מלחמת האותיות, חיות אדם ויומולדת לדוד אבידן

רוביק רוזנטל | 22 בפברואר 2019

סיפורים קטנים על מאבקי האותיות שהתקיימו בין המפלגות מאז ייסוד המדינה, לכבוד יום ההולדת ה-85 של דוד אבידן, מבט על המילים המחוברות המאפיינות את שירתו, ואיך נולד הביטוי "חיית אדם"שסיבך את אשרת קוטלר  

המפלגות החדשות נאבקות על פירורי אותיות שהותירו להן המפלגות הוותיקות. מסתבר שישראל היא המדינה היחידה בעולם שבה יש יותר מפלגות מאותיות. ולהלן כמה הערות ותזכורות על משחקי האותיות בבחירות לדורותיהן.

הכי מותג, הכי ארוך, הכי ותיק, הכי פרובוקטיבי

  • האות שהחזיקה מעמד יותר מכל אות אחרת היא האות "ג" המשרתת את המפלגות החרדיות מאז הכנסת הראשונה ועד היום. שלוש פעמים היא הופיעה עם ידידתה "ד".  "ב" שירתה את מפלגתה, המפד"ל, 16 כנסות רצופות. בכנסת ה-17 היא הוחלפה ל"טב". אחריה באות אמת (המערך ואחריו מפלגת העבודה) והאות "ו" (חד"ש), שתיהן כיכבו מאז הכנסת השביעית, השנייה התאחדה למסגרת המשותפת.
  • מפלגות בנות מזל מצליחות לייצר באמצעות האותיות מילה שהיא גם מותג שיווקי. מובילות "אמת" ו"מרץ". הגימלאים נקראו זך, הרשימה הערבית המאוחדת מהכנסת ה-15 "עם". תנועת דגל התורה נקראה בכנסת ה-12 "עץ". ש"ס הם 'שומרי תורה ספרדים', וגם, כמובן, שישה סדרי המשנה.
  • צירוף האותיות הארוך ביותר בתולדות הבחירות הוא חלטעם, מפלגת הימין המרכזית בכנסת השמינית, איחוד של חירות (ח), ליברלים (ל), המרכז החופשי (ט) והרשימה הממלכתית (עמ).
  • שני הצירופים הפופולריים ביותר במהלך תולדות הכנסת הן מילים חיוביות. "יש" היו אותיות מפלגת ד"ש בכנסת התשיעית, אומץ של יגאל הורוביץ בכנסת ה-11, ושינוי של טומי לפיד. "כן" היתה מפלגתו של אריק שרון, שלומציון. בכנסת ה-10: תל"ם, ממשיכתה של רפ"י. בכנסת ה-14 התלבש עליה שרנסקי עם "ישראל בעלייה" לשלוש קדנציות. לאחר מכן ירשה את האותיות תנועת קדימה.
  • המקרה היחיד בו נכנסה לכנסת מפלגה שאותיותיה הצביעו במפורש על שם מנהיגה היא פש, רשימתו של פלאטו שרון מהכנסת התשיעית. האות "ל" של "ישראל ביתנו" מרמזת על שם מנהיגה, אביגדור ליברמן.
  • האות השביעית היא האות ממנה בורחות רוב המפלגות, אבל פופולרית במפלגות המעוניינות לייצר פרובוקציה. זה התחיל ממפלגת הפנתרים, נמשך במפלגתו של אלדד יניב שקרא "שימו ז' בקלפי", וקדם לו יעקב גרוס, שרץ לכנסת פעמיים עם מפלגה בשם הכוח השקט, שהסיסמה הלא כל כך מעודנת שלה היתה "שימו ז' בחריץ – בלי בושה".

קודם כל, כתמיד, רב נכר

השבוע לפני 85 שנה בדיוק נולד דוד אבידן, שנדחק בשנים האחרונות מן התודעה. דוד אבידן היה משורר חשוב, שנוי במחלוקת ומבלבל. כמעט בכל שלב ביצירתו חידש, ועד שקהל קוראי השירה התרגל לחידושיו כבר רץ הלאה.

חידוש אחד של אבידן נשמר ברוב שנות יצירתו, והוא עצמו החשיב אותו מאוד: הלחמה או חיבור של שתי מילים עוקבות למילה אחת. החיבור הזה הפך לסימן ההיכר שלו, והוא נהג גם להחיל אותו בדיעבד במהדורות מאוחרות של ספרים שנכתבו לפני שהונהג לראשונה. כל הדוגמאות לקוחות מתוך האלבום המהודר "אדמלה", שיצא לאור בשנת 2001, שש שנים לאחר מותו. בסוגריים – מספר העמוד.

חיבורי המילים של אבידן מגוונים ובנויים על מעין כלל מוזיקלי. מילים שהצליל המתמשך שלהן מבקש באוזני אבידן את החיבור – מתחברות. בין הצירופים הרבה מילות יחס מפוצלות שהתחברו כמו אַפְכִּי (29), בְּסַכְהַכֹּל (29), עַלְפְּנֵי (66) או עִמְזֹאת (44). חיבורים דומים יש לצירופים מקובלים מאוד כמו אוֹרְשֶׁמֶשׁ (10), בֹּקֶרְקַיִץ (35) פֶּרַחְנוֹי (82), ומילה מולחמת שככל הנראה הומצאה על ידו: רַבְמֶכֶר, הנכתבת היום כשתי מילים: רב מכר. המקור בשיר הקצר "מזוזה", שהוא שרשרת של חיבורים:

"קֹדֶמְכֹּל, כְּתָמִיד, רַבְנֵכֶר – וְרַק אֲחַרְכָּךְ, אִמְבִּכְלָל, רַבְמֶכֶר" (99).

צירופים אחרים הם כאשר אות מסיימת ואות מתחילה עוקבת זהות, בעיקר האות מ"ם: אֲנָשִׁימוּזָרִים (44), מְסֻיָּמְאֹד (39), הֲיִיתִיָכוֹל (116) עָלוּלִפֹּל (24). "אָדָמִלָּה" הוא שם שיר (144), ומיד אחריו: "אָדָמַסֵּכָה".

בכמה מקרים הצירוף יוצר מילה חדשה הנשמעת מאוחה ומעניינת כמו צִידוּגִיּוֹת (45), פְּרִיצְחַיּוֹת (94) או רֹאשְׁצוּק (44).  יש צירופים בודדים של שלוש מילים, כמו גַּמְלָכְשָׁם (100), אִמְגַּמְתּוֹךְ (101). הצירופים היפים ביותר יוצרים אפקט מוזיקלי מיוחד, המקפיץ את השיר, כמו שֶׁהַשֶּׁמֶשָּׁם (100), מֶלַחְלַחְלוּחִי (138), והצירופים היפים מכולם בשיר "תיקון חצות":

"גֵּיא גַּנְהוּאמָה גַּנְהוּאמִי / מִי יְעַדְגֵּן אֶת אֵינמִי / מַה יְּאַנְמֵן אֶת עֶדְגִּי עֲנוּגִי / גֵּיא גַּנְלֹאמָה גַּנְלֹאמִי // גֵּיא כַּאנְלֹאמָה כַּאנְלֹאמִי / מִי יְכַאנְאֵל אֶת אֶלְמִי / מִי יְאַלֵּם אֲלוּמִים חֲלוּמִים / גֵּיא כַּאנְלֹאמֵת / כַּאנְלֹאמִין"  (127).

לדאוג לחיי החברה של המילים

אבידן ראה בצירופי הלשון שלב הכרחי שעל העברית לעבור ואת עצמו ראה כמתווה הדרך. על כך כתב באחרית דבר לספר "משהו בשביל מישהו" כי "שתי מילים העשויות להתאיית כמילה אחת, חייבות לציית לסיכוי זה, אלאאמכן קיימת מניעה משמעותית, צלילית, מבטאית או חזותית לאיחודן". הוא מנמק זאת בצורכי העברית, כאשר הוא מאתר את תהליך הדבקת המילים או איחודן בתחומים שונים בעברית החדשה, ובעיקר בצרכיו שלו כמשורר. הוא גם סבור שהוא עושה זאת "למען המילים הבודדות": "אם יכולים אנשים, שנתוודעו אל בדידותם בעזרת מילים, לעשות משהו למען מילים בודדות, הרי זה רק דבר אחד: לדאוג לפחות להן לחיי חברה תקינים".

אבידן לא היה היחיד שהדביק מילים בשיריו, אבל הוא היחיד שהפך זאת לדרך המלך של יצירתו. אמיר גלבע הדביק מילים לצורכי שירתו לפחות פעם אחת, בשיר "רחב": "מִיזֶשָׁם במערבל שחובק את דקת-הגזרה" (כחולים ואדומים א' 215), עוד לפני אבידן. בספר שירה של המשוררת יונה וולך  "שני גנים", משנת 1969 כבר ניתן לחזות ב"שיר קְדַמְשְׁנָתִי". יהונתן גפן בחר לאחד מספרי שיריו את השם המבלבל "חָתוּלְשֶׁלְאַפְאֶחָד", ואלבום של קורין אלאל זכה לשם "תַּנִּינְעֲנָק". בספרה של כליל זיסאפל "מלאך בשר ודם" יש לא מעט צירופים דומים: אַטְאַט, יְרַקְרַקְצְהַבְהַב, הַלְּבָנָהשְׁקוּפה ועוד.

החזון של אבידן לא מומש, והוא נשאר בודד בשיטת הדבקת המילים. הסיבה היא שהדבקת המילים אינה נטועה במסורת העברית, והיא שונה ואף מנוגדת לשיטת נטיות השורש והמשקל, וקשה להחיל עליה כללים לאורך זמן. נראה גם שהדבקת המילים היתה סימן היכר כל כך מובהק של אבידן, שמשוררים אחרים לא רצו לאמץ אותה כדי לא להיראות כאפיגונים. ואולי הוא פשוט הקדים גם כאן את זמנו בכמה דורות.

חיה פראית, חיה שחורה ופריץ חיות

אשרת קוטלר נמצאת (שוב) בלב סערה ציבורית, והפעם על דבריה על החיילים היוצאים לפעולות בשטחים וחוזרים "חיות אדם". האירוע יצר גלי הדף צפויים משני הצדדים, וזה הזמן לגעת בצירוף הישראלי הזה, "חיית אדם".

השימוש ב'חיה' לתיאור אדם אלים וגס מוכר בכמה שפות. במילון אוקספורד מוגדרת 'animal' בין היתר כ "אדם ללא מאפיינים של השפעה תרבותית, בעיקר אדם אלים, אכזר או דוחה", אך נראה שהשימוש בדימוי אינו בהשפעה אנגלית. העקבות מוליכים לחשוד המיידי בעניינים אלה, יידיש. 'חיה' בידיש, בהגייה מלעילית 'חַיֶה', משמש לאותה מטרה. גם ישירות וגם בצירופים. 'וילדע חיה', חיה פראית, היא כינוי לאדם פראי ואלים. הספרדים כונו על ידי האשכנזים לפני שנות כמה דורות 'שוארצע חייעס', חיות שחורות, בהתייחסות לאו דווקא ליסודות האלימים אלא לפרימיטיביות לכאורה, וכמבן לעורם הכהה. שימוש מקביל הוא במילה 'בהמה' כדימוי לאדם גס, המוכרת גם ביידיש וגם בלדינו, ומכאן בסלנג הישראלי.

המקור העתיק ביותר ל'חיית אדם' הוא הביטוי המקראי 'פרא אדם' שיוחס לישמעאל. פרא המקראי הוא חמור בר, והשימוש בו בספר בראשית הוא כבר כדימוי: אדם הדומה לחמור בר. מונח מקראי אחר הוא "פריץ חיות", כינוי לחיית טרף: "לֹא יִהְיֶה שָׁם אַרְיֵה וּפְרִיץ חַיּוֹת בַּל יַעֲלֶנָּה" (ישעיהו לה 9). דימוי אויב אכזר לפריץ חיות מופיע בכתבי משוררי ההשכלה. יל"ג אף משתמש בשירו "יוסף דו נואס" בצירוף "פריצי אדם". 

העלוקה מתעלקת והטפיל נטפל

באותו עניין כותב מיקי: "יצא לי לחשוב לאחרונה על פעלים בעברית שנגזרים משמם של בעלי חיים, רובם בסלנג: להתכלב, להתפרפר, להתחזר, להתבהם, להתקרנף, להתעלק, להשתבלל. ואז חשבתי על שלושת הפעלים לעוט, להיטפל ולזחול, ורציתי לדעת מה קדם למה: האם הזחל, הטפיל והעיט נקראים כך בגלל שהם זוחלים נטפלים ועטים, או שהפעלים נגזרו משמם של העיט הטפיל והזחל?"

רוב רובם של הפעלים שמציג מיקי הם במסגרת מה שקרוי "שורשים גזורי שם". שם העצם קיים בשפה, ובעקבותיו נולד שורש ומכאן פעלים חדשים. זה בוודאי כך בפעלים בחטיבת הסלנג. לעומת זאת שם הציפור עיט נגזר מהשורש השמי עו"ט או עי"ט, שפירושו לחפוז ולהתנפל על דבר מה, אבל במקורו פירושו לצרוח. העיט הוא על כן "הציפור הצורחת". אין גם ספק שבעל החיים התלמודי 'זחל' נקרא כך בעקבות השורש המקראי זח"ל ופעולת הזחילה. 'טפיל' היא מילה חדשה, השם נגזר מהשורש התלמודי טפ"ל שמשמעותו המקורית קשורה בהידבקות והתמרחות.

חדש בבמת אורח: יהודה כסיף דורש מראש הממשלה לדבר עברית בכינוסים בינלאומיים

חדש בפינה של פול אוגדן: שפות האינדיאנים נכחדות, וזו גם בעיה של כולנו

שאלות שנשאלו ונענו ב'שאל את רוביק': איך קראו חז"לינו לאדם עם פיגור שכלי, האם שוורצנגר הוא כושי שחור, מה הקשר בין אחוז ואחוזה ובין רגוע ורגע ועוד, ראו בשאל את רוביק, שאלות אחרונות, בשני הדפים. יש ללחוץ על השאלה לקריאת התשובה.

תגיות :
google images תמונה ראשית

תגובות

חן
"חיות אדם" ניתן להוסיף את "חיה דו-רגלית" של בגין על ערפאת
21 בפברואר 2019 הגב
ניר
בגרמנית ובהולנדית מחברים סמיכויות כדרך חיים ומילים (בהולנדית) כמו bospadestoelenroomsaus (רוטב פטריות יער בשמנת) או klantentevredenheidonderzoek (סקר שביעות רצון לקוחות) הם דבר שבשגרה. שמא לקח אבידן את הגישה מכאן?
21 בפברואר 2019 הגב
ערן דולב
שלום רב, נראה לי שהמקור הוודאי ביותר לצרוף "חיית אדם" בתקופתנו הוא שירו של טשרניחובסקי "מנגינה לי" [הבית השלישי] : "בפגוע חית אדם בי, דם אתן תחת דם". תודה וכל טוב, ערן דולב
21 בפברואר 2019 הגב
יוסף הלחמי
מה זה מקור וודאי? לכל היותר שימוש אחד מרבים. למשל, המשורר יעקב כהן השתמש בפואמה שלו אַחֲרֵי הַמַּבּוּל (פרק ד') בביטוי חַיַּת אָדָם – "העולם" 03.11.1931, ע' 17.
21 בפברואר 2019 הגב
שרגא צביאלי
שלום, גם בשפה העברית שאינה אבידנית ישנן מילים שנוצרו מחיבור שתיים אחרות. למשל: אי מתי (אי מתי), מישהוא (מי ש הוא), כלשהוא (כל ש הוא), חרומף (חרום אף).
21 בפברואר 2019 הגב
יוסף הלחמי
חיות אדם - ראו: "כתובים", 13.09.1929, ע' 2; "דאר היום", 10.08.1930, ע' 3 - בשני המקורות, תגובה מאורעות 1929 (טבח יהודים בידי ערבים).
21 בפברואר 2019 הגב
עדיאל לוי
והיה מי שהציע שהשם "חוה" שניתן לאשה לאחר חטא האכילה מעץ הדעת, מקורו ב"חיוויא" הארמית שפירושה -נחש, כלומר זו ששמעה לפיתויו של הנחש.
23 בפברואר 2019 הגב
ד"ר מיכה נצר
האות השביעית באלף בית העברי, לפני שהפכה לביטוי מגונה, היתה סמל רשימתו של חיים ויצמן בבחירות להסתדרות הציונית בשנות ה-1930. לפני כן שיר גיוס לגדוד העברי במלחמת העולם הראשונה פתח במילים: "יהודי זין קח, להלחם צא אח, צא חיש אח ". שיר זה הושר בביתנו ברחובות. מיכה נצר
24 בפברואר 2019 הגב
מיכאל היימן
מה קדם למה ? הכינוי כשם עצם או כשם פועל המתאר פעולה ? דוגמא המלווה אותנו מימי האבות : פלישתים. האם שמם נובע מעצם פלישתם לארץ כנען, או ששם הפעולה - פלישה - נגזר משמם של אותם שביצעו אותה ? כדאי לשים לב שקבוצה אתנית זרה בקרן אפריקה נשאה את השם פאלאשה, הלא הם אחינו יהודי אטיופיה...
16 במרץ 2019 הגב

הוספת תגובה