פרסי ורומני עולים לארץ ישראל

רוביק רוזנטל | 19 ביולי 2019

מה בין טיפולי המרה, המרת דת וממיר דיגיטלי? מחקרים על יחסם של יוצאי אירן ויוצאי רומניה לשפה העברית מגלים דמיון מפתיע בין עולי שתי התפוצות, איך שר מאיר אריאל על אהבה ומיהו חבר הכנסת שפרינקק

סערת טיפולי ההמרה, שזעזעה את כסאו של הרב פרץ עד שנאלץ לחזור בו ולהישמע כגדול הליברלים, שופכת אור על הפועל התלמודי הפורה 'להמיר'. השורש הוא מו"ר, שממנו נגזרה גם המילה המקראית 'תמורה'. לשורש 15 הופעות כפועל בתנ"ך, רובן בהפעיל. בתנ"ך ממירים בהמות במסגרת חוקי הפולחן, וגם ממירים כבוד, כמו בירמיהו: "ועמי המיר כבודו", כלומר, העביר אותו מאלוהים לאלים אחרים.

מומר לתיאבון ומומר להכעיס

ההמרה נקשרה באופן ישיר למעבר מהדת היהודית לדת אחרת בתלמוד. במסכת סוכה מסופר על אחת, מרים בת בילגה, שהמירה דתה, נישאה לאיש צבאי יווני וביזתה את המזבח. לעומת זאת, 'מומר' ביהדות אינו דווקא מי שהמיר את דתו, אלא מי שעובר על מצוות מסוימות. התלמוד מדבר על 'מומר לתיאבון', שהוא אדם העובר עבירה להנאתו ובאופן מזדמן, ועל 'מומר להכעיס', אדם העובר עבירות במכוון ומפגין זאת לעיני כל, הנחשב כופר אם כי לא בהכרח אדם שנטש לגמרי את היהדות. עדין שטיינזלץ משתמש במהדורה שלו לתלמוד במילה חריפה יותר: משומד.

בחיי ישראל המודרנית 'המרה' היא תרגום ישיר של המילה האנגלית conversion, לצד 'ממיר', convertor. המונחים האלה מתייחסים לתחומי חיים שונים. ביניהם המרת מטבע, והממיר בטלוויזיה, המאפשר לקלוט שידורים דיגיטליים. 'טיפולי ההמרה' הם תרגום של conversion therapy, מונח שהוצף בשיח הציבורי, הרפואי והדתי מאז ראשית המאה העשרים, ומוגדר כ'פסאודו-תרפיה', ריפוי מדומה, וכפי שלמד סוף סוף הרב פרץ, גם מזיק.

אמירה תומכת שאמר הרב אליהו, לפיו "ההמרה היחידה שיש למנוע בחוק היא המרת מין" מזכירה לנו שכאשר מדובר בהפיכת מינו של האדם, שלא כמו בנטייתו המינית, אנו משתמשים במילה 'שינוי', (ובאנגלית: trans לעומת conversion), שהוא מהלך טוטלי ודרמטי יותר מ'המרה'.

למדתי עברית ברחוב, כמו הצוענים

אחת הדרמות המתמשכות של הקניית העברית היא הקושי הקבוע של בני הדור הראשון לעולים מתפוצות שונות לדבר עברית ולהסתגל אליה. הממצא הסטטיסטי הקבוע הוא שרובם אינם רואים בעברית את שפתם העיקרית, ואחוזים גבוהים אינם מדברים עברית, בוודאי לא ביניהם לבין עצמם.

שני מחקרים שהוצגו לאחרונה בכינוס השנתי של האגודה לחקר שפה וחברה, שהתקיים לאחרונה באוניברסיטת תל אביב, שופכים אור על שתי קבוצות עולים שעלו ארצה לאחר קום המדינה: עולי רומניה ועולי פרס. כמעט מכל היבט אלה קבוצות שונות בתכלית, אבל המחקרים מגלים קווי דמיון רבים. שתי העליות חשו שהן נמצאות בתחתית ההיררכיה בין קבוצות העלייה עצמן, וכן שהשפה בה דיברו – רומנית מכאן ופרסית מכאן – נחשבת זרה ושולית. שתי העליות השתלבו בסופו של דבר אבל אינן חשות שהטביעו חותם של ממש על התרבות הישראלית המתהווה, בניגוד, למשל, לייקים ולפולנים מצד אחד, ולמרוקאים ולעירקים מצד שני. כל אלה הן תחושות סובייקטיביות, אבל בתחום האתני לתחושות יש משקל רב.

ד"ר רינה נאמן הציגה מחקר שערכה בשנים האחרונות בין הדור הראשון של העולים מרומניה. הרצאת המחקר המלאה מופיעה החל מהשבוע ב"במת אורח".

כמה ציטוטים מדברי העולים להמחשה:

"העברית שלי דלה מאוד. כשהגענו לארץ מיד התחלתי לעבוד, ולא היה לי זמן ללמוד את השפה. למדתי עברית ברחוב, כמו הצוענים שמנגנים על פי האוזן".

"העבר ברומניה חי רק בזיכרון שלנו. כל מה שנשאר לנו זאת השפה. שפת האם שלנו, שבה אנו יכולים לתקשר עם אחרים מהקטגוריה שלנו ... אני מנוי על כל העיתונים ברומנית, ומעודד כל פרסום ברומנית, בלי להסתכל על הכסף".

"אני כותב בעיקר ברומנית. ודאי. הלא סופר לא יכול להפוך את עורו יום בהיר אחד ולשנות את כל עולם המושגים והדימויים שלו. נכון שאני יודע עברית, אבל לא חושב בעברית, או לפחות – לא על הדברים החשובים באמת, שעליהם אני מרגיש צורך לכתוב".

התביישתי כשהיו בדיחות על פרסים קמצנים

גלית פלג הציגה מחקר מקיף על יחסם של יהודי אירן שעלו ארצה לשפה העברית. פלג חקרה את שימור השפה הפרסית בישראל בקרב שלושה דורות של יוצאי איראן, מהגרים וצאצאיהם. השורה התחתונה: שימור השפה הפרסית הולך ופוחת. כמו כן היא מצאה הבדלים רבים בין יוצאי טהרן לבין יוצאי ערי השדה.

עולי אירן סבלו מתדמית שלילית בקרב הציבור הישראלי בדומה לשאר יהדות המזרח. דוגמה לכך ניתן למצוא בדבריו של לוי אשכול אשר הביע דעתו על העולים: "ממצרים שלחו לנו קודם כל את הנמושות... אינני יודע את מי מביאים עכשיו מפרס, אבל נגזר עלינו לקבל אותם, נדע איזה ג'ונגל אנחנו מכינים לעצמנו".

יוצאי אירן מגלים עמדות שונות לגבי תחושתם בישראל, וזאת גם בדור הראשון וגם בדורות הבנים. חלק מן המרואיינים של פלג הדגישו את גאוותם כיוצאי פרס,  והיו כאלה שהתייחסו לסטיגמות השליליות ולתחושת הבושה שנלוותה אליהן. אחת הסיבות העיקריות ליחס שלילי כלפי יוצאי איראן הייתה, על פי דברי המרואיינים, סטיגמה של קמצנות. כמה משתתפים בני הדור השני ציינו שהם חשים הקלה בשנים האחרונות, משום שכיום המגמה היא להקניט את יוצאי תימן על כך שהם, כביכול, קמצנים, ו"בזכות זה ירדו מהפרסים."

פלג מצאה כי קיימים הבדלים מובהקים בין העולים מבחינת העמדות כלפי השפות וההשתייכות האתנית. יוצאי ערי השדה ביטאו יחס חיובי יותר כלפי העברית לעומת יוצאי טהרן, שביטאו יחס חיובי יותר כלפי הפרסית ושלטו בפרסית הדבורה טוב יותר מיוצאי ערי השדה. הידע הזה עבר גם לבני המהגרים. גם הידע בעברית היה שונה. חלק מהעולים הצטיינו כבר עם העלייה בעברית טובה. לצידם היו עולים, בעיקר מבוגרים, ששילמו מחיר בשל הציפייה מן העולים לדבר רק בעברית בפומבי וחשו דחויים.

לא דיברת אידיש - לא קיבלת שירות

המרואיינים של פלג חשו גם שיש בישראל היררכיה של שפות יהודים. לדבריהם, יידיש מוקמה באחד השלבים העליונים בסולם, ושימשה כלי להבחנה בין קבוצות שונות באוכלוסייה. אחד מספר: "במקום העבודה היה הבדל בין אשכנזים לספרדים. נכנסת לבנק, לא דיברת אידיש - לא קיבלת שירות. אני נכנס לבנק לבקש הלוואה ממשלתית, הפקיד מתחיל לדבר אידיש כי כנראה חשב שאני אשכנזי. כשאני אומר לו שאני לא מבין, הפרצוף שלו נהיה צהוב ולא נתן לי את ההלוואה".

גם אי ידיעת הערבית בידלה את יוצאי איראן מיוצאי ארצות האיסלאם דוברי הערבית, שהיוו את רוב יהדות המזרח. מספר אחד המרואיינים: "כשגרתי במעברה יצאתי עם בחורה עיראקית. היא לקחה אותי להכיר את ההורים שלה. אבא שלה ישב בין צנצנות של חמוצים, לבוש בפיג'מת פסים והתחיל לדבר איתי בערבית. כשאמרתי שאני לא מבין, שאל את הבת שלו אם אני עג'מי (כינוי גנאי בערבית לפרסי). כשהבין שאני פרסי, סילק אותי."

היבט נוסף שבדקה פלג היה מעמדו של המבטא הפרסי בארץ. מעמד המבטא הזה נמצא נמוך יחסית למבטאים אחרים בישראל. בני הדור השני חוו אותו כמושא ללעג, וניסו להתרחק מכל זיהוי עמו, ולכן גם נמנעו מלימוד השפה הפרסית. היחס הזה בא לידי ביטוי  בסרטים של יוסף שילוח, במערכונים של הבדרן אבנר דן ועוד. לצד זה, שחקנים וזמרים שקצרו הצלחה בתחומם ואשר היו ממוצא פרסי, כמו למשל יוסי בנאי ורוחמה רז, סיגלו לעצמם מבטא צברי ואיש מהם לא הציג את המוצא הפרסי כחלק מהותי בזהותו. בניגוד לכך היו יוצאי עדות אחרות כגון תימן או מרוקו שיצרו מוזיקה הנשענת על המורשת העדתית שלהם תוך שימוש במבטא זר. בעשורים האחרונים חל שינוי מה, והמוזיקה הפרסית החלה להיות מוכרת מעט יותר, בזכות זמרים ויוצרים כמו ריטה, חזי פניאן ומורין נהדר.

מסעות האהבה של מאיר אריאל

מאיר אריאל, שהשבוע מלאו עשרים שנה למותו, שר שירי אהבה רבים. הם נכתבו בסוגות שונות, ובעיקר עסקו באהבה מצדדים שונים שלה. על המגוון הזה אפשר לומר דבר אחד, המשותף לכתיבתו בכלל: אין בו שמץ של קלישאה. כאשר זו שירה בשפה ספרותית יותר, היא אינה נמלצת. כאשר זו כתיבה בשפה דיבורית, היא אינה סיפור סתמי בנוסח "אתמול התנשקנו, בבוקר היא כבר לא הייתה". אז אפשר לצאת למסע האהבה האריאלית.

המסע מתחיל באהבה הרומנטית. האשה האהובה שהיא כליל המעלות.

"לא יכול להוריד ממך את העיניים, מעינייך הנראות כתגליות. לא יכול להוריד ממך את העיניים, משפתייך המפיקות מרגליות. יפתי, יפתי, יפתי".

"סוף שבוע בכפר, את היית נהדרת. בשמלה פרחונית ופרפר היית מתבדרת".

האהבה הולכת יד ביד עם הידיעה שהיא בת חלוף, שהרגע הזה לא ישוב.

"עוד שבוע עבר. איפה את מסתתרת? שמוט כתף על הבאר, משתכר למזכרת. ושדות רחוקים לא נותנים לי לישון! רק לוגם ולוגם שעורה ושיפון כל הלילה".

"אני שותק. שפתיים היא נושכת. אני שותק וכה כבדות ידי. פתאום היא מסתובבת והולכת, ורק אני שותק עוד שם. נו, די".

אריאל תמיד רומז למעשה המיני. הוא חלק מן האהבה, אבל רק גילוי אחד שלה.

"לא היה לה חזה ולי לא עמד, רק מילמולים באנגלית: נֶבֶר מַיְנְד, נֶבֶר מַיְנְד. לא היה לה איכפת, אולי הייתי נחמד, רק שימשנו מודלים לשיר אחד".

כוח האהבה אצל אריאל הוא במקום שרוב הכותבים בורחים ממנו. האהבה היא סבל, כאב, מאבק כוחות בין הגבר והאשה.

"זה מתחיל בעינייך ויורד ללשונך, ועולה בצחוקך וחוזר לעינייך, מכריז: לא תתפוס אותי, לא תתפוס אותי".

"הנה ימים באים, אומר ברנרד, ובאה קשיותי ברכותך, ורכותי לקשיותך תאנח".

"אהובתי היא כמו ארץ מדבר, דוקרת כצור, צורבת כעקרב, חודרת לעצם כרוח קדים קרה".

וגם אותה שורה שנויה במחלוקת, שזכתה לפרשנויות לרוב.

"וגם היתה לי בחורה, קצת פראית, קצת לא ברורה, אך לא הגיע לה שאשתגע. אז במכונית שכורה הרסתי לה את הצורה, ועכשיו אני מתגעגע".

וכל אלה מובילים לשיר הנפלא על האיש הלא רגוע, האיש המשוגע. האהבה כמרפא לנפש החולה.

"עד שהאחות התורנית באשמורת הבוקר ריחמה עלי ונרגעתי. הכניסיני אחותי כלה. שעשועים - אני לפנייך. געגועים - אני אלייך. תעתועים - אני עדייך".

קיקרו והשוואצע חייעס

צבי כנפי כותב בעקבות העיסוק בצבע השחור כמסמן אתני ישראלי מן הטור הקודם: "בהסעה לעבודתי במפעלי  ים המלח בסדום שמעתי שני יוצאי מרוקו מהעיר ערד מדברים. האחד אומר לחברו: "מה נעשה עכשיו בבחירות, עם ההשתלטות של כל השווארצע חאייעס על העיר שלנו?" הוא התכוון לחסידי גור. 

יהודה זיו מתייחס לשאלה שנשאלה לאחרונה באתר: "אכן, שמחתי באומרים לי 'קיקרו או ציצרו?': זכור לי מעשה במנחם בגין,  שבאחד מנאומיו בכנסת ציטט בשעתו את 'ציצרו'. משהעיר לו יו"ר הכנסת  שפרינצק כי יש לומר 'קיקרו', השיב לו בגין: 'רוב תודות, מר שְׁפְּרִינְקָק!!!'"

פוסט חדש בבלוג רב מילים: איך הפכו החליל והקישוא לאבוב ולמלפפון: על נוכחות שפת המשנה בעברית הישראלית

חדש בפינה של פול אוגדן: התנועות הולכות ונעלמות, מה זה אומר על עתיד השפה?

שאלות שנשאלו ונענו ב'שאל את רוביק': איך נולדה המילה סקוץ' לסרט נצמד, באילו שפות אומרים "לשבור את הקרח", האם יש קשר בין הגירה להגר אם ישמעאל, מה בין המכונה בתנ"ך למכונה בת ימינו ועוד, ראו בשאל את רוביק, שאלות אחרונות, בשני הדפים. יש ללחוץ על השאלה לקריאת התשובה.

תגיות :
Google images תמונה ראשית
פוסטים רלוונטים בנושא

תגובות

גילה וכמן
"משומד" היא דווקא מילה פחות חריפה, שכן היא רומזת להמרת דת בכפייה. "גזירות שמד" הן כינוי לאיסור שמירת מצוות (למשל, גזירות אדריאנוס לאחר מרד בר כוכבא), שהמפר אותו צפוי לעונש מוות, ומשומד עשוי אפוא להיות מי שהמיר את דתו בשל גזירות כאלה.
18 ביולי 2019 הגב
אליעזר רמון
שלום ותחילה-תודות על עשייתך אמי עלתה ארצה בשנת 1933 ולא ידעה עברית כלל, יום אחד, בטיילה בת"א עם חברה ,שוחחו ביידיש, מישהו עבר לידן ונזף בהן: "עברי,דבר עברית !" בסופו של דבר, למדה עברית אחרי שנולדתי,משמיעת שיחותי עם חברי. בברכות [דר'] אליעזר רמון ת.ז. 8597361 דוא'אל [אימייל בלע"ז] -elieva@netvision.net.il
18 ביולי 2019 הגב
שוש שלמון
"פרסי ורומני עולים לארץ ישראל" וביניהם היו עוד עולים כמו הורי שעלו מאפגניסטן בתחילת שנות ה-50 ואשר מעולם לא התלוננו על הקשיים. (2 משפחות בלבד הגיעו למעברת גבים-דורות ולאחר מכן עברו לעיירת הפיתוח שדרות). הורי היו עסוקים בחיפוש עבודה, התמודדות עם החיים במעברה והמגורים באוהלים, פחונים, בליל השפות עם עולי עירק, מעט ממרוקו, כורדיסטן ופרס. אם לא די בכך, הם נאלצו להכיר את שכניהם על גבול מצרים שמאז ועד היום התנהגותם לא השתנתה. גם אז היו מתגנבים, מניחים מוקשים, גונבים את המעט שהיה לאנשים, שורפים שדות ובורחים כלעומת שבאו. הורי יחד עם כל העולים נשכו שיניים, למדו עברית עם החיילות שהגיעו לשדרות, מצאו מקומות עבודה. הורי נפטרו אך הדור השלישי גדל בשדרות, עובד קשה ומתמודד עם ערביי רצועת עזה. עדיין נושך שיניים אך לא מתלונן. נדמה לי שזו גם דרך להשאיר את חותמך במדינה שלנו. אולי זה נראה בקטן אך יש במעשי משפחתי ערך גדול לדורות הבאים והשפעתם היא גדולה לאין ערוך. אני מאוד גאה במשפחה שלי שלא חשבה מעולם על בריחה משדרות אלא בחרה להתמודד ולהתחזק. שוש שלמון
20 ביולי 2019 הגב

הוספת תגובה