית ואתיופית. פירושו תמיד שחיטה, אבל באוגריתית הוא מתייחס גם לבישול, ובאתיופית – להקרבת קורבנות. בתנ"ך מופיעות מילים קרובות, כולם קשורות לשחיטה, של חיות ובני אדם – טִבְחָה ומַטְבֵּחַ. מַטְבֵּחַ מוכרת מהשיר "מעוז צור", ובספרות ועיתונות התחייה היא המילה המועדפת לתיאור טבח ביהודים. המשנה הביאה לנו את 'בית המטבחיים', שבו שוחטים חיות. גם הוא הפך דימוי להרג המוני של בני אדם. עדים לפיגוע בעמנואל משנת 2002 מצוּטטים: "זה היה ממש בית מטבחיים". באתר דורבנות מצאו ל'בית מטבחיים' פירוש חדש: בית שיש בו שני מטבחִים, בשרי וחלבי.

הקישור המהדהד ביותר מהתקופה המודרנית בין בעלי חיים נשחטים לבני אדם הוא הפסוק מספר ירמיהו "הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה" (ירמיהו יב 3), ובקיצור עכשווי – 'הלכו כצאן לטבח'. הפסוק הזה התגלגל מהתנ"ך לשפות שונות, וביניהן יידיש: געגאַנגען ווי שאָף צו דער שחיטה, אנגלית, גרמנית ועוד. ההופעה המתועדת הראשונה של הניב היא במאמר שעסק בטבח יהודי חברון, הארץ, 4.9.29. הניב מצוי בכרוז ההתנגדות של אבא קובנר בגטו וילנה (1941): "אל נלך כצאן לטבח ... התשובה היחידה לאוייב היא התנגדות!" הוא נכלל בפקודת יום ללוחמי הפלמ"ח בשנת 1948, ובנאום של בן גוריון ב-2.11.55, הוכנס לתפילת יזכור ליום השואה, והוצא ממנה ב-1955. 'הלכו כצאן לטבח' חוזר שוב ושוב בשיח על השואה, והשימוש בו שנוי מאוד במחלוקת.

יש פה יותר מדי טבחים

איך נולד מן השחיטה המקום החביב, יש אומרים החשוב בכל הבית, המטבח? 'מִטְבָּח' היא מילה בת קצת למעלה ממאה שנה, והיא אימוץ של המילה הערבית הכמעט זהה 'מַטְבַּח'. ההופעה הראשונה שלה היא בתרגום שכתב דוד יודילביץ בשנת 1900 ל"מחזה מימי הפרשים באירופה": "ותרץ למטבח לבשר את זה להמבשלת והמשרתת". בהערה למילה 'מטבח' מוסיף יודילביץ "חדר בישול", ומכאן שהמילה לא היתה שגורה עדיין. המונחים בהם השתמשו היו 'בית תבשיל', 'בית המבשלים', 'מִבְשָל' ו'מִטְבָּחָה', המרמזת כבר על 'מטבח'. אברהם אברונין כותב ב-1950, בחוברת הראשונה של כתב העת "לשוננו לעם": "לבית המבשלים נקבע בדיבור הארץ-ישראלי מטבח (מערבית). מובן שהוא הולם את המושג רק אם אנו חושבים על טביחת בעלי חיים במקום ההוא, ובוודאי בהשפעת 'טבחות' בשמואל א ט 13, אולם אנו קוראים מטבח לכל מקום בישול, ואנו אוכלים במטבח צמחוני שאפילו דג מלוח אין טובחים בו".

המטבח נקשר לסוגיות של שחרור האשה. בעבר נהגו לומר כי "מקומה של האשה במטבח", גירסה בוטה של "כבודה בת מלך פנימה". בחברה הגרמנית היה נהוג הביטוי 'שלושה K', כשהכוונה למילים Küche, Kirche, Kinder – מטבח, כנסייה, ילדים, עניינים שבהם צריכה לעסוק האשה. בשיר של א"י פאפירנא משנת 1892 המבשר את שחרור הנשים היהודיות נכתב: "לא עוד אומנות, מיניקות, שפחות וטבחות/ עורכות דין תהיינה – רופאות ורקחות".

למרות שוויון האשה, נוצר דווקא בתחום המזוהה עם הנשים, הבישול, בידול סקסיסטי. בעבר עוד קראו לעובדת בבישול 'טַבָּחָה' או 'טַבַּחַת', כמו בשיר על עדה, שכלפיה "הלב יוצא אל הטַבַּחַת", אבל עם הזמן נולד פיצול. 'מבשלת' – לנשים, 'טַבָּח' – לגברים. הטַבָּח שודרג בעשורים האחרונים לשֶף, מילה צרפתית שחדרה לאנגלית ופירושה בצרפתית ראש, והשוויון חזר – יש גם שֶפִיות. המשמעות הזו מזכירה את הניב "יש פה יותר מדי טבחים", או באנגלית Too many cooks spoil the broth. בערבית אומרים: אִדָ'א בִּכְּתַ'רוּ אִלְטַבָּאחִ'ין בִּתְשִׁיט אֶלְטַבְּחָ'ה (אם ירבו הטבחים התבשיל יתקלקל). ובפרסית: היכן שיש שני טבחים, האוכל יוצא מלוח מדי או תפל. מעניין מה היתה אומרת על כך גולדה מאיר, שבמטבח ביתה ניהלו את המדינה. ביבי היה צנוע יותר. הוא מסתפק במטבחון.

טיפה של מרה תלויה בו

המוות מעסיק את האנושות מאז התוודעה לזמניות החיים. ההומור נועד להפיג את חרדת המוות. היהדות חיברה את ההומור והמוות בצורות רבות, מאז מדרשי האגדה ועד דן בן אמוץ וחנוך לוין. לכבוד הביינאלה של בית הספר לעיצוב בצלאל שנפתחת בימים אלה התבקשתי לספר במאמר על הקשר בין הומור ומוות ביהדות. המאמר מתפרסם בקטלוג התערוכה "צחוק הגורל", ומופיע החל מהשבוע ב"פינת עיון". להלן כמה מתאבנים.

במסכת כתובות כתוב: "אמרו עליו על מלאך המוות, שכולו מלא עיניים, בשעת פטירתו של חולה, עומד מעל מראשותיו וחרבו שלופה בידו וטיפה של מרה תלויה בו. כיון שחולה רואה אותו מזדעזע ופותח פיו וזורקה לתוך פיו, ממנה מת, ממנה מסריח, ממנה פניו מוריקות!" בעקבות הסיפור הזה המצמרר ומצחיק כאחד נולדו שני ביטויים ביידיש. האחד הוא 'הטיפה המרה', שלו גם מקורות בשפות אחרות, אבל הוא אומץ לסיפור מלאך המוות באמצעות הפיכת 'מרה' משם עצם לשם תואר. הביטוי שנוצר, 'טיפה מרה', הפך ביידיש כינוי לוויסקי. חובב הטיפה המרה, השיכור, הוא מי שמסתכל על מלאך המוות בפה פעור ולפניו צבע מוזר, כצבעה הירוק של המרה. הביטוי השני הוא "לוטש עיניים כמו מלאך המוות", כלומר, מביט במישהו במבט מאיים.

שתתחתן עם אחותו של מלאך המוות

מפגש פורה בין הומור ומוות הוא בקללות ביידיש. יהודים נוהגים לקלל באמצעות איחולי מוות, אך הם עושים זאת בדרך היהודית: הקללה משדרת אמפתיה, אבל מכילה כמוסת רעל.

  • שמלאך המוות יתאהב בך.
  • שתתחתן עם אחותו של מלאך המוות.
  • שיהיה לך מוות מתוק - שתדרוס אותך משאית טעונת סוכר.
  • אני אוהב אותך כל כך שלא הייתי אפילו מסרב לתת לך במתנה את המוות שלי.
  • שיוציאו את מעיך מבטנך ויכרכו אותם סביב צווארך.
  • שאלוהים יעזור לך כמו כוסות רוח למת.
  • שנשמתך תיכנס בחתול ושכלב ינשך אותה.
  • שתולעים יערכו חתונה בבטנך ויזמינו את כל קרוביהם - מיהופיץ ועד סלובודקה.
  • שאחרי מותך תתגלגל בנברשת, תלוי ביום ובוער בלילה.
  • שיקראו תינוק על שמך.

ועל כל אלה אמר ההומוריסט היהודי וודי אלן, כשנשאל בגיל 77 מה דעתו על המוות: "דעתי לא השתנתה, אני מתנגד בתוקף".

הוא כבר לא יגרד בביצים לעולם

המחבר הגדול של ההומור והמוות, יוצר ישראלי מאוד, אוניברסלי מאוד ויהודי מאוד, הוא חנוך לוין. כל יצירתו ספוגה בעיסוק מריר, מצחיק, פרוע ומטריד בעליבות החיים ובגזר דין המוות המרחף מעליהם. כמה ציטוטים:

  • לא מתאים לי לחיות, אבל מצד שני לא נעים לי למות (סולומון גריפ)
  • אדם מת, גם אם יש לו ביצים בקבר, הוא כבר לא יגרד בביצים לעולם. אדם חי, גם אם אין לו ביצים לגרד, עוד יכול עד מאה ועשרים לגרד בישבן (הוצאה להורג)

כשנגזר דינו של לוין, בגיל 56, למות בלא עת, כתב סדרת של שירים מצחיקים מרירים לאהובתו. הוא לא חסך בהם מתחומי טאבו אחרים, ובעיקר צורכי הגוף. ונקנח באחד מהפחות בוטים שבהם: "עשור למותי בערך/ תבואי לבקר עם פרח,/ ולצידך צל צנוע./ ואני אשאל:/  'מי האידיוט?'/ ואת תעני:/ 'יהושע רוט;/ בעלי היקר יהושע/ שעשה לי גם קצת שעשוע / ממנו יצאו ילדינו/ חן, תום ופועה'". המאמר המלא, כאמור, בפינת עיון.

אמיר גלבוע, הגדול והנשכח

לפני מאה שנה בדיוק נולד המשורר אמיר גלבוע. הוא ללא ספק אחד מגדולי המשוררים העבריים של העת החדשה, ולדעת לא מעטים, ואני ביניהם, הגדול מכולם. הוא כמעט נשכח, למרות שבחייו היה כל שיר שלו אירוע מרגש ומדובר. הוא נפל שלא בטובתו בין שני הרים: השלישייה אלתרמן-שלונסקי גולדברג מצד אחד, והצעירים שפיתחו שירה דיבורית ונגישה עמיחי וזך מצד שני. השיר המוכר שלו "שיר בבוקר בבוקר" נכנס לפנתיאון בזכות שלמה ארצי.

השיר הראשון של גלבוע, "כי אז אצעק" פורסם ב-1941, כשהיה בן 24. השיר טלטל את היישוב הישראלי הקטן ושוחר השירה. זהו שיר חג שיש לקרוא אותו כשיר מחאה. הוא אקטואלי מתמיד בשבוע בו אנחנו נחשפים עוד לזעקת הנכים, בוכים על מותם של חסרי ישע בארצות הברית המטורפת, ונזכרים באלפי החללים של המלחמה הישראלית הקשה מכולן – מלחמת יום הכיפורים. השיר מסתיים בקריאת קרב של צעיר יהודי-ישראלי, כשהשואה כבר נוגסת ביהודי אירופה:

"ביום הגיל כי יחיל/ החלל להיכל יהיה בחג./ כל עין אבוקה, וכל בבה – פתיל./ כי אז אצעק:/ ורוחות זעמי יטאטאו תבל/ ולשונותי אש ילחכו הרע עד קץ/ רעמי קולותי יחרישו נהי הגץ/ ואור מדורת דווי אוכלת יבריח כל צל/ מהחלל להיכל כל אדם יהיה בחג./ ולא עוד אצעק".

בריון ישראלי, קח מספר

התקיפה האלימה של מאבטחי קופת חולים חוברת לעוד ועוד אירועים בהם עובדי מוסדות ציבור מותקפים על ידי לקוחות "בלתי מרוצים", כמו אותו חלאת המין האנושי ששרף למוות אחות בבת ים. ד"ר אלישע פרוינד, שבילה שנים רבות כרופא בין כותלי המרפאות, מצא את הפתק הבא בסניף דואר דווקא, המדבר בעד עצמו. רוצים לגרום חבלה לאחות, ואולי למי שמכר לך את הבול הלא נכון? אין בעיה. קחו מספר. קוצו של יו"ד מבדיל בין חבילה מהדודה לחבלה אלימה.

חבלות ומספר

שאלות שנשאלו ונענו ב'שאל את רוביק': מהיכן הגיעו המילים קנוניה ובלדח, לאיזה עולם הולך האיש ההולך לעולמו, מה הקשר בין רזאלה לגאזל ועוד, ראו בשאל את רוביק, שאלות אחרונות. יש ללחוץ על השאלה לקריאת התשובה.

בקרוב: אין עלייך אחותי עם דורי בן זאב ורוביק רוזנטל לגימלאי מטה אשר, אילון 17.10, לתלמידי תיכון בספרייה העירונית קרית ים, 18.10

תגיות :
AK Rokeffeller; Flickr תמונה ראשית
פוסטים רלוונטים בנושא

תגובות

שושקו סובר
גם פוטיפר, רב הטבחים של פרעה, היה לפי רוב המפרשים הממונה על ההריגות. תליין ראשי.
04 באוקטובר 2017 הגב
דבון
שלום רוביק במילון שcרשותי מצאתי שהמילה "massacre" כלומר "טֵבח" קשורה למילה הגרמנים Metzger כלומר קַצָב. זה בהחלט מתאים למה שכתבת בנושא.
05 באוקטובר 2017 הגב
אבישי לבנה
שר הטבחים של פרעה לא עבד במטבח המלכותי אלא, למיטב הבנתי היה התלין, או בלשון עדינה יותר: הממונה על העונשין, זה מובן מן ההקשר: (על שר המשקים ושר האופים) "ויתן אותם במשמר בית שר הטבחים אל בית הסהר..." כך גם מתרגם אונקלוס: "רב קטוליא" וכך גם מבינים רוב פרשני המקרא המסורתיים.
06 באוקטובר 2017 הגב
יעוד גונן
חג שמח, בנושאים הלשוניים הקשורים במוות מבקשני להוסיף שני דברים: אחד, ידוע למדי, מתייחס למי שסבל בחייו ש'הוא לבטח יגיע לגן-עדן, כי בגיהנֹם כבר היה'; שני: שמעתי פעם ביטוי שבא ביידיש לציין מי שמת ש"הוא כבר לא תופר כובעים" (באינטונציה יידישאית אופיינית). לא ברור לי הרציונל של ביטוי זה.
06 באוקטובר 2017 הגב
יעוד גונן
חג שמח, בנוגע למילה 'דוֹהַן' בשאלה מס. 12 במדור "שאל את רוביק" מבקשני להוסיף שבעברית הצה"לית הרשמית (לא עגת החיילים) מְשַמֵּש מונח זה עבור גריז.
10 באוקטובר 2017 הגב
דר ידידיה יצחקי
לרוביק, שאלה מעניינת. באלף-בית העברי כלולות רק שלוש אותיות שהן "אמות הקריאה", לאמור, הן מיצגות את התנועות - אָ - וּ - יִ. יתר התנועות מיוצגות בניקוד, שנוסף לכתב העברי מאוחר מאוד. והנה, גם בערבית ספרותית קיימות רק שלוש תנועות אלה, והן מיוצגות בשלוש אותיות, ובשפה זו אין תנועות אחרות כלל. האם אפשר להבין מכל זה, שבשפות העבריות בראשיתן הגו רק שלוש תנועות אלה, והשתיים האחרות נוספו, כמו בערבית מדוברת, בלשון הדיבור של השפה?
29 באוקטובר 2017 הגב
דר ידידיה יצחקי
לרוביק, שאלה מעניינת. באלף-בית העברי כלולות רק שלוש אותיות שהן "אמות הקריאה", לאמור, הן מיצגות את התנועות - אָ - וּ - יִ. יתר התנועות מיוצגות בניקוד, שנוסף לכתב העברי מאוחר מאוד. והנה, גם בערבית ספרותית קיימות רק שלוש תנועות אלה, והן מיוצגות בשלוש אותיות, ובשפה זו אין תנועות אחרות כלל. האם אפשר להבין מכל זה, שבשפות העבריות בראשיתן הגו רק שלוש תנועות אלה, והשתיים האחרות נוספו, כמו בערבית מדוברת, בלשון הדיבור של השפה?
29 באוקטובר 2017 הגב

הוספת תגובה