ברצלונה אהובתי

רוביק רוזנטל | 02 בנובמבר 2018

מסע חד פעמי אל משחק המשחקים, 'אל-קלאסיקו' הספרדי, ואל החיבור של הלאומיות הקטלנית בין הכדורגל והשפה, מהם "מניטה" ו"סלקסיון", ומהי השפה הנשמעת ביותר בדרך מהאצטדיון של ברסה לתחנת המטרו לס קורטס

הטור הזה יעסוק בשפה מיוחדת. שפת הכדורגל. הכוונה איננה לקלישאות בנוסח "הכדור הוא עגול" ו"השפיץ של הנעל", אלא לכדורגל עצמו, וליתר דיוק, הכדורגל של המלכה: ברצלונה, ומכאן לשפה שבה מדברים כדורגל בברצלונה: השפה הקָטָלָנית. וכל זה עקב מהלך עניינים בלתי צפוי בעליל.

בין אל קלאסיקו לסופרקלאסיקו

הסיפור מתחיל בנסיעה בעניינים מקצועיים-אקדמיים לאוניברסיטה של סרגוסה. סרגוסה, במאמר מוסגר, היא עיר נהדרת, בירת אראגון, המצויה תמיד בצילן של מדריד וברצלונה וערים נוספות אבל לא חסר לה דבר. אל הנסיעה הצמדנו, עדנה ואנוכי, שלושה ימי ביקור בברצלונה. הכדורגל של ברצלונה הוא אהבה גדולה, אהבה אל היסוד האסתטי של הכדורגל שאנחנו חווים ממנו כה מעט, בוודאי בספורט המקומי. הפנטזיה הייתה שמשחק כלשהו של הקבוצה הזו יתרחש בזמן הביקור, אבל כשהתפרסמה תוכנית המשחקים שפשפתי את עיניי פעם, פעמיים ושלוש. ביום שבו אני בברצלונה, מתרחש הגדול מכולם: ה"אל קלאסיקו". משחק המשחקים, בין ריאל מדריד לקבוצה שהיא מלכת העיר ובעיני מלכת הכדורגל העולמי:  מועדון הכדורגל של ברצלונה. רכשתי כרטיס (לא קניתי. רכשתי. את המחיר לא אגלה). הכל היה מוכן לחגיגה הגדולה: יופייה של המלכה, והמלך בגודל טבעי – ליאו מסי. המלך המתחרה, רונאלדו, כבר הלך לרעות אצל הגברת הזקנה, יובנטוס האיטלקית.

מהיכן הגיע המושג 'אל-קלאסיקו'? 'קלאסיקו' בשפת הכדורגל מתייחס למשחקי דרבי. ואולם הוא התפתח בכמה מקומות למשחק בין הקבוצות הטובות והמלהיבות ביותר במדינה. בארגנטינה 'סופרקלאסיקו' הוא בין ריבר פלייט לבוקה ג'וניורס, שתי קבוצות מבואנוס איירס. 'סופרקלאסיקו' נוסף התקיים בכדורגל האמריקני בין הקבוצות המובילות של לוס אנג'לס. בספרד 'אל קלאסיקו' הוא הכינוי למשחקים בין ריאל מדריד וברצלונה בכל מסגרת, וזאת מזה עשרות רבות בשנים. לפני מספר שנים העצים ערוץ הספורט את המשחק וכינה אותו "סופרקלאסיקו", הכינוי השתרש.

ספרדית? לא בבית ספרנו

ברצלונה היא בירת קטלוניה. קטלוניה היא חבל ארץ עשיר, לא גדול במיוחד, הדורש כבר כמה מאות שנים להיפרד מספרד. אחרי משאל העם שקבע שתושבי קטלוניה רוצים בפרידה מספרד נשלח ראש הממשלה קרלוס פודג'מון לכלא.

על שום מה רוצים תושבי קטלוניה בעצמאות? קשה לדעת. ברחובות ברצלונה וברחובות סרגוסה מסתובבים אותם ספרדים, לבושים באותם בגדים והולכים לאותן חנויות, מסתובבים סביב אותן קתדרלות ריקות, וכמובן, אוכלים טאפאס בוקר וערב ובכל פינת רחוב. בקטלוניה אתה נחשף ללאומיות במשמעות הראשונית שלה, ויש אומרים, לאומנות: אנחנו לא ספרדים. אנחנו קטלונים. כפי שהבסקים אינם ספרדים, אלא בסקים. אבל הבסקים יצרו איזון סביר עם השלטון המרכזי הספרדי אחרי שנפטרו מאט"א. הקטלונים לא מוותרים.

אז איך שומרים על הזהות הקטלונית? יש דגלים וסמלים וספרות, אבל מעל כל אלה: השפה. השפה הקָטָלָנית. קטלונים מדברים בינם לבין עצמם קטלנית. הם מלמדים בשפה הזו בבית הספר, קוראים עיתונים בקטלנית. ספרדי שידבר ספרדית כשהוא נכנס לחנות קטלונית באזורים הצפוניים האדוקים של קטלוניה מסתכן בכך שיגורש מהחנות. סטודנט ספרדי המתקבל לאוניברסיטה קטלונית חייב ללמוד את השפה. רוב רובם של השלטים בעיר הם דו-לשוניים: קטלנית באותיות גדולות, ספרדית באותיות קטנות. השלט הראשון הניבט בנמל התעופה של ברצלונה sortida, יציאה בקטלנית, באותיות גדולות, salida, בספרדית, באותיות קטנות. ידיד ששהה שנה בברצלונה טוען שהקטלונים רואים בקטלנית את השפה היפה ביותר בעולם. לשפה הזו כמה ניבים, ביניהם הניב של ולנסיה השונה מהקטלנית של ברצלונה. מדברים בה כ-7 מיליון איש.

בשדרות לאייטאנה הרחבות צועדת הפגנה ובה כמה מאות אנשים. הם קוראים לקטלוניה חופשית, לשחרור ראש הממשלה הכלוא, ומושכים אחרים דגל צהוב-אדום באורך עשרות מטרים. כל אחד מהם אוחז ביד אווירון נייר קטן. ההפגנה עוצרת מול בניין מוקף שוטרים וגדרות, בניין המשטרה הכפוף למשרד הפנים הספרדי. המפגינים מעיפים מאות אווירוני נייר אל המתחם הסגור. השוטרים הספרדים לא מנידים עפעף.

האיש השנוא ביותר בקטלוניה

אבל באנו להנות. וכאן התרחש סוויץ' בעלילה. יומיים לפני הטיסה הציג מֶסִי את אחד ממשחקיו הבלתי נשכחים. תוך 12 דקות בישל שער במסירה גאונית, כבש שער וירטואוזי, נפל ושבר את אמת ידו, והושבת לכמה שבועות. עכשיו יש לי סופרקלאסיקו בלי רונאלדו ובלי מסי. ועכשיו, אני אומר לעדנה, ישלים את ביש המזל הזה משחק של אפס אפס.

שדרות הטראבסֶרה דה לֶס קורְטְס נמתחות לאורך כשני קילומטרים, ובהן צועדים מאה אלף המאושרים שזכו בכרטיס למשחק המשחקים. רונאלדו ומסי אינם? הפרשנים דווקא סבורים שזה יעניק למשחק אנרגיה. כל מי שחסה בצילם של שני הגדולים יקבל היום את הבמה ויוכיח את גדולתו. הקהל מצביע ברגליים: זורם ברבבותיו אל האיצטדיון. גודלו של האיצטדיון בלתי נתפס, הגדול ביותר באירופה. המצעד סביב האצטדיון אל השער נמשך כעשרים דקות, והוא רחוק להיות סוף המסע. המושב שלי בקומה השלישית, מתוך ארבע, ואני מטפס ומטפס לגבהים. כשהאצטדיון נגלה הנשימה נעצרת שוב. ממרומי הקומה השלישית המגרש פרוש לרגליי, כאילו נועד רק עבורי.

השחקנים נכנסים לחימום. הקהל עדיין זורם לאצטדיון, אבל משחק השאגות (לברצלונאים) והשריקות (למדרידאים) מתחיל. השריקות הצורמות ביותר נשרקות לעבר הדמות השנואה ביותר בקטלוניה, אם להוציא מן המשוואה את ראש ממשלת ספרד: סרגיו (בעצם: סרחיו) ראמוס, המגן הקשוח-עד-אלים אך המוכשר בטירוף של ריאל. יש שפת כדורגל, ויש שפת אוהדים. היא מוכרת בכל העולם, אבל כאן היא קטלנית. שפת קאמפ נואו היא קטלנית. קאמפ נואו הוא קטלוניה. ואם מחברים את קאמפ נואו ואת השפה מקבלים את תמצית הזהות קטלונית. כל השאר - הערות שוליים.

עברנו שנים רבות מלאות הקרבה

השחקנים יוצאים אל המגרש, והתזמורת פוצחת בהמנון ברצלונה. ההמנון הזה הוא מרש צבאי. את המלחמה שהקטלונים מעדיפים (למרבה השמחה) שלא לקיים בשדה הקרב, מעבירים הנה, למגרש, ולכן במגרש של ברצלונה יש רק אופציה אחת: לנצח. השחקנים הם החיילים של המהפכה. בקאמפ נואו לא מפסידים. כמעט.

הברסאים פוצחים בהמנון הקבוצה, שכולו שיר מלחמה: "אנו מסכימים כולנו מסכימים/ דגל אחד הוא אחינו!", "שחקנים אוהדים - כולנו ביחד יוצרים כוח, עברנו שנים רבות מלאות הקרבה", וכמובן, "איש לעולם לא יוכל לכופף אותנו!". הפזמון החוזר: "כחול אדום מתנופף ברוח, צעקה עזה ואמיצה -  יש לנו שֵם אותו יודע כל העולם: בארסה בארסה בארררררסה!" ברסה הוא כמובן קיצור של 'ברסלונה'. את העיר עצמה מכנים התושבים 'ברנה'.

ואז מתחיל המשחק, ותוך 12 דקות הכתובת רשומה על לוח התוצאות: אפס אפס לא יהיה כאן. קוטיניו, המנוע של הקבוצה במחצית הראשונה, חד ובלתי נלאה, וגם כובש. הכדורגל האסתטי הזה, הזורם, החכם והמדויק הוא כבר חי הנושא את עצמו, ומולו נראית לפתע הקבוצה המדרידאית הגאה מרוטת נוצות וחסרת אונים. מסי חסר? מי זה מסי? רונלדו חסר? מאוד. מאוד מאוד. ועוד לא אמרנו זינאדין זידאן.

בדקה ה-17, בשנייה ה-14, כמו בכל משחק בקאמפ נואו, מתפרצות קריאות קצובות: קטלוניה עצמאית! תזכורת לשנת 1714, שבה נכבשה קטלוניה בידי הספרדים.

בדקה השלושים רץ השופט סאנצ'ז מרטינס (אגב: ממש לא בן של זונה, אבל בן זונה של שופט, מדויק וחסר פניות) אל ה-var, ראשי תיבות: video assistant referee, מערכת הטלוויזיות למקרי גבול, ופוסק על בעיטת עונשין מאחד עשר מטר. סוארס לפינה. שתיים אפס.

מרגע זה ואילך מתרחב הרפרטואר של האוהדים. המספרים מורים שהם כמה עשרות אחוזים מן הקהל. כל היתר – תיירים. ובקומה הרביעית, הרחק במעלה הר הקאמפ נואו, סגורים בכלוב, כמה עשרות אוהדי ריאל מדריד. הם שקטים. שקטים מאוד. שפת האוהדים ממשיכה לנפק ערכים למילון. מסירה מדויקת: תשואות. מסירה לא מדויקת: נהימת אכזבה. וזה כמעט שלא קורה. החלטה של השופט שאינה לפי הציפיות: שריקות.

יש כמה שירים החוזרים על עצמם, אבל השיר הפופולרי ביותר מורכב משני חלקים. חלק ראשון: לוֹ-לוֹ-לוֹ-לוֹ-לוֹ, במקצב דומה לקריאת הלעג הישראלית נה-נה-נה-נה-נה, ואחריו של שחקן אהוב. לו-לו-לו-לו-לו טר שטגן! לו-לו-לו-לו-לו פיקֶה! לו-לו-לו-לו-לו רקָיטיץ! ואפילו לו-לו-לו-לו-לו מסי, למרות שהגאון שבור היד יושב בקהל יחד עם בנו הקט.

האמבולנס של לופטגי

במחצית השנייה מתעוררת הקבוצה ממדריד מן ההלם, ורבע שעה שולטת במגרש ואף מבקיעה עם מרסלו, השחקן הכי ברצלונאי באופיו בקבוצה. הקהל מודאג אבל ממשיך לשיר, ואז עורך וואלוורדה, המכונה בקריאת הקהל וואווא, חילופין, ברצלונה חוזרת להיות מה שהיא, ומדריד הולכת ומתחפרת. אהוב הקהל המפציע מן הספסל הוא דמבֶלֶה בן העשרים, קל כאיילה ומסביבי ממלמלים את שמו בחיבה לא מסותרת. הוא שועט לאורך המגרש, שולח כדור נפלא, סוארס נוגח, שלוש-אחת, והקהל פורץ בקריאות: אורוגוואיו! אורוגוואיו! מידע פנים: סוארס הוא אורגוואיי. אחרי הגול הרביעי שאותו הקפיץ בעדינות מעל השוער כבר קוראים לו לואיסיטו.

מכאן ואילך אוחז טירוף של ממש בקהל והוא מתחיל לרקוד. לא רק שורות האוהדים בשער הצפוני עם התופים והדגלים. כל מאה אלף האנשים רוקדים על כיסאותיהם הצרים. וידאל, האיש והכרבולת, מבקיע את החמישי. שוער השנה הבלגי קורטואה מוציא כדור חמישי מהרשת. הקהל מצביע בידיים: עשרות אלפי כפות ידיים מנופפות את ה"מניטה", החמישייה, שנועדה לגול החמישי. מגן השנה ראמוס חסר אונים. שחקן השנה בעולם, מודריץ', מאבד עוד עשרים סנטימטרים מקומתו הזעירה. ועל כולם מאפילה הדמות הטראגית על הקווים, ז'וליאן לופֶטֶגי. האיש שוויתר במעמד משפיל על אימון נבחרת ספרד כדי להוביל את ריאל, והזמן שנותר לו מצטמצם מימים לשעות ולדקות. אבל הקהל זורה מלח על פצעיו: "לופטגי, סֶלֶקסיון!" תרגום: לופטגי, חזור לנבחרת, ממנה הודח בבושת פנים כי רצה כל כך לאמן את ריאל.

ממרומי הקומה השלישית שממנה אני יורד מתגלה נהר אנשים. לא נהר. ים. לא ים. אוקיינוס. ובתוך העיסה הזאת עושה אמבולנס את דרכו לתוך האיצטדיון. ברצלונאי העומד לידי מפטיר: "הם בטח באים לקחת את לופטגי". המשפט נאמר  בספרדית, אבל הבנתי כל מילה.

ברצלונה 5

נהירת קהל לאחר המשחק. צילום: רוביק רוזנטל

נהרות האדם זורמים אל מחוץ לאיצטדיון. אין פרץ ואין צווחה. מתפזרים בשדרות ובסימטאות, נבלעים בתור ארוך אל תחנות המטרו. כולם מאושרים, אף אחד לא מופתע. הקאמפ נואו נועד למנצחים.

בדרך למטרו בתחנת לֶס קוֹרטְס, ואחר כך במנהרות, וברכבת התחתית, עד היציאה, אני שומע רק שפה אחת. עברית.

חדש בבמת אורח: יוני אילת כותב על הזמר העברי שנוצר בעקבות רצח רבין, מ"הו רב חובל" ועד "תפתח חלון"

שאלות שנשאלו ונענו ב'שאל את רוביק': מה זו קומה מפולשת, מי המציא את המילה סיטונאי, מהיכן נולד הביטוי "מלכוד 22", מה זה כלל אצבע ועקשן פארך ועוד, ראו בשאל את רוביק, שאלות אחרונות, בשני הדפים. יש ללחוץ על השאלה לקריאת התשובה. 

תגיות :
דגל קטלוני בהפגנת מחאה ברחובות ברצלונה. צילום: רוביק רוזנטל תמונה ראשית
פוסטים רלוונטים בנושא

תגובות

ניר
לא כ"כ השתכנעתי בנושא הקשר לנושא הלשון, אבל יופי של טור :-)
01 בנובמבר 2018 הגב
אהרן בלום
מזל טוב ,ביטוי חדש נולד לשפה העברית "צריך לומר " , הלאה "כאילו " ,החוצה " בעצם " ,מעתה והלאה " צריך לומר " , לא ברור לי למה " צריך לומר " ? שהרי אתה אומר עם צריך או לא ,או אם לא היה צורך לא היית אומר ?,חידה היא לי .
02 בנובמבר 2018
יוחאי אוזן
רכשתי כרטיס (לא קניתי. רכשתי. את המחיר לא אגלה). מה ההבדל ???
02 בנובמבר 2018 הגב

הוספת תגובה