כן, אנחנו מדברים בשפת התנ"ך

רוביק רוזנטל | 24 באוגוסט 2018

האם התנ"ך כתוב ב"שפה זרה"? ואם לא, למה קשה לנו אתו? שפת התנ"ך נמצאת בכל פינה של העברית החדשה. ספר חדש מביא את הסיפור מזוויות מבט שונות, תחומי מחקר, מקרי דוגמה וגם הפתעות

השבוע יצא לאור בהוצאת כתר ספרי "מדברים בשפת התנ"ך". הספר מציג בעשרים פרקים את היחס בין שפת התנ"ך לעברית המודרנית. מצד אחד: שפה ספרותית ייחודית, מהודקת, בתחביר קשה לעיכול, מצד שני שפה עשירה המשמשת כשפת דיבור, עיתון וספרות. ולהלן תריסר טעימות מפרקי הספר.

קשה לו עם החותנת

שני שלישים מן המילים במילון המקראי משמשים בעברית החדשה בלשון הדיבור והעיתון.

הקורא הספקן מוזמן לקרוא את המשפטים הבאים, ולענות על השאלה מה משותף להם:

  • אני רעב. מתי אוכלים ארוחת בוקר?
  • ראש הממשלה קרא לשרים לשיחה דחופה בענייני ביטחון.
  • שְלַח לי תשובה כאשר יהיה לך זמן.
  • איש מדע יווני גילה כוכב חדש במערכת השמש.
  • הוא אוהב את אשתו, אבל קשה לו עם החותנת.

תשובה: כל המילים במשפטים האלה מופיעות בתנ"ך. בנטיות שונות, בהקשרים שונים. אבל הן שם. במילון המקראי. 

שמש וחמה, ירח ולבנה

מילים נרדפות מגיעות בעברית במקרים רבים בזוגות. מילה אחת מלשון חז"ל, שנייה מן התנ"ך. חלק מן הזוגות האלה ממשיכים לשמש בתקשורת ובחיי היומיום בעברית החדשה במקביל, בלי שיש העדפה לאחת המילים. דוגמאות (המילה הראשונה מהתנ"ך): רמס/דרס, פריחה/לבלוב, רכוש/נכסים, רָעַד/רָטַט, איך/כיצד, איפה/היכן, תבע/דרש, עַם/אומה.

בחלק מזוגות המילים נוצר בעברית החדשה בידול. מילה מהתנ"ך משמשת במשלב התקשורתי-דיבורי, ומלשון חכמים במשלב הספרותי. שמש/חמה, ירח/לבנה, עץ/אילן, אף/חוטם, אנחנו/אנו, מוות/מיתה, גם/אף, אִתו/עִמו, מְדַבֵּר/מסיח, בוקר/שחרית, הרה/מעוברת.

וגם להיפך. מילה מהתנ"ך משמשת במשלב הספרותי, ומלשון חכמים במשלב התקשורתי-דיבורי. גווע/גסס, הִתְרַפָּה/התרשל, אורח נשים/וֶסֶת, דומן/זבל, עז פנים/חצוף, עֵת/זמן, כסיל, אוויל/טיפש, עדי/תכשיט, רֵעַ/חבר, קץ/סוף, אות/סימן.

הלב מרגיש בצרה שהוא מצר

המילה 'רֶגֶש' עברה כמה גלגולי משמעות. היא מופיעה פעם אחת בתנ"ך, בספר תהלים: "אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד, בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָֽגֶשׁ" (נה 15). כאן מדובר בדיבור בקול רם, ברעש והמולה, גם על פי פסוק אחר בתהלים: "לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ־רִיק" (ב 1). בלשון חכמים מופיע הפועל 'להרגיש' בהתייחסות לחוש המגע. במסכת שבת נכתב: "אין השוטה נפגע, ואין בשר המת מרגיש באזמל".

בימי הביניים זכתה המילה רגש למשמעות 'חוש', בביטוי 'חמשת הרְגָשִים' של יהודה הלוי ואחרים. קודם לכן, במדרש שמות רבה, החלה לבצבץ המשמעות הנפשית של 'להרגיש': "הלב מרגיש בצרה שהוא מצר". בעברית החדשה התנחלה המילה רגש במחוזות הנפש. המרחק בין חושים לרגשות אינו רב כל-כך, ועל כך מעידה האנגלית, שבה to feel פירושו גם להרגיש בחוש פיזי, וגם לחוות רגש פנימי.

עובד אדמתו ישבע לחם

מעתק מרכזי משפת התנ"ך לימינו הוא מעתק החילון. דוגמה לכך היא המילה 'עבודה' והפועל 'עבד'. בתנ”ך היא משמשת בעיקר במשמעות העבודה הפיזית: "עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע־לָחֶם", אך גם בהתייחסות לפולחן הדתי. בלשון חכמים ובתפילה 'עבודה' מתייחדת לעבודת אלוהים, וכמעט אין לה שימושי חול. בעברית החדשה השימוש המרכזי הוא בהוראה שאינה דתית, המתייחסת לעבודת כפיים, עבודת משרד וכדומה.

מעתק החילון של 'עבודה' היה גורף עד כדי כך שבעברית החדשה מעדיפים גם שומרי המסורת את המילה 'פולחן' לציון טקסים דתיים, על פני 'עבודה'. בז'רגון החרדי נותרה המשמעות המשנאית של 'עבודה', וכן הכינוי 'עויבד' לחרדי נטול ספקות ומסור לתורה, קיצור של 'עובד השם', או 'עובד אלוהים' מספר מלאכי.

ליל כושי זקן כתרח

תרח, אביו של אברהם אבינו, היה עובד אלילים, ועם זאת הוענק לו כבוד מסוים בזכות בנו. בספר בראשית כתוב: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח, תֶּרַח הוֹלִיד אֶת־אַבְרָם" (יא 27). רב אבא בר כהנא אומר על כך (בבראשית רבה): "כל מי שנכפל שמו יש לו חלק לעולם הזה ולעולם הבא".

מדוע אם כן זכה תרח למוניטין של טיפש טרחן? כאן נכנסת לתמונה השפה הגרמנית, שבה töricht פירושה טיפש. דמיון הצליל של המילה הגרמנית לתרח, והחשבון העתיק עם עובד האלילים, הכשירו את הקרקע להפוך את תרח למותג של טיפשות. ביידיש משמש הביטוי 'אלטער טאָריק' בהגייה הקרובה למילה הגרמנית במשמעות טרחן, ובעברית: תרח זקן. אברהם שלונסקי כותב ב"עלילות מיקי מהו": "ליל כושי זקן כתרח".

עטיפה סרוקה 1

אכלו טוב, ותתענג בדשן נפשכם

מילים וצירופים רבים מהתנ"ך משמשים בעברית החדשה במשמעות אירונית. בזכריה נאמר: "אַחַר כָּבוֹד שְׁלָחַנִי אֶל הַגּוֹיִם הַשֹּׁלְלִים אֶתְכֶם" (ב 12). הצירוף המקראי משמש להעצמה, בעברית החדשה הוא חותר תחת הכבוד המדומה: "הגיע הזמן שישלחו את המנכ"ל אחר כבוד הביתה".

לגורל דומה זוכה הביטוי 'מדושן עונג'. מקורו בישעיהו: "שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ אֵלַי וְאִכְלוּ טוֹב וְתִתְעַנַּג בַּדֶּשֶׁן נַפְשְׁכֶם" (נה 2). בעקבות זאת חובר נוסח תפילת ערבית לשבת: "ומניח בקדושה לעם מדושני עונג", כלומר, נהנים הנאה שלמה. בספרו 'מסעות בנימין השלישי' כותב מנדלי מוכר ספרים על בנימין: "פעמים היה מדושן עונג ושׂשׂ על אמרי פיו". השימוש כאן אירוני וכך נדד לעברית החדשה. 'מדושן עונג' הוא אדם המרוצה מעצמו ומלא חשיבות עצמית, אדם זחוח.

בתוך עמי אני יושבת

'דוֹד' הוא בתנ"ך אחי האב, 'דודה' היא אחות האב, וכן אשת אחי האב. עם זאת נראה שהשימוש ב'דוד' בתנ”ך במשמעות אהוב מרמז ש'דוד' היה קרוב משפחה כלשהו, בלי קשר להגדרתו הביולוגית. בלשון הדיבור הישראלית 'דוד" הוא פנייה ידידותית לאדם שאיננו מכירים, 'דודה' היא גברת במיטב שנותיה הנוהגת להתנדב לעמותות שונות. ייתכן שעל השימוש הזה משפיעה הלדינו, שבה 'טִיוֹ', דוד, וכן 'טִיָּה', דודה, מתייחסים למבוגר כלשהו ולאו דווקא לבן משפחה.

מילה נרדפת ל'דוד' היא 'עַם' שמשמעותה המקורית הייתה אולי דוד אבהי או דוד זקן. כשהאשה השונמית אומרת: "בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת" (מלכים ב ד 13). כוונתה שהיא בסביבה בטוחה, בין קרובי משפחתה, ואינה חוששת מאנשים המתנכלים לה. 'עַם' הורחבה למשמעות ציבור אנשים בעלי זהות אתנית או לאומית, וכך גם מובן הצירוף היום.

מרדכי היהודי יודע שבעים לשון

כמה שמות מקצועות בתנ"ך שאולים משפות זרות, כמו הגזבר הפרסי, וכן המלצר המופיע בספר דניאל. הדעה הרווחת היא שמלצר הוא הממונה על תזונתם של הנערים בחצר המלך אבל יש רואים בו מושל אכזר, במדרש הלשון 'מָל צר'.

מהיכן הגיע הבלשן? בתנ"ך מופיע אדם ושמו בִלְשָן, בספרי עזרא ונחמיה, בקרבת השם מרדכי, ולכן יש שסברו שמדובר באדם בשם מרדכי בלשן. במקומות שונים בתלמוד ובמדרשים נדרש בעקבות זאת אותו מרדכי, ובמקומות אחרים מרדכי היהודי, כאדם היודע "שבעים לשון". מכאן נגזר שם בעל המקצוע, בַלשן, ושם המקצוע, בלשנות, המופיע בעיתונות העברית בתקופת ההשכלה. ביאליק, שאהב להשתעשע במילים בדרך סטירית יצר את 'התבלשנות', והשתמש בה כלפי מי שלדעתו עושה עבודה בלשנית חובבנית. ביאליק אף זיכה בתואר 'רשמן' עיתונאים מן הסוג הנחות. אולי חזה בכך את השתלטות הפועל 'רשם' על מלאכת הכתיבה.

לעולם לא אראה, לעולם לא אשוב

בתנ”ך משמעות 'עולם' היא נצח, הזמן התמידי. במשמעות המרחבית משמשות בתנ"ך המילים 'תבל' ו'חלד', ואת המרחב האינסופי משרתת המילה 'יקום'. לעומת זאת במשנה 'עולם' היא המרחב הסובב אותנו. בעברית החדשה 'העולם' הוא חלקו של היקום המוכר לנו, בעוד 'יקום' הוא החלל האינסופי, וגרמי השמיים הסובבים בו.

העולם במשמעות הזמן האינסופי שאותו הוריש לנו התנ"ך מתממש בצירופים כמו 'לעולם וָעֶד', 'מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם' ועוד. הצירוף השכיח 'לעולם לא' מספר תהלים מתייחס למה שלא יקרה בעתיד בשום תנאי. על כך כותב יהודה עמיחי בשירו "ליד הים": "נצח הוא מובן יותר בלשון שלילה:/ 'לעולם לא אראה, לעולם לא אשוב'". בישעיהו חלופה המתייחסת לעבר: "וּמֵעוֹלָם לֹא שָׁמְעוּ לֹא הֶאֱזִינוּ" (ישעיהו סד 3).

ושם חיות נוראות, זאבים ושנהבים

לא מעט בעלי חיים המוכרים היום מתאימים לבעל החיים הנושא אותו שם בתנ”ך. ביניהם יונקים כמו דוב, נמר, איל ואייל, ארנבת ועכבר, עופות כמו עורב, חסידה וסיס, וחרקים כמו דבורה ונמלה. הנמר המקראי כשמו כן הוא: מנומר, וכזכור הוא אינו יכול להפוך את חברבורותיו. שמו בלטינית ליאופרד: האריה המנומר. בתלמוד צץ לצידו נמר חברבורות אחר, הברדלס, אך על פי התיאור גם הנמר המופיע בחבקוק (א 8) הוא הברדלס.

הפילים אינם מופיעים במקרא, אבל הדעה הרווחת היא שה'שנהבים' המופיעים בספר מלכים א' הם הפילים. 'הב' פירושו פיל בטמילית, וכן במצרית ובסורית. הזיהוי היה מקובל גם בספרות התחייה. יוסף מיכה ברדיצ'בסקי כותב בסיפורו "מימי הביניים": "חודש ימים הלך עדי בואו לארץ המדבר, ושם חיות נוראות, זאבים ושנהבים".

אין לכבוש את ארץ ישראל בכוח הזרוע

אנשי העליות הראשונות לקחו על עצמם לבנות בה ערים וכפרים, לעבד את האדמה וליצור מפעלי חרושת. מילת המפתח של המהלך הייתה 'כיבוש'. השורש כב"ש מופיע בתנ"ך 14 פעמים בבניינים קל ונפעל, ורק פעם אחת בבניין פיעל: "אֲשֶׁר הִקְדִּישׁ מִכָּל־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר כִּבֵּשׁ" (שמואל ב ח 11). 'כיבֵש' נגרע מן השפה כפועל, אך התקבל בתלמוד כשם הפעולה, 'כיבוש': "כיבוש ארץ ישראל קודם לביעור עבודת כוכבים". בתקופת תחיית הלשון היו ניסיונות להשתמש ב'כבישה' במשמעות המקראית, שלטון הנלקח בכוח, אך השימוש הזה לא התקבל.

 בן גוריון ביטא את העמדה המרכזית של התנועה המנהיגה את היישוב, שאין לכבוש את ארץ ישראל בכוח הזרוע אלא באמצעות עבודה, חקלאות, הגנה על היישובים וכדומה. יאיר שטרן העניק למילה משמעות צבאית: "את מלחמתו זו יאסור האצ"ל כצבא כיבוש, שיהא עברי על דגלו, על נשקו ועל קציניו".

לך תמצא מי ינענע אותך

דגם פופולרי של איחולים, ברכות וקללות, הוא משפטי 'לֵך'. פסוקים לא מעטים בתנ"ך מתחילים ב'לך' ושולחים אדם למקום ראוי, כגון "לֶךְ לְךָ", "לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה", "לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל" ועוד. לצד אלה משפטי קללה שולחים את מושא הקללה למקום לא רצוי. הקללה העומדת בבסיס הדגם היא 'לֵך לעזאזל!' הנאמרת ברגעי כעס ומופיעה בספרות השו"ת מהמאה ה-17, בעקבות משלוח שעירים לצוק העזאזל בתנ"ך.

משפטי 'לך' רבים משרתים את המגדף הישראלי. 'לך לכל הרוחות', 'לך חפש את החברים שלך', 'לך תמצא מי ינענע אותך', 'לך תְקַוֵוד', או בקיצור, בנימת זלזול תהומית: "לֵ---ך". קללה יהודית-ספרדית אומרת "לך לאשקלון", שכן אשקלון זכתה לנבואות קשות בתנ"ך. קללה אנגלית אומרת 'לך ליריחו', בעקבות פרשת המרגלים שחזרו מבוישים ממשימתם. בהולנדית אומרים "לך טייל על הירח", ובספרדית-קולומביאנית: "לך טגן אספרגוס".

חדש בבמת אורח: אני, פיגמליון והתאטרון העברי, יורי מור על תלאות סופר ישראלי ששפת האם שלו רוסית

חדש בפינה של פול אוגדן: הוויקיפדיה של כל השפות בעולם

שאלות שנשאלו ונענו ב'שאל את רוביק': מהיכן הגיע הביטוי "מלכודת דבש", איך קובעים מין למילים לועזיות, מה הקשר בין הירק גזר לגזר דין, אילו שפות השפיעו על הערבית ועוד, ראו בשאל את רוביק, שאלות אחרונות, בשני הדפים. יש ללחוץ על השאלה לקריאת התשובה.

תגיות :
google images תמונה ראשית
פוסטים רלוונטים בנושא

תגובות

פנחס שטרן
שלום לך המאמר, כמו תמיד, מאלף ומוסיף דעת; בעניין המילים הנרדפות, קיים חיבור של אחד ממפרשי התנך האחרונים, המלבים, שגם הוא נשען בחלקו על מפרשים קודמים, שבספרון קטן בשם "יאיר אור", מפרש את כל המילים הנרדפות בתנך, ועומד על הניואנסים הדקים שביניהם. למען האמת, אני כמעט משוכנע שכמומחה לשפה העברית, החיבור מוכר לך, אך ליתר בטחון, קבל לינק לספרון ב"אוצר החוכמה". http://www.daat.ac.il/daat/vl/tohen.asp?id=40 הערה נוספת, בקשר למילה "דוד" בעברית: שמתי לב לדבר מעניין, שבתרגום אונקלוס לתורה, שבה מופיעה פעמים רבות המילה "דוד" ו"דודה" (בהטיה, כמו "דודתו"), אין מילה מקבילה בארמית, למרות שהיא שפה אחות לעברית: המילה "דוד", מתורגמת בארמית באופן די מסורבל כ"אח האבא". העובדה הזו מסייעת להשערה שלך, ש"דוד", איננו תמיד אח האבא, שכן לא קיימת מילה כזו בארמית, ואונקלוס תירגם את "דוד" בעברית, בהקשר שבה היא נאמרה, כאח האבא. כמו תמיד, נהנה לקרוא את מאמריך, ובתודה פנחס שטרן
23 באוגוסט 2018 הגב
אבישי לבנה
יישר כחך על המאמר המעניין. יישר כח כפול ומכופל על הוצאת ספרך החדש!!! בעניין המילה "עולם" עם פרושה "נצח", אוסיף כי שמעתי פרוש מעניין למילה עולם באחת מהופעותיה בתנ"ך: בבראשית פרק כ"א פס' ל"ג: "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם", אמר על כך הרב מרדכי אלון (בעקבות רש"ר הירש) כי "אל עולם" משמעו "האל הנעלם"...
23 באוגוסט 2018 הגב
אילו אבן אור
לגבי חסידה, לא ברור שמדובר בעוף התנכי. יש הטוענים שמדובר בעוף דורס כגון דיה, וזו אחת הסיבות להיותה עוף טמא.
23 באוגוסט 2018 הגב
אורה ביאליק
״שני שלישים מן המילים במילון המקראי משמשים בעברית החדשה בלשון הדיבור והעיתון.״ כסטטיסטיקאית, שבעשרים השנים האחרונות הלכה לבית הכנסת מדי שבת, והתבוננה בקשר בין המילים הכתובות והשפה המדוברת, התרשמתי (ללא ניתוח אנליטי) ששיעור השימוש בשפת התורה גדול משני שלישים. אחרת, לא הייתי מבינה כלל את הכתוב. לדעתי, שיש הבדל גדול בשימוש ובהבנת המקרא, לפי גיל הישראלים, ובחתכי ארץ לידתם. בני השבעים ומעלה שנולדו בישראל - שפתם עשירה בשפת התנך לאין ערוך מבני הארבעים והחמישים שנולדו כאן. אודה, לא ראיתי את המילון המקראי, אך קשה לי לקבל שמילון הוא הקרטריון למידת השימוש בשפה. תודה על כתבותיך המרתקות. אשתדל לעיין בספרך.
23 באוגוסט 2018 הגב
רוביק רוזנטל
בטור באתר הובא מקבץ טעימות. בספר הנושא מוסבר בהרחבה, מבוסס על בדיקות ומחקרים שנעשו בידי בלשנים. מידת השימוש נמדדת על פי אוצר המילים השימושיות של הישראלי המודרני, כפי שכאמור מוסבר בהרחבה בספר. לגבי העניין הדורי, לגילאים ותיקים יותר יש אכן ידע רב יותר בשפת המקרא, אבל השימוש באוצר המילים המקראי בעברית המודרנית אינו תלוי בידע בתנ"ך, כיוון שהמילים נקלטו בשפה והפכו חלק טבעי שלה.
24 באוגוסט 2018
אלון ריבק
בענין הפיל שאיננו מוזכר בתנ"ך: במעלה הנילוס נמצא האי "יֵב", וביוונית "אלפנטינה" - אי הפילים. באי היתה מושבה יהודית. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%91 "יֵב" או "הב" פירושו, אם כך, פיל. שנהב - שן פיל.
25 באוגוסט 2018 הגב

הוספת תגובה