איך אומרים רבין, איך נולדו המאחזים, והמילון של יונתן רטוש

רוביק רוזנטל | 15 בנובמבר 2019

השם רבין נע בין המלרע והמלעיל, רחל רבין מספרת שהוא נולד בכלל בצירוף מקרים מפתיע; המאחזים לא הומצאו על ידי נערי הגבעות, הממשלה הייתה שם קודם; יום הולדתו של יונתן רטוש הוא הזדמנות להכיר מקצת ממאות המילים שחידש, וביניהן אחת אקטואלית: הסלמה

בשבוע בעבר עלתה באתר שאלתה של צילה אלעזר על הדרך שבה יש להגות את השם רבין, במלרע או במלעיל. בעקבות התשובה, שתפורט בהמשך, הגיעו כמה שאלות והערות, ובעקבות זאת מידע נוסף ואף מפתיע.

תרגיל הגיוס של נחמיה רביצוב

ובכן, רבין אינו שמה המקורי של המשפחה. השם הוא רביצוב, שם משפחת אביו של יצחק ורחל, נחמיה. הוא נולד באוקראינה המודרנית, אבל השם מתייחס לשם הנפוץ יותר רביץ, המוכר משמם של המנהיג החרדי אברהם והזמרת יהודית, ומקורו דווקא בפולין, בעיר רביץ שבמרכז פולין. רביצוב הוא בן העיר רביץ. הסיפור המרתק והלא מוכר הוא מדוע החליף נחמיה את שמו לרבין.

על כך מספרת בתו, רחל רבין יעקב: "נחמיה נסע לארצות הברית. במלחמת העולם הראשונה התחיל גיוס לגדוד העברי. היו שלושה גדודים עבריים ביוזמת טרומפלדור וז'בוטינסקי. הוא התנדב תחת השם נחמיה רביצוב. כאשר בא ללשכת הגיוס מצאו לו פלטפוס והוא נדחה. הוא תחבל תחבולה, והחליף את שמו מרביצוב לרבין, ואתו הלך ללשכת גיוס אחר. שם לא שמו לב לפלטפוס, וכך גויס. 

אז רבין נקרא כך בזכות ההתעקשות של אביו להתגייס לגדודים העבריים. האם יצחק רביצוב היה עולה במעלות הפיקוד כמו יצחק רבין? לא סביר, שהרי בן גוריון הנחה את קציני הצבא למצוא להם שם עברי. וכאן חוזרת שאלתה של צילה: במלעיל או במלרע?  במבחן השימוש: גם וגם. לזכות ההגייה המלרעית, המקובלת באירועים פורמליים ובהגייה הנחשבת תקנית, עומד החכם התלמודי רבין, קיצור של 'רבי אבין', וכן הנטייה לראות ב'רבין' שם עברי מקורי. לזכות ההגייה המלעילית  עומדת המילה הרוסית רבין במשמעות רבי, הנהגית במלעיל. המעבר בין מלרע למלעיל בשמות פרטיים נפוץ מאוד, וכך במקרים שבהם שם המשפחה הופך מעין כינוי. על כן נהגה אשכול במלעיל, וכן רבין, וזו הצורה הנשמעת בפי כול בלשון הדיבור, בעוד המלרע שולט בשימוש הרשמי.

המשפחה, מסתבר, התקוממה נגד ההגייה המלרעית התקנית לכאורה. אומרת רחל: "אנחנו, כל המשפחה, קוראים רבין במלעיל, ולי ההגייה במלרע פשוט צורמת. רבין במלעיל הוא השם". רחל עצמה שמרה על שמה לצד שם נישואיה יעקב וגם על כך יש לה סיפור: "האמת היא שאני נשארתי עם השם, וחושבים שזה בגלל יצחק, אבל הסיפור הוא אחר. אמי שמרה על שמה מהבית – כהן, וקראה לעצמה רוזה כהן. אני כילדה, מתוך הערכה לאמא, קראתי לעצמי רבין-כהן. תאר לך ילדה בבית חינוך שקוראת לעצמו רבין-כהן. לגלגו עלי והוסיפו שמות משפחה, ולא היה אכפת לי. אחרי נישואי לרפי יעקב החלטתי לא להישאר עם שלושה שמות, ואני נקראת רחל יעקב רבין".

מי באמת המציא את המאחזים

הסערה התקופתית סביב מעללי נערי הגבעות ויושבי המאחזים בשטחים הפנתה שוב זרקור על הישות העמומה משהו, "מאחז". לכאורה, המאחזים נולדו בשנות השמונים  המוקדמות על פי הנחיה בעל פה של אריאל שרון לצעירי המתנחלים "לתפוס כל גבעה", וזאת כדי ליצור רצף יהודי בשטחים ולהרחיב את ההתנחלויות שנוסדו ברשות. אבל את המונח 'מאחז' יצרה הממשלה כבר בשנות השבעים, כמה שנים אחרי מלחמת ששת הימים. אלה היו "מאחזי נח"ל". מאחז הנח"ל סוכות עלה בפתח רפיח, ובדצמבר 1974 הפך להיאחזות. מאחז נח"ל גדיש נוסד ברצועת עזה ב-1973. ב-1976 נולדו כמאחזים מבוא שילה בשומרון, ומאחז רועי בדרום הבקעה.

הידיעה הראשונה על הקמת 'מאחז' מופיעה בעיתונות במאי 1970 בזו הלשון: "מסעדת המתנחלים בקרית ארבע היא מאחז יחיד בעיר חברון". ואולם, האחראי לשימוש במילה בהקשר של התיישבות זמנית בשטחים הוא יגאל אלון. כאשר הוכרז ביולי 1969 על הקמת יישוב יהודי בגוש עציון באו אליו נכבדי הפלסטינים בטרוניה. אלון ענה כי "הקמת היישוב בגוש עציון דרושה למאחז אסטרטגי".

'מאחז' באה בעקבות 'היאחזות', יישוב זמני מאויש בחיילים, גם היסטורית וגם לשונית. לשתיהן משותף השורש אח"ז, ושורשי השימוש בו בהקשר לכיבוש הארץ והתיישבות במקרא. כך בספר שמות מורה שכם בן חמור לאנשיו "וְאִתָּנוּ תֵּשֵׁבוּ וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם, שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ וְהֵאָחֲזוּ בָּהּ". יהושע פונה לשבטים שבעבר הירדן, גד ראובן וחצי המנשה: "עִבְרוּ לָכֶם אֶל־אֶרֶץ אֲחֻזַּת ה' אֲשֶׁר שָׁכַן־שָׁם מִשְׁכַּן ה' וְהֵאָחֲזוּ בְּתוֹכֵנוּ". הפסוק הזה מוליך אל האב הקדמון של ההיאחזות והמאחז: האחוזה, ככתוב בספר במדבר: "וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה', ... וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה'".

המילים המתבקשות של יונתן רטוש

השבוע לפני 111 שנה נולד אוריאל שלח, או בשמו הספרותי יונתן רטוש. רטוש הוא דמות יוצאת דופן בתרבות העברית-ישראלית. משורר שכתב שירה שאינה שייכת לאסכולה כלשהי, ממנהיגי התנועה הכנענית שהשפיעה על צעירים רבים בשנות הארבעים והחמישים ונעלמה. לצד זה היה איש לשון ידען ופעיל, ומחדש מילים בהיקפים חסרי תקדים.

את חידושי המילים של רטוש חקרה פרופ' מיכל אפרת, בספר שיצא לפני מספר שנים בהוצאת אוניברסיטת בר אילן, ושמו "המילים המתבקשות". אפרת היא רעייתו של הבלשן החשוב עוזי אורנן, אחיו הצעיר של יונתן רטוש. הספר מציג בסדר אלף ביתי, כמילון, לא פחות מ-4,000 חידושים של רטוש.

המילים המתבקשות

רוב חידושיו של רטוש לא נקלטו בשפה, אבל קבוצת המילים שנקלטו מרשימה: ממסד, סוּגה, תסמונת, הסלמה, מִמְטָר, סַיָיע ועוד. את המילה הסלמה הציע רטוש בשנת 1966, והיא נתקלה בהתנגדות אבל אומצה על ידי התקשורת ומאוחר יותר על ידי האקדמיה ללשון. את המילה 'בּוֹנְנוּת' הציע עבור אינטואיציה, מאוחר יותר היא אומצה על ידי האקדמיה עבור insight, אך לאחר שהשתרשה 'תובנה' היא נקבעה עבור מדיטציה. בַּנָּן על פי רטוש הוא  פילוסוף. מכאן גם בוֹנְנָה, פילוסופיה. את המילה נָגְדָה, בקמץ קטן, הציעו עבור אופוזיציה. האקדמיה קבעה במשמעות זו את נֶגְדָה.

רטוש חידש חלק ממילותיו באמצעות סיומות אופייניות. בסיומת –וּנָה חידש את אַבְהוּנָה במשמעות פטריארכיה, שלטון הגברים. לאלקטרוניקה קרא חַשְּמַלּוּנָה ולאינסטלציה שרַבְרָבוּנָה. אידיאולוגיה היא רעיוּנה, ואוונגרד – נחשוּנה, בעקבות נחשוני בן עמינדב. במילון החצי תקני חדרה היטב המילה עסקונה, במלעיל במשמעות כלל העסקנים בארגון כלשהו או בכלל הציבור. לקהילה הלהט"בית קבע את השם הלא תקין פוליטית סְדוּמה.

סיומת אהובה אחרת היא הסיומת –ֵכָה. היא יוחדה אצלו לצורות משטר. אֱלוֹהֵכָה היא תיאוקרטיה, שלטון הדת. אֲצוּלֵכָה - אריסטוקרטיה, בְּדוּלֵכָה - אוליגרכיה, ועַמֵּכָה - דמוקרטיה.  

רטוש חידש כמה וכמה מילים במשקל המחלות. להנג-אובר קרא זַנֶּבֶת, האקדמיה העדיפה את חמרמורת. במכתב למערכת הארץ משנת 1967 הציע עבור אלרגיה את 'חַיֶישת' ו'חייש' לאלרגי. וכך נימק: "יובן מאליו לכל יודע עברית ובעל מחושים, וחושש וחששן וכל חש בכל אשר הוא חש בו, וחיישן וחיישני ולוקח בחיישנות אשר הוא". למגלומניה קרא גַּדֶּלֶת, ולהיסטריה - תַזֶּזֶת.

גם תכונות אנוש זכו אצל רטוש לחידושים, לאופורטוניסט קרא זְדַמְנָן, לקרייריסט מַרְפְּקָן וגם הלכן, טפסן וקרדְמָן, בעקבות 'קרדום לחפור בו'. הפסימיסט הוא שְחוראי והקונפורמיסט – תוֹלֵם, כלומר, הולך בתלם.

הצחצח מגזגז כמו בר אוריין

רטוש חיבב הלחמים והרכבים. את 'ימבשתי' הציע עבור אמפיבי: ים+יבשה. למילים הנרדפות, הסינונים, הציע את 'אַחְמַשְׂמָע' ולמונופול את שִׂימְיָד, כמו שזה נשמע: שים יד, השתלטות על תחום מסוים. אַפְסִיעוֹד הוא אגוצנטרי, בעקבות "אני ואפסי עוד" מישעיהו. לטיפש המטומטם הציע לקרוא מטומפש, ולדמוקרטיה מדומה: דמוקטָטורה, חיבור של דמוקרטיה, דיקטטורה וקריקטורה. רטוש מעיר במכתב לאורי אבנרי, שהשתמש בביטוי בשנת 1962, שהוא חידש אותו כבר ב-1949.

ולסיום, כמה הברקות רטושיות, שכאמור, לא ממש נקלטו, אבל כדאי להיזכר.

בִּקְבּוּק. מילה מפתיעה כתרגום עברי לאונומטופיאה, מילים המחקות את הצליל הקשור במשמעותן. המילה בַקבוק עצמה אונומטופאית, וכאן העביר אותה רטוש למשמעות הכללית. האקדמיה קבעה 'תצליל'.

בר אוריין. בעל תואר ראשון,  בי איי. לתואר שני הציע רטוש את 'מר אוריין' (אם. איי.), ולבעל תואר דוקטור: 'רב אוריין'.

גִזְגֵז. הזדווג, משחק מילים בעקבות המילה זוג. זגזג היתה תפוסה  במשמעות אחרת.

כַּהֲדָם. דז'ה-וו, ראשי תיבות: כבר היו דברים מעולם.

כַּיּוֹמָאוּת. מודרניזם, בעקבות "כַּיּוֹם".

צַחְצָח. לבנטיני. רטוש מסביר את החידוש בכך שהלבנטיניות היא התקשטות חיצונית בתרבות זרה, מעין הצטחצחות בברק חיצוני. אפרת כותבת שהוא יצר את התחדיש בהתייחסות למילה צ'חצ'ח שהלעיגה על יוצאי צפון אפריקה.

תָּרוֹק. טורקיז, במשקל הצבעים, ובדמיון צלילי.

חדש בבמת אורח: נבנה ארצנו בכורכר ובזיפזיף, הגיאוגרף מיכה נצר על מילים גיאוגרפיות שמקורן ערבי

שאלות שנשאלו ונענו ב'שאל את רוביק':  מהיכן הגיעו המילים שקשוקה ולהפליק, האם רבי נחמן הכיר את המילה תפריט, מי הולך א-לה פרנג'י, מה מקור השמות עטייה ולינדנשטראוס, מה זה "באישון לילה" ועוד, ראו בשאל את רוביק, שאלות אחרונות, בשני הדפים. יש ללחוץ על השאלה לקריאת התשובה.

תגיות :
דובר צה"ל תמונה ראשית

תגובות

דב ששון دب ساسون
נוער הפרעות אל מול העברי הצעיר...בור עמוק כנגד רמה על רמה.
14 בנובמבר 2019 הגב
גבי שחר
ררבין או רבבין רוביק כותב שההגיה המלרעית נחשבת פורמלית ותקנית. אני, עבדכם, רואה את הדברים אחרת. המלרוע הבלתי נשלט של אמצעי התקשורת נובע מהתנשאות ומיהירות: אנחנו זה לא עמך. אנחנו יודעים עברית ואתם לא. אני יליד הארץ, גדלתי וחונכתי כאן. בזמני לא היה ולו מורה אחד, כולל המורים לדקדוק, שסבלו מקדחת המלרע. סטודדדנטים, למשל, היתה מלה מקובלת ואף מורה לא אמר סטודנטטטים. כיום, ככל שהדיבור הרשמי פלצני (מלרעי) יותר, כך אני מרגיש יותר פגוע שכן הופכים אותי לבור ולעבריין שפה. מבחינתי זה לעשות "דוקא", אבל גם דדדוקא נהיה בימינו דוקקקא (ואאצבע נהיתה אצבבע). עוד דוגמאות? על-םי המילונים מותר להגיד chanaya או chaniya, וכן chatsaya או chatsiya. כל עם ישראל אומר חניה בקמץ, אבל ברדיו זה תמיד חניה בחיריק. דוקא. ושימו לב לשיגעון היותר חדש: לחבר שתי מלים כדי למלרע את השילוב. שתתים-עשרה כבר לא טוב, היום זה שתים-עשררה. אבל שימו לב - תמר איש-שלום הוציאה פטור לשם הערוץ שלה וקוראת לו שללוש-עשרה. אבל יתר העשרה שבפיה ממולרעים. מענין. גם לגבי עזה עוד לא החליטו סופית. שפת התקשורת היא שפה ייחודית שלא מצליחה להתנחל בפי העם. אני קורא לרבני השפה להתגמש ולהיות יותר פרקטיים. נסיונותיכם הארוכים למשוך את שפת עם ישראל אליכם - כשלו.
14 בנובמבר 2019 הגב
קלמן הרץ
חמסי על רוביק על שכתב ששכם בן חמור הורה לאנשיו (!) בספר שמות (!) שבו וסחרוה והאחזו בה.
14 בנובמבר 2019 הגב
אבישי לבנה
א. אני בא לאתגר את קביעתו של כותב הבלוג על קביעתו כי "רבין" שבגמרא נהגה מלרע. יש כאן מחלוקת (כמו בהרבה הגיות של מלים תלמודיות) בין לומדים ספרדים לאשכנזים. ובכן ד"ר רוזנטל מעדיף את ההגיה הספרדית (ליתר דיוק של הספרדים) אך לענ"ד מכיון שהגמרא כתובה ארמית - והיא לשון הנוטה למלעיל עדיפה ההגיה המלעילית. ב. המילה ביקבוק חיה ונושמת ומשמשת בתחום יצור היין למשל לתיאור השלב של מזיגת היין לבקבוקים. ואולי גם בנוזלים אחרים.
15 בנובמבר 2019 הגב
ruben rosenthal
תודה אבישי. ארמית המקרא נוטה בעיקרה למלרע. מסורת קריאת התלמוד נוטה למלעיל או לפחות שנויה במחלוקת בעיקר במילים המסתיימות ב-א (משכנתא, שמיא) כולל שמות (רבינא), אבל בסדר פסח למשל מזמרים את כוכביא ומידייא במלרע. רבין הוא קיצור של רב אבין, וקשה לקבל ש'אבין' נהגה במלעיל, כשם שרוב רובם של חכמי המשנה והתלמוד ששמם לא הסתיים ב-א נהגו ונהגים היום במלרע. ובאשר לביקבוק, המילה מוכרת, העניין הוא במשמעות המיוחדת שהעניק לה רטוש.
16 בנובמבר 2019

הוספת תגובה