המסע המופלא ברכבת הטראנס-סיבירית

רוביק רוזנטל | 04 באוקטובר 2019

זירה לא לשונית (כמעט לגמרי), על מסע בן 16 יום ברכבת פרטית (עם עוד 180 איש) למחוזות מאוד לא ישראליים, הלא היא הרכבת הטראנס-סיבירית: יערות סיביר השופעת מים ואינה ריקה מאדם, ערבות מונגוליה הצחיחה והנוף המהונדס של סין, ארצות שבהן קדושים עתיקים כמו בודהא, ישו וג'ינג'יס חאן מתערבבים בקדושים מודרניים: לנין, מאו והצאר ניקולאי 

אז זהו. חזרנו מהמסע ברכבת הטראנס סיבירית. 16 ימים ו-15 לילות. זו הרכבת הטראנס-סיבירית המיוחדת של החברה הגרמנית צארנגולד, רכבת צאר הזהב, ממוסקבה לבייג’ינג, בתיווך החברה הישראלית "עולם נסתר". יש גם מסלול בכיוון ההפוך. בימים טיילנו בערים ונופים לאורך כ-6000 קילומטר. שישה לילות בילינו במלונות מפנקים בערים שבדרך.

סיביר, לא מה שחשבתם

אז איך היה, אתם שואלים? נהניתם? בטח הייתה חוויה.

והתשובה היא שהקלישאות האלה מתאימות לטיול בכרתים, או במרוקו, או אפילו בנורווגיה. הן לא מתאימות, כי זה היה, וזו שוב קלישאה, מסע של פעם בחיים. ותאמינו או לא, לא רציתי שייגמר, ועד עכשיו אני בגמילה.

אז כדאי?

צריך לרצות מאוד, ולדעת לְמָה באים. ולהגיע עם זוגיות יציבה וסקרנות, ורצוי מאוד להיות מצוידים בכישורים חברתיים. הסברים בהמשך. וקצת מזומן. זוג בתא 'קלאסיק' ישלם עשרות אלפי שקלים, לא כולל טיסות, טיפים ומשקאות אלכוהוליים. אם יש מכל אלה, כדאי להירשם, יש תור ארוך.

ואיך החיים ברכבת?

מוזרים. הרכבת הרוסית על מסילותיה אינה הצד החזק של המסע. היא מיטלטלת, וההתנהלות בתוכה אינה תמיד קלה. הרכבת הסינית, שאליה מגיעים בשלב האחרון במסע, שקטה וחלקה יותר. מוזר לצעוד כמה וכמה פעמים ביום לאורכה לארוחות. המרחק מהקרון שלנו למסעדה  (יש ארבע כאלה ברכבת) ארך כשבע דקות, לכל כיוון. ומצד שני, מתרגלים, ואחרי יומיים שוכחים (כמעט).

הארוחות לעומת זאת ראויות לכל שבח, השירות זריז ואישי, ובכל קרון שתי נשים הדואגות לסדר את המיטות שלוש פעמים ביום, וגם השירותים למיניהם בסדר. ממש בסדר גמור. אחרי יום הגדרתי את המסע כשילוב של קמפינג ומלון חמישה כוכבים. החבר'ה ברכבת אהבו. והעיקר: חלונות גדולים, פתוחים, ואפשר לעמוד שעות ולהביט בנופים המתחלפים, בכפרים שבדרך וביערות ובנחלים. עד שיורד החושך.

סיביר, זה נשמע כמו סוף העולם שמאלה?

סיביר סובלת מיחסי ציבור גרועים. מאות שנים של מחנות עונשין העניקו לה תדמית של מקום שכוח אל ושומם. הרכבת שלנו עושה אלפי קילומטר בדרום סיביר והדימוי הזה מתמוסס. חבל ארץ יפהפה, ירוק, עמוס עצים. לאורך המסילה כמאה ערים קטנות, על רובן לא שמענו. בדרך לנובוסיבירסק כפרים קטנים ובכל אחד מהם כנסייה, וילדים צועדים עם הוריהם.

פה ושם צץ לו אגם קטן או נהר רחב ידיים. ארץ של נהרות ענק. וולגה. יניסיי. אָמוּר. איך אומרים בצבא? אמור זה של נהר ברוסיה. צודקים. מעל העיר קראסנויארסק נגלה נוף  מרהיב המשלב את נהר היניסיי ויערות וערים קטנות. יניסיי זורם ממונגוליה אל ים הקרח הגדול. פירוש השם בטורקית הנהר הגדול.

קרסנויארסק 2

נוף מעל היניסיי בפאתי קרסנויארסק. ארץ עתירת מים

זה הסיפור. מים. ארץ עתירת מים. פיסת רוסיה יכול לספק את ארצנו הקטנה והיבֵשה למאות הבאות. במרכזה של העיר קאזאן, בירת ארץ הטטרים, נפגשים שני נהרות ענק: קאזאן והוולגה. בעיר הנפלאה והמסתורית אולן אודֶה ניצב פסל של רקדן ורקדנית לנוכח היכל האומנויות. המדריכה, בת לקבוצה האתנית הבורֶטית, מספרת שהמחול הוא אגדת אהבה בין נהר האַנְגָרָה העובר בה ומוביל לימת בייקל, ונהר היניסיי הענק.

כן, יום שלם סבבנו את ימת בייקל, ימת המים המתוקים הגדולה ביותר בעולם בכמות המים, מים צלולים שאפשר לשתות מהם ללא חשש. לא ניסינו. שיט באגם המוקף הרים הוא אחד משיאי המסע.

ולא רק מים. גם אין ספור עצים. עץ לא חסר במדינה הרוסית, ומולנו חולפות רכבות אינסופיות עמוסות בגזעי עצים. עץ האורן הסיבירי רחב הגזע, עצי התרזה, ועץ מחט המוגדר 'העץ הלאומי' ושמו באנגלית larch.

גמלים בזריחה במדבר גובי

ככה זה כל הטיול? נהרות ויערות?

הנוף משתנה כשאנחנו עוברים את הגבול ויורדים למונגוליה. זה עדיין לא המדבר הצחיח, אלא הרים וגבעות עטויים בפלומה ירקרקה, ריקים מאדם, פה ושם כפר קטן ובו צריפים צבעוניים וביניהם אחד מסמליה של מונגוליה, היוּרְט, אוהל המגורים העגול של הנוודים. רק כמה עשרות אלפים נותרו נוודים במונגוליה, אבל יורְטים יש בה בכל מקום, גם במרכזה של אולן בטור הבירה, שעוד נשוב אליה.

ואחרי אולן בטור, נסיעה  של שעה וחצי אל לב המערב המונגולי, ובו הפארק עוצר הנשימה שגם את שמעו לא שמענו עד אז. פארק טֶרלאז'. בין ההרים הגבוהים והגבעות הירוקות נישאים פסלים מעשי ידי הטבע, דמויות אדם ובעלי חיים, וגולת הכותרת, סלע הצב. כארבעים מבין 180 נוסעי הרכבת בחרו לבלות כאן את הלילה, בשינה ביוּרט, במקום להתפנק במלון המודרני של אולן בטור. יפה להם.

סלע הצב 1

סלע הצב, פארק טרלאז'

ואחרי אולן בטור, מדבר גובי. מדבר החול, על פי פירוש שמו, אבל רובו אינו צהוב וחולי אלא טרשי ועטור צמחי מדבר חיוורים. הרכבת עוצרת בשש בבוקר ואנחנו יורדים לראות זריחה במדבר, כשמעלינו, ממש במרכז השמים, עיגול הירח, המסרב להיעלם גם כשהשמש עולה. מבין הגבעות פוסעת כמו מתוך זמר עברי עתיק אורחת גמלים כפולי דבשת.

הגמלים הגיעו בדיוק כשהרכבת עמדה? היתכן?

לא, הם לא הגיעו לשם במקרה. מארגני המסע תִזְמנו אותם, אבל עדיין יש במפגש עם בעל החיים הענק הזה, שעיניו פקוחות בתימהון, משהו חלומי. וזה הזמן להסביר שכל שעה ואף דקה במסע הזה מתוזמנת ומאורגנת. זו רכבת גרמנית, אם זה מפריע למישהו. בהכנות סיפרו לנו שאין צורך להצטייד ביותר מספר אחד, רצוי קצר. לא יהיה זמן לקרוא. הם צדקו. גמרתי מדושן עונג את "שפילפוגל שפילפוגל", שאפו, מתן חרמוני. גרוסמן יחכה לתל אביב.

כל הכבוד לנוף הרוסי, אבל מה למדת שם? מי את, רוסיה?

זו תהיה חוצפה ואיוולת לומר משהו על רוסיה אחרי תשעה ימים ושבע ערים שבהן הובילו אותנו למרכז המתויר. ובכל זאת אפשר היה ללמוד לראות, דברים שלא קוראים בויקיפדיה, ואם קוראים, לא תמיד מבינים.

לנין וניקולאי אין, סטלין אאוט

אפשר היה ללמוד שהקומוניזם הרוסי מת, והוא חי בכל מקום באמצעות סמלים, באמצעות הנוף האורבני. הגענו למוסקבה ביום חגה, השבעה בספטמבר. היא בת 872. המדרחוב המוביל לכיכר האדומה הומה אדם ומופעים. המוזיקה מודרנית, מערבית. הסמלים נלקחו היישר ממורשת הדמוקרטיות העממיות. צעירים מחזיקים שיבולים מצוירות ורוקדים בצעדים מגושמים, כשאליהם מצטרפים אנשים מהקהל. אחריהם מפזז ריקוד הברווזים, ובמרכז המדרחוב טרקטור חקלאי אדום. גם מקומו של ריקוד האסטרונאוט לכבוד הגיבור הלאומי יורי גאגארין לא נפקד. ואחר כך, בעיר אחרי עיר, תבליטים של האומנות הסוציאליסטית וסמליה ברחובות, בהיכלי תרבות ובמוסדות ציבור.

ולנין? וסטלין? הלכו בדרך כל שליט אכזר?

לנין, לא להאמין, הוא הקדוש הלאומי, וזוהרו רק הולך ומצטלל. התור למאוזוליאום שבו קבור לנין בכיכר האדומה ארוך ומתפתל, יש רק כמה שעות ביממה שבהן ניתן לפקוד אותו. בכל עיר עובר רחוב לנין, בדרך כלל הרחוב הראשי. אנדרטאות לנין ופסלי לנין. באולן אודה פסל ראש ענק ממדים של לנין. סטלין לעומתו נעלם מהרחובות, מהכיכרות, נמחק מההיסטוריה.  לנין קדוש, סטלין שטן.

באולן אודה אנחנו מבקרים בהיכל האומנויות. על אחד הקירות תבליט מימי הקומוניזם, ובו גם פורטרטים נדירים של לנין וסטלין, זה לצד זה. המדריכה מסבירה שהתבליט כוסה אחרי 1992, שנת מות המהפכה, אבל בלחץ התושבים נחשף מחדש כאתר היסטורי.

תבליט 2

תבליט דימויים מהתקופה הקומוניסטית באולן אודה, למעלה דיוקנאות סטלין ולנין

משהו מתבהר לי דווקא ביקטרינבורג, או בכינויה המקוצר ג'ייבורג. לנין חי גם שם, אבל הקדוש העירוני שלה הוא הצאר ניקולאי השני. ב-1918 כלאו אותו הבולשביקים בבית מגורים בעיר על בני משפחתו ומשרתיו, ואחרי ארבעה חודשים הוציאו אותם להורג. ב-2003 הוקמה ליד שטח בית ההריגה כנסייה חדשה, כנסיית הדם, וכולה קודש לבית רומנוב, ולצאר ניקולאי הרצוח, שסביבו התפתח מיתוס "השליט הטוב". הרומנובים כאן הם קדושים, עטויים בהילת קדושים, והכנסייה מלאה תמונות ודימויים שלהם. ניקולאי הוא עתה קדוש. ולנין קדוש. וברוסיה אוהבים קדושים. בקדושים לא נוגעים, יהיו מעשיהם אשר יהיו.

רומנובים 2

הרומנובים כקדושים נוצריים בכנסיית הדם ביקטרינבורג

בכל מקום אליו הגענו משתרעים שטחי ענק שנועדו לזיכרון. הזיכרון הוא זיכרון מיליוני המתים, והמתים ניצבים בשתי שדרות אילמות: מתי מלחמת העולם השנייה, ומתי השלטון הסובייטי. במוסקבה פארק זיכרון רחב ידיים להרוגי מלחמות העולם, פארק הניצחון. אנדרטה אחת להרוגי המלחמה הראשונה, ושדרה ארוכה של  מצבות ומזרקות. 27 מיליון הרוגים. כל אדם שלישי שיצא למלחמה הזו, מספרת לנו המדריכה, לא חזר. בקצה השדרה במה ועליה מנגנת תזמורתו של סקסופוניסט מפורסם קטעי ג'אז. מערבי.

זוכרים גם את הרציחות ההמוניות? או מתכחשים?

רוסיה זוכרת היטב את מסעות הרצח של הקומוניזם, בעיקר זה הסטליניסטי. מיליוני אנשים הוצאו מבתיהם ללא סיבה, נשלחו למחנות ונרצחו. במרחק נסיעה מיקטרינבורג אנדרטה לנרצחי האזור. 18,000 שמות חרותים בברונזה. במרכז אנדרטה רבועה ובה ארבעה סמלים: צלב נוצרי, צלב נוצרי-אורתודוכסי, חצי סהר ומגן דוד. לא רק את האנשים רצחו, גם את דתם. באירקוצק אנדרטה של אם וילד בחיקה. את האב לקחו, לאם אין פֶה, אבל הילד צועק. הוא יספר את הסיפור.

פושקין, צ'כוב ומאיאקובסקי

הדתות חוזרות. במוסקבה שולטות הכנסיות, בקאזאן המוסלמית אנחנו מבקרים במסגד הכחול, לא מזמן הוקם, אחרי מות המהפכה. שמונה צריחים, אחד פחות בלבד מתשעת הצריחים של המסגד הקדוש במכה. את המסגד בנתה קבוצת אדריכלים בינלאומית, אחד ממנה יהודי. באולן אודה כבר מולך בודהא. הבודהיזם ירש כאן דת שלטת שכמעט נשכחה, השמאניזם. אמה של המדריכה היא בודהיסטית אדוקה והיא מתפללת 15 פעמים ביום. באולן בטור המדריכה, דוברת אנגלית רהוטה, מספרת שהיא שמאניסטית.

יהודים?

כמעט שאינם מורגשים. רבים כל כך יצאו מרוסיה. אבל באולן אודה יש בית ובו סיפור. בית קופלמן ובו חיו האחים קופלמן ועסקו במסחר. לאחר עליית הבולשביקים הוחרם הבית והם התפזרו לכל עבר. כמה מצאצאיהם הגיעו לארץ ישראל. מישהו מכיר?

ויש עוד דת. דת התרבות והאומנות. הארץ הזו שופעת מוזיקה, ותאטרון. צארנגולד מארגנת לנו קונצרטים כמעט בכל עיר וגם מחוצה לה. בקאזאן משמיעים ילדים, חלקם בקושי החלו בית ספר, קונצרט המוציא מהנוכחים קריאות התפעלות.

רוסיה מעריצה סופרים. בכל עיר סופר נערץ, ולכל סופר נערץ אנדרטה. כיכר פושקין במוסקבה בדרך לכיכר האדומה. בקאזאן קרויה האוניברסיטה על שם גורקי, הסופר שלא הצליח להתקבל אליה בבחרותו. באותה קאזאן, בירת הלאום הטטרי, ניצב פסלו של המשורר הטטרי מוסא ג'ליל שמת במחנות גרמניים. הוא כתב שיר געגועים לשפה הטטרית, וכל ילד בקאזאן נדרש ללמוד אותו בעל פה. בקרסנויארסק ניצבת אנדרטה למחזאי שעבר בה במסעותיו למזרח רוסיה וכתב עליה מילים נפלאות: אנטון צ'כוב. באולן אודן צ'כוב יושב על ספסל ומביט בעוברים ובשבים. הוא לן כאן יומיים.

צכוב חתוך

פסל צ'כוב ברחוב באולן אודה

ובכלל, רוסיה היא ארץ האנדרטאות. קיסרים, מצביאים, אנשי עמל, סוחרים, מוזיקאים וסופרים. ברכבת התחתית של מוסקבה תחנת סואנת ושמה מאיאקובסקי. אנדרטה עזת מבט של המשורר הנערץ שהתאבד משקיפה על עשרות אלפי הנוסעים העוברים בה כל יום.

רגל באסיה, רגל באירופה

ועכשיו לשאלות החשובות. איך האוכל?

בדרך כלל טוב עד מצוין. הסלטים הרוסיים מוזרים מעט לטעם הישראלי והמערב אירופי. הרוסים אוהבים לטבול את הבשר ברוטב סמיך. שיטת הכל כלול מביאה אותנו לשתי ארוחות בשריות כל יום, אבל זו לא אוניית קרוז עתירת מזנונים. המנות במידת אדם. באזור אירקוצק אכלנו בדאצ'ה משפחתית כפרית. בפארק טרלאז' אכלו ביוּרט.

באולן בטור הולכים למסעדה שבה משתרך תור ארוך של מקומיים ותיירים. במסלול לאורך המזנון אנחנו אוספים בקערה מזונות שונים, חלקם בשר מיובש, וצלוחית רוטב. בחורים מונגוליים מטילים את תוכן הקערות על מתקן צלייה ענק, הופכים ומקפיצים, מוסיפים את הרוטב, ויש ארוחה. במסעדות סין יושבים סביב שולחנות עגולים, ועל הזכוכית המסתובבת מונחתות המנות בזו אחר זו. חביב וטעים, אבל אחרי יומיים אנחנו עטים על ההמבורגר במסעדת המלון.

ואיך מזג האוויר?

בספטמבר התפנקנו. קריר רוב המסע, 15-17 מעלות, רק באזור הבייקל ירדנו לחמש מעלות. בסין היה חם. ברכבת מזגן. בקיץ, כנראה, חם הרבה יותר בכל מקום.

ואיך החברה?

נוסעי הרכבת מחולקים לשש קבוצות, הנקראות על פי צבע כלשהו. בכל קבוצה כ-25-30 איש, והיא בעצם קבוצת ההתייחסות והמפגש. אִתה מטיילים ואִתה אוכלים. וכאן, אולי, מה שעשה את המסע הזה מרגש כל כך. הקבוצה שלנו. הקבוצה האדומה. 25 חברי הקבוצה הגיעו מלא פחות מעשר מדינות וביניהן איטליה וקנדה, אוסטרליה וארצות הברית, בריטניה וספרד, וכן, גם שני ישראלים. אנחנו. תארו לכם, שבועיים וחצי לא פגשנו ישראלי אחד! המפגש ניזון מישיבה יחד בארוחות, משיחות בטיולים ולאט לאט נולדה חבורה, וגילינו שהשפה של כולנו משותפת, ושום מחיצות של תרבות וסגנון חיים לא עמדו בינינו, ובסוף פשוט לא רצינו להיפרד. טֶדִי, מארגנת המסע מטעם צארנגולד עם החבר דִיטמָר, אומרת לנו שלא פגשה קבוצה כזו כבר שנים.

אבל בטח כולם פנסיונרים כאלה, אל תיעלב.

טוב, למי כבר יש זמן וכסף בעולם הזה? ובכל זאת היו גם ארבעה צעירים, והשתלבו מצוין. ביניהם זוג איטלקי שבחר דווקא במסע הזה לירח הדבש שלו.

בחזרה לדרכים. רוסיה זה באסיה או באירופה?

שתיהן, כידוע. במרחק נסיעה מיקטרינבורג יש אפילו גבול מדומיין בין היבשות, אובליסק שאליו עולות מדרגות ובהן נקודות הגבול. הנוכחים מתבקשים לעמוד. רגל אחת באסיה, אחת באירופה.

רגל רגל 2

אתר גבול היבשות בפאתי יקטרינבורג, רגל שמאל באסיה, רגל ימין באירופה

אבל האווירה לכל אורך המסע בחלק הרוסי אירופית. רק באולן אודה נרמז ההמשך, אל אסיה של מונגוליה וסין. עוד לא הגענו. וגם שם, כמו בכל מקום, המערב שולח שלוחות. מקדונלד באותיות קיריליות, אייטש אנד אם, איקאה, ואפילו הדוקטור של כנפי העוף המצופות. במוסקבה מסומנות תחנות המטרו באות M, והן מתערבבות עם ה-M של מקדולנלד.

המונדיאל של 2018 תרם את חלקו, ובקאזאן נולד מיתוס גרפיטי-נאחס. על קיר אצטדיון הכדורגל צוירו תמונות גרפיטי. כשצויר שם רונלדו פורטוגל הפסידה. כשצויר מסי הפסידה ארגנטינה. התחכמו  ורצו לצייר את מודריץ' הקרואטי לקראת משחק קרואטיה-רוסיה, אבל הציירים איחרו ביום. רוסיה הפסידה, כמובן.

העיר שהיא פקק תנועה

ומה לא רואים במסע?

רואים הכל, ולא רואים כלום. מסע טעימות. רוסיה אינה מדרחובים ואנדרטאות. בחצר האחורית של המדרחוב באולן אודה בתים ישנים, דלתות חלודות ומכוניות  שידעו ימים טובים יותר. ביקטרינבורג קניון ענק בן חמש קומות ובו מיטב המותגים, ריק מאדם. המדריכות רומזות על קשיי החיים ועל המשכורת הנמוכה והפנסיה האפסית. בטיילת לאורך נהר האנגרה באירקוצק שדרה ובה תמונות של ילדים בכל הגילים, לצד טקסט באותיות קיריליות. תערוכה חביבה ליום הילד? ממש לא. אלה יתומים. העירייה מציעה אותם לציבור לאימוץ.

שדרת היתומים 2

שדירת היתומים באירקוצק

הזכרת את אולן בטור.

הזכרתי, ורציתי לשכוח. אבל חייבים לראות איך המדינה הזו, מונגוליה, ענקית בשטחה וריקה, לחוצה בין הפטיש הרוסי והכוכב הסיני, נכבשת שוב ושוב, ומחפשת זהות, כאשר רק ג'ינג'יס חאן מספק לה ניצוצות של עבר מפואר. עכשיו הם חשים קרבה לרוסיה, ועוינות ופחד מסין.

מונגוליה היא מדינת נוודים שעברה עיור מואץ ויצרה מפלצת: אולן בטור. מחצית מתושבי מונגוליה מתגוררים בה והיא צרה מלהכיל אותם. מעט מלונות יוקרה, אבל כבר מן הכביש הראשי צצות שכונות עוני בין גורדי השחקים. והכל מתנקז לכבישים. עיר שהיא פקק תנועה, בכל שעות היממה. נסיעה של כחצי קילומטר באוטובוס לקונצרט ארכה שעה. איחרנו, אלא מה. בעשר וחצי בלילה צילמתי מגג המלון פקק תנועה אינסופי. אין כמעט כלים דו גלגליים. על נתיבים ציבורים אין מה לדבר. והכביש אינו אלא משל.

מהנדסי בנייה, מהנדסי טבע ומהנדסי אדם

הלו, זו הזירה הלשונית. לא תביא משהו על שפות?

אין הרבה מה לומר על שלל השפות במרחב הרוסי-סיני שלא נכתב בכל אתר מידע ברשת. יש דיאלקטים בכל מקום, ושפה רשמית שאותה חייבים הכל ללמוד להכיר. רוסית, מונגולית, מנדרינית. מה שבולט לעין הוא הנוף הלשוני. ברוסיה כולה השלטים באותיות קיריליות. הם מבלבלים את התייר המערבי מפני שחלק מהאותיות זהות לאותיות לטיניות, אבל מסמנות עיצור או תנועה שונים. במרכזי הערים, בעיקר באזורי מסחר, יש גם שלטים באותיות לטיניות.

במונגוליה אימצו את הכתב הקירילי בשינויים קלים, אחרי שהחליפו את הכתב שמונה פעמים. בכיכר הפרלמנט הגדולה במרכז העיר ניצבת אנדרטה לכבוד יום העצמאות המונגולי, ובה טקסט בכתב מונגולי עתיק, הנכתב מלמעלה למטה. באורליאן ובערים הסמוכות לה בסין שלטים בכתב כפול: סיני ומונגולי-קירילי. בסין מציפים את הנוף האורבני בבת אחת האותיות הפיקטוגרפיות המקסימות של הכתב הסיני, והופכות את הרחוב לחגיגה של צורות וציורים.

דו לשוני 2

שלט דו לשוני באורליאן בצפון מזרח סין: כתב סיני וכתב מונגולי-קירילי

כמעט שכחנו שהייתם גם בסין.

לא שכחנו. ואי אפשר לשכוח, ובעיקר לנו שמעולם לא דרכנו בה. כל יומרה לדבר על סין אחרי שלושה ימים ראויה לבוז, אבל גם בהם נצבר לעיני המסתכל סיפור חדש. אלה לא המרחבים הבלתי נשלטים של רוסיה, וגם לא הכאוס של מונגוליה. את הארץ הזו מנהלים מהנדסים. מהנדסי בנייה, מהנדסי טבע ומהנדסי אדם.

התובנה הזו קופצת לעין אחרי כמה שעות מסע ברכבת הסינית, שהחליפה את הרכבת הרוסית. מדבר גובי אחרינו, והנוף ירוק, הררי, ומעובד. טבע מעשה ידי אדם. לא עוד יערות צפופים אלא שדרות עצים בקווים ישרים. לא עוד מרחבי אחו שבהם משוטטים עדרי בקר וסוסים, אלא חלקות תירס ותבואה רבועות, מוקפות בעוד שדרות עצים. מורדות ההרים משוסעים במסילות רכבת שכבלי חשמל מתוחים מעליהן מכל כיוון. הסלע הקשה  מחורר במנהרות שהרכבת שלנו נכנסת ויוצאת בהן.

ואחר כך, עיר לא מוכרת. אורליאן. שם אירופי לעיר חדשה, נקייה, בניינים רבי קומות, כבישים רב מסלוליים ריקים מרכב, וגן פסלי דינוזאורים, ששניים מהם הם שער העיר. צעד אחר צעד צצים בדרך עוד ועוד שכונות מגדלים, עוד ועוד רכבות וכבישים, עוד ועוד שדרות עצים.

ובייג’ינג? איך היא בייג’ינג?

בייג’ינג. לא מה שחשבתם. לא עוד אלפי אופניים הנוגעים זה בזה, אלא כבישים נקיים ונינוחים. גם פקקים לא ראינו, אבל יש. ובעיקר, הניקיון המסנוור. וכמה מחברי הקבוצה ממהרים להעיד: היינו כאן לפני עשרים שנה. הכל השתנה. זו אינה אותה עיר. זו אינה אותה סין.

המדריכה הפיקחית שלנו, הנפש הטובה מבייג’ינג, משלימה כל משפט בצחוק סיני קצר: הא הא, הא הא. היא לוקחת אותנו להיכן שכולם הולכים. כיכר טיאנאנמן, העיר האסורה, מקדש השמים, ומחוץ לעיר השדרה הסודית, המנהרות של מינג, והחומה הסינית. מקדש השמיים המושלם מספר לנו שתרבות השלמות האסתטית וטכנית לא נטשה את סין. סין תמיד הייתה מעצמה מפותחת, אבל רק עכשיו המערב מבין זאת.

אמור הכל, רק אל תשאל למה

בין השיטין מתגלית לנו בהדרכה הזהירה והמדודה סין הכפולה. אימפריה מודרנית, ששום דבר טכנולוגי אינו זר לה, מדינה שנטשה את הדיכוי הקומוניסטי, אבל החליפה אותו במדינת משטרה שבה, מסבירה לנו המדריכה, "מותר לומר כל דבר, אבל אסור לשאול למה. אם תשאל למה, סיכוי טוב שתיעלם". העיר האסורה של שושלות האימפריה נפתחה לציבור, אבל עכשיו יש עיר אסורה חדשה בקרבת מקום, ובה יושבים מוסדות השלטון. סיני פשוט לא ייכנס אליה. הא הא. והרבה דברים קונים כאן בכסף. מתחת לשולחן. הא הא הא.

בודהא אינו נוכח כאן באותה עוצמה כמו במונגוליה ובאולן אודה. המורשת התרבותית מתבטאת בנוף האורבני בבתים הצצים פה ושם בסגנון הפגודה העתיק בין גורדי השחקים המודרניים. כמו לנין ברוסיה, גם כאן נשכחים למאו מעשיו הרעים, והוא עולה במעלת קדושים. תמונת ענק שלו בכניסה לעיר האסורה מציגה אותו כמעין בודהא של העת החדשה. קונפוציוס הזקן לא נוכח. ומי עוד אינו נוכח כלל וכלל, ואינו נזכר בדברי ההסבר? המנהיג שי. פקיד חסר כריזמה עומד בראש המעצמה החזקה בעולם היום. פולחן האישיות לא עבר דור.

מאו 2

דיוקן של מאו בשער העיר האסורה בבייז'ין

את אירועי הדמים בכיכר טיאנאנמן שבהם נדרסו למוות אלפי סינים צעירים ממצה המדריכה באזכור חפוז של נקודה בשולי הכיכר: כאן נהרג המפגין הראשון, מכאן הכל התחיל. היא מצביעה על מרצפות הכיכר ומסבירה: אחרי שהטנקים פרצו לכיכר נהרסו המרצפות הרבועות. החליפו אותן במלבניות. ובכל זאת, היא חוזרת ואומרת, הכל השתנה לטובה מאז שפרשו מאו וממשיכיו מהשלטון.

אולי. אבל בטלוויזיה של המלון, המיועד רובו ככולו לתיירים, יש רק ארבעה ערוצים באנגלית, ורק אחד מהם מביא חדשות: אפריקה לייב. האינטרנט עובד לכאורה, אבל הוא אינו מביא לשום מקום. הוויי פיי מסרב להיענות לסיסמת המלון. הווטסאפ נדם, אנחנו חסומים. כמו כולם כאן. והסינים גם במלון הזה יודעים לכאורה אנגלית, אבל הם לא. השירות במסעדות סיני לעילא. ללא חיוך, יעיל וחפוז. כל שאלה ובקשה חריגה נענית בצחקוק מבוכה.

ביציאה מן העיר האסורה יושבים סינים מן השורה על המעקה ומשחקים בקלפים ודמקה סינית. במסעדה בדרך לחומה הסינית נגמרת תרבות הניקיון הטוטלי. הרצפה זרועה בקבוקים ושיירי אוכל. יש גבול להנדסת האדם.

כל הרחובות נסגרים לקראת אירועי שבעים שנות המהפכה. היא עדיין האירוע המכונן של סין החדשה. המלון שלנו בעוצר. בבוקר יוצאים לשדה התעופה. לא רחוק ממנו עומד להיפתח, בעוד כמה ימים, שדה התעופה הגדול בעולם. סין התעוררה, ואולי לא נרדמה מעולם. אם אינך יכול לנצח אותה, הצטרף אליה, ויפה שעה אחת קודם.

מוזיקה ושפה: הזמנה לשני אירועים

בחג הסוכות יתקיימו שני אירועים המשלבים מוזיקה ושפה בהשתתפותי. ביום שני, מוצאי החג הראשון, אופיע עם יוני אילת בטוקהאוס שבנמל תל אביב במופע "בוא שיר עברי", המשלב שירה ומוזיקה עם סיפורים ותובנות על שפת הזמר העברי. ביום שלישי אופיע עם הזמרת ניצה טרמין במופע "עושים אהבה בעברית" בפסטיבל מספרי סיפורים בגבעתיים. איך אומרים "אני אוהב אותך" בעברית, למה מי שמאוהב הוא 'מת, גזור, שפוך ודלוק' ואיך נוצרים זוגות במרחב שבים מאה שערים והפאבים התל אביביים. ראו הוזמנתם!

שאלות שנשאלו ונענו ב'שאל את רוביק': מה מקור המילים אושייה, קלפטע וטרולי, מהיכן הגיעו אלינו הביטויים "עד עצם היום הזה" ו"עבר כחוט השני", מי אשם בזה שאנחנו משלמים ארנונה ועוד, ראו בשאל את רוביק, שאלות אחרונות, בשני הדפים. יש ללחוץ על השאלה לקריאת התשובה.

תגיות :
גמלים במדבר גובי. צילומים בטור: רוביק רוזנטל תמונה ראשית
פוסטים רלוונטים בנושא

תגובות

איתי
מי שרוצה להבין מה המשמעות של "עבר כחוט השני", מספיק שיחפש בגוגל תמונות של אישורים נוטריונים. דוגמה אקראית: https://www.ronilaw.co.il/שירותים-נוטריוניים/
03 באוקטובר 2019 הגב
גל שור
כתבת נפלא ומופלא. תודה רוביק
03 באוקטובר 2019 הגב
מירה הראל
פיסת מידע: אחרי שווסילי ממוסקבה הצליח לנצח ולהשמיד את ממלכת כוזר הוא הפך לנוצרי פרבוסלבי (כנסיה יוונית) זו הפכה להיות הדת השלטת בכל מחוזות רוסיה העתיקה. אבל הוא הוציא גזר דין שאסור ליהודים להכנס למלכותו גזרה שהשתמרה עד ימי הנצחון על נפוליאון. גם בימי פטר הגדול והצארית יקטרינה (שהיו ממוצא גרמני) נשמרה גזרה זו. רק אחרי סיפוח אוקראינה וליטא התחילו יהודים לחיות ב"תחום המושב"
03 באוקטובר 2019 הגב
דב ששון دب ساسون
הכתב המונגולי העתיק פותח על יסוד הכתב הארמי (כמו אותיות "אשורית" אלה ממש!).
04 באוקטובר 2019 הגב
קוגי
כמה הערות ודווקא בזירה הלשונית: גם אם באנגלית כותבים "באטור", אין שם חולם חסר - זהו "באאטאר", עם תנועה ארוכה ותנועה קצרה, וכך מבטא כל מונגולי את שם בירתו. ליורטה אין המונגולים קוראים יורט אלא "גר". יש יורטות בסין, בקירגיזסטן, בקזחסטן וברוסיה, אבל במונגוליה (פרט למחוז באיאן-אולגי במערב) האנשים דרים בגר. לגבי סין, אכן "אורח לרגע" לא רואה דבר ולכן אין טעם להתייחס לכתוב. ואגב, בכיכר טיאן-אן-מן אכן לא נהרג איש ביוני 1989. הטנקים אפשרו למאות האלפים לצאת מהכיכר המרכזית שהפגנת המיליון שבה במשך שבועות גרמה לשיתוק הבירה, ורק מחוץ לכיכר, עוד לפני כניסת הטנקים, היו עימותים שהביאו למאות הרוגים, כך שהמדריכה לא טועה בהרבה...
04 באוקטובר 2019 הגב
רוביק רוזנטל
השם 'גר' מוכר אבל במונגוליה הטקסטים בנושא וההדרכה המקומית מדברים על יורטים בלבד, וזה השם המוכר בעולם. הכתיב המונגולי, בתעתיק אולן באאטאר, מוכר, אבל אולן בטור היא הכתיב האנגלי המקובל בישראל. המפגינים דרשו זכויות אדם הנדרסות בסין, מה שבוודאי ידוע למי שרואה עצמו מכיר את המדינה הזו לפני ולפנים, כפי שרומז הכותב, ומה שרואה אפילו אורח לרגע. לאחר שנהרג מפגין בטיינאנמן דרסו הטנקים הסינים את המפגינים ברחובות שליד הכיכר. המספר הנמוך ביותר שננקב של הרוגים היה 2700. המספר הגבוה שדווח על ידי מקורות לא סיניים היה עשרת אלפים. "מאות הרוגים" נכתב כנראה על ידי מגיב מטעם הממשלה הסינית. ובאשר ל"אין טעם להתייחס לכתוב", הפוסל - במומו פוסל.
04 באוקטובר 2019
עפר שקולניק
גם קליל, גם מעניין: יופי של כתיבה. שאלה שאין עליה תשובה כאן היא, איך זה מרגיש לבלות שעות בתא: קלסטרופובי? סביר? ומה עושים הטלטולים לשינה, מזרזים אותה? אולי מטרידים? האם התא ועוד פינות בצארנגולד היוקרתי, שמחירו אינו שווה לכל כיס, מהוהים קצת משימוש או מתוחזקים לעילא? אח, איזה טקסט חביב היה יוצא מלילה ביורט. על פניו, נראה כמו הרפתקה שאין להחמיץ, כי אם כבר מגיעים לשם... וגו'. לסיום, השימוש במילה "קבור" ל-לנין, שגופתו החנוטה מונחת על במה לעין כל, עורר בי חיוך מסוים. עד היום יש התוהים האם הגורל שגזרו עליו לא לזכות בשלווה אמתית בתוככי קבר עושה עמו חסד או לא.. אני עצמי כמעט גרמתי לו נזק עת נכנסתי מאור יום לאפלולית השיש השחור, הוכיתי בסנוורים, כשלתי באחת המדרגות, איבדתי את שיווי משקלי - ואלמלא עט עליי אחד מחיילי המשמר ותפס אותי בזרועותיו החסונות, עוד הייתי עלול לשרוט את עור הדונג של המנהיג הישן. חוויותיך הזכירו לי שכבר לפני שנים אחדות עלה בדעתי לצאת למסע הזה בדיוק, וכנראה הן יזרזו את הביצוע. חן חן.
05 באוקטובר 2019 הגב

הוספת תגובה