סקס בשפה העברית והטיפים של צפריר בשן

השבוע התפרסם בגלריה של הארץ ריאיון מקיף שערכה אתי שירלי גל על הסקס בשפה העברית. בעקבות הריאיון הגיעו כמה תגובות ואזכורים המוסיפים על הנאמר בו. להנאתכם.

שלחי ידך ואחזי בזנב

מיכאל הנזלזלץ שלח רשימה שפרסם בהארץ ביולי 2007 בעקבות משפטו של הנשיא קצב. בין היתר עוסקת הרשימה בשם שניתן לאיבר המין הזכרי. כמה ציטטות:

סקסולוגים/ות ממליצות/ים לאנשים/ות לפתח אינטימיות עם גופם באמצעות מתן שם פרטי לאיברים אינטימיים. על כן עולה השאלה "מה שמו של המה-שמו". אפשר לכתוב "איבר מין", אלא שכבר אמר מי שאמר שאיבר המין הגדול ביותר בגופו של האדם הוא המוח. אפשר "פין", שהגדרתו המשנית במילון היא "איבר המין הזכרי", אלא שהראשונית היא "חף, שן או זיז כלשהו במפתח או מכשירים אחרים: פין ביטחון בנצרת רימון יד, מוקש וכדומה", וזה קצת מכני לעניין אינטימי.

מה שנשאר זה לקרוא למה-שמו בשמו, זין, כשמה של האות השביעית באלף-בית העברי. ההיסטוריונים ישראל ברטל ודוד אסף ייחדו לז' מאמר ב"לשוננו לעם". הם שוללים את הדמיון הטיפוגרפי בין האות ז' לאיבר המין הזכרי, כיוון שגם הו' היתה מתאימה כאן. את שורש העניין - או שמא זנבו - הם מחפשים ב"זנב", שהגיע לעברית מן ה"שוונץ" היידי, שהוראת הלוואי שלו היא גם "שוטֶה". הז', כאות הרומזת לזנב כולו, היא מין לשון נקייה. הם גם מצטטים שיר של הבלשן המשכיל יהודה ליב בן-זאב (1813-1764): "ואומר: שימי נא ידך תחת ירכי,/ ואת הילד הזה הוליכי,/ ועשי כאשר עם לבבי,/ שלחי ידך ואחזי בזנבי".

אלא שמקור הזיהוי של האות ז' עם איבר המין הזכרי הוא קדום יותר, ויש לי על זה קבלה: רבי משה קורדובירו (1522-1570) מהמקובלים הבולטים בצפת, כתב בספרו "פרדס רימונים", בחלק "שער האותיות" פרק י': "ויש מי שפירש, הזין הוא יסוד, הוא סוד הברית, והוא סוד השבת. וכמו ששבת עמדה על ששת ימי המעשה, כן בזין עטרה על הוו, והעטרה הזאת היא עטרה שבברית (...) והיא הברית הנמשכת מהתפארת, שהיא הגוף הנרמז בוו, והזין ברית והחית נקבה, העומדת לקבל ופוסקת את רגליה לקבל שפע הזכר".

ההתעלסות והמנוש הצועני

העיתונאי צבי לי-דר כותב : "הרמב"ם, בניגוד לרוב חכמי ישראל לדורותיהם, סבור שהעברית לא ניתנה לאדם ולעולם על ידי אלוהים. לדעתו היא שפה הסכמית ככל השפות. עם זאת, כיוון שאיננו יכול להתעלם מן הקביעות של חז"ל שמדובר ב"לשון הקודש", הוא מתחכם וטוען ב"מורה נבוכים" שלו  כי הכינוי הזה  מתייחס לדרך השימוש  בעברית, שהיא "לשון מקודשת", כלומר משתמשת בלשון נקייה, עוקפת דיבורי תועבה ואין בה כלל "שם לאיבר המשגל, לא של הגברים ולא של הנשים ולא לעצם המעשה המביא להעמדת צאצאים, לא לזרע, לא לשתן ולא לצואה". 

לי-דר אהב את הקביעה בריאיון שלפיה 'להתעלס' הוא הפועל הנכון והמתאים לפעילות מינית הדדית. וכך כתב בספרו "קדר המילים" שיצא השנה:

"בלילה נדדה שנתו של עמי. אף אחד בעולם לא היה מאמין לו. זיינתי את המורה לספרות. לא לא. מילה נוראה, זיינתי.  דפקתי את המורה לספרות נשמע לו המוני.   ניסה את שכבתי עם רות  וחשב שזה רחוק מלבטא את מה שחווה. כשהחליט על  התעלסות – הרגיש שזה בדיוק מה שקרה ביניהם."

ירון לונדון מתייחס לקביעה שהשם לאיבר המין הנשי "מנוש" הגיע ברומנית, ומשמעותו "כפפה". "אתה מזכיר את 'מנוש' בלי להזכיר את העובדה שבצרפתית, לאו דווקא במשלב הנמוך ביותר, 'מנוש' הוא גם 'צוענייה', ואפילו כינוי לצוענים באופן כללי. ייתכן שהמקור הוא רומני, מפני שרוב הצוענים בצרפת הגיעו מהבלקן ובמיוחד מרומניה. צועניות נתפסו כנשים פטאליות (כרמן, אסמרלדה), כזונות,  ואולי זו הזיקה הלשונית. המילה איננה מילת עגה נדירה, אלא מקובלת עד מאד בצרפתית".

תשוקה רוחשת בכוכית

אגי משעול כותבת באותו הקשר: "קראתי באחד משירַי לאבר מין נשי 'כוּכית', ואפילו היה על זה דיון באקדמיה ללשון אי שם בשנות ה-90". וזה השיר, ששמו "בנאות דשא".

הִתְהַלַּכְתָּ בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא אִתִּי הַלְּפוּפָה/ עַל גּוּפְךָ כְּקִיסוֹס

לְאַט בֵּין הַשִּׂיחִים הַכְּפִיפִים/ וּבְחָכְמַת גַּמָּדֵי גִּנָּה/ פִּלַּסְתָּ/ (צַוָּאר הַיּוֹנִים שֶׁלְּךָ/ הִבְרִיק בַּשֶּׁמֶשׁ)

וְאֵיזֶה נָעִימְזֶה אֵיזֶה נָעִימְזֶה

הָיָה מִלְמוּלִי בַּפְּלוּמָה/ מִתְּשׁוּקָה עֲדִינָה שֶׁהֵחֵלָה רוֹחֶשֶׁת/ אֶצְלִי בַּכּוּכִית

אֲבָל בִּרְכֶּיךָ לֹא פָּקוּ מִמֶּנִּי/ אוֹ מִן הַחֹמֶר הָאָהִיב שֶׁהִתְחִיל/ מְמַלֵּא אֶת הַגָּן/ שֶׁמִּמֶּנּוּ שָׁלַחְתִּי יָדִי אֶל הַטֶּלֶפוֹן/ אֶל קוֹלְךָ הַמְּצִיאוּתִי/ הַחַף מֵחֲלוֹמִי/ הַקָּשֶׁה כְּחוֹמָה שֶׁהוּטְחָה בָּהּ/ יוֹנַת פֶּלֶא.

ליהורם גאון מותר

צפריר בשן עוסק מזה כמה שנים בכתיבה ובהדרכה בתחום שלו קרא "כתיבה אפקטיבית". העולם העסקי, הארגוני והטכנולוגי נדרשים לכתיבה שונה מהכתיבה בעיתון, במסמך משפטי או ברשת החברתית. ייחודם שהם מוּכווני מטרה. הכותב רוצה להשיג באמצעות הכתיבה יתרון או השפעה שיווקית או עסקית, לשכנע גורמים שונים ברעיונות ובהצעות שלו. בשן מלמד איך לעשות את זה, והוא עושה זאת בשפה חופשית, ישראלית מאוד, מעט פרֶחית ומלאת חן.

ספרו האחרון שיצא לא מזמן נקרא "תכתוב תרוויח". בין היתר הוא מקדיש בו פרק העוסק בכללי הכתיבה, ובו כמה טיפים פשוטים וחשובים בענייני כתיב ופיסוק, באילו מילים כדאי להשתמש ובאילו ממש לא, ועוד.

הינו והינם. כשאתם כותבים הִנו, הִנם והִנן, אתם חוטאים לעברית ולטקסט שלכם. הצורות הבסיסיות – הוא, היא, הם, הן – נותנות מענה מדויק הרבה יותר למה שאתם רוצים להגיד. אלא אם אתם יהורם גאון. אז מותר לכם.

כבן 24 וחצי. "רוכב אופניים כבן 24 וחצי נפצע בתאונת דרכים". מה העניין עם ה"כ"? זה בסדר כשאומרים "כ-100 תלמידים יגיעו מחר לסייע לאיות בבתי חולים" אבל "כ-3.5 תפוחים?". ארטיק לא עולה כ-7.90 שקלים. הוא עולה 7.90 שקלים. יקר, הארטיק.

עוצמה עוצמתית. לא ברור מתי בדיוק התגנבה המילה "עוצמתי" לשפה העברית, אבל ברור שהיא עשתה זאת בעוצמה, או כמו שאומרים זאת היום, "בעוצמתיות". ברגע שביטויים רבים מתכנסים לכדי מילה בודדת או ביטוי בודד, משהו בשפה מת.

מחיר זול. מחיר זול זה לא טוב. לא בעברית ולא באנגלית. מחיר, ברשותכם, הוא לא זול. הוא גם לא יקר. מחיר הוא נמוך או גבוה, משתלם או שערורייתי. זול הוא לא.

שלוש נקודות. שלוש נקודות מציינות היסוס, הפסקה, השהיה או מידע נוסף שהקורא אמור להסיק בעצמו. אני ממליץ בחום להימנע משימוש יתר בהן, כי הנטייה הזו מלמדת על כושר ביטוי חסר או על אוצר מילים מוגבל. ובכלל, לפעמים הקורא הסביר לא מבין מה רציתם להגיד עם שלוש הנקודות האלה.

כרגע, סבבה. יחסית

צפריר בשן מספר סיפור מהחיים:

יש אנשים (הבת שלי!) ששואלים "סבבה?" ומתכוונים בעצם ל"בסדר?" אם אתם אנשים כאלה אז סבבה, אני אין לי טענות, למרות חיבתי המוגבלת בעליל לסבבה. רק עניין אחד יש לי אליכם: תנו את הדעת על קהל היעד שלכם.

"תגידי", אני שואל את בתי, "איך אתה מרגישה?"

"אני די חולה".

"טוב, אז לכי לבית הספר".

לא לגמרי ברור לי איך מיני מילים מיותרות התקבעו בשפה ותפסו להן מקום של כבוד, בעודן מילים לא מכובדות בעליל. "די" היא אחת מהן. וגם "כרגע". "יחסית". "וכולי". וגם ביטויים נצמדים: "כזו או אחרת" או "יש אינספור דוגמאות". מילים מיותרות הן מיותרות, וביטויים מיותרים הם מיותרים. אם התרומה שלהם למשפט היא הארכה קוסמטית חסרת ערך, אז התרומה הזו היא שלילית.

האבא של הסמרטוטון

מאיר שלו מתייחס למילה 'סמרטוטון' במסגרת הדיון באתר במילה 'סמרטוט'. "'סמרטוטון' אינו המצאה של דן אלמגור, אלא נגזרת של ה'סמרטעיתון' של אליעזר כרמי, מי שתרגם את דיימון ראניון לעברית, וגם את הסיפור שלו על פנקס הקטן. כרמי המציא לשם כך עגה עברית מיוחדת במינה, הכוללת את  הכפתור, המשכנע, הלקקן ועוד, וגם את ה'חתיכה' לאשה יפה - שאפה בערבית - שמופיעה שם לראשונה. כרמי תיאר במילה 'סמרטעיתון' לא רק עיתוני רכילות אלא עיתונים בכלל."

אבישי לבנה מתייחס לחרוז "בוקר טוב בוקר טוב, גם לפיל גם לדב" מהטור שעסק בניבים בחרוזים. "זהו ציטוט מספר הילדים 'חברים טובים'. לא הצלחתי להיוודע מי מחבר הספר (כותב השירים) אבל המאייר הוא פרץ (פריץ) רושקוביץ, שאייר הרבה ספרי ילדים בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20." ואכן, על עטיפת הספר מצוין שם המאייר בלבד.

חמצן, שש-בש וריאליטי

מספר תגובות הגיעו בעקבות  שאלות שנענו ב"שאל את רוביק".

יעוד גונן כותב: באשר לקשר בין 'חמצן', 'חמוץ' ו'חומצה': החמצן מהווה מרכיב ברוב החומצות, וכאשר עמדו על כך (במאה ה-17, כמדומני) חשבו שהיסוד הוא זה שמקנה את החומציות לחומר, ולכן הוא נקרא בגרמנית Sauerstoff - 'חומר חמוץ'. המונחים העבריים בכימיה בעת החדשה נוצרו בהשפעת הגרמנית, ומכאן 'חמצן' ל-Sauerstoff, 'חנקן' ל-Stickstoff, 'מימן' ל-Wasserstoff, ועוד.

לשאלה בדבר משמעות 'ביור' בשש-בש, הגיעו תשובות ממצות. 'ביוֶר' הוא  הכפלה חוזרת (beaver). כאשר שחקן שש-בש מוכפל, הוא יכול מיד להגיב בהכפלה חוזרת בעוד חזקת הקובייה בידיו. לשחקן שהכפיל במקור יש את האופציה לקבל או לסרב להכפלה, כמו בהכפלה רגילה.

ד"ר דפנה קירש כותבת: "בהמשך לשאלה על מילים דומות, עברית ולועזית, עם בידול משמעות (תקני וסטנדרטי), נזכרתי באנקדוטה. לפני מספר שנים תלמיד שלי אמר לי לגבי טבעונות 'זה לא טרנד, זו מגמה'. בנוסף, גם 'מציאות' ו'ריאליטי' קיבלו לכאורה משמעות הפוכה, בעקבות תוכניות הריאליטי ("לא אוהבת את הריאליטי. מעדיפה את המציאות")."

שאלות שנשאלו ונענו ב'שאל את רוביק': איך אומרים בעברית פרספקטיבה, מה ההבדל בין חולצה וכותונת, מה משמעות ששמות המשפחה של שלמה אבן גבירול ושמעון אדף, מה הקשר בין הכעס לבין האף ועוד, ראו בשאל את רוביק, שאלות אחרונות, בשני הדפים. יש ללחוץ על השאלה לקריאת התשובה.