הארזים של גנץ, ומחלות הרטוריקה האקדמית

בני גנץ נאלץ שוב לבלוע את לשונו לאחר שאמר כי "אם בארזים נפלה שלכת, מה יגידו אזובי הקיר". בארזים המקוריים, כידוע, נפלה שלהבת, ולא נותר מהם זכר.

לוויתן בחכה הועלה - מה יעשו דגי רקק?

הנוסח המקורי של הצירוף הוא ממסכת מועד קטן בתלמוד הבבלי, בנוסח עברי על פי תלמוד שטיינזלץ: "כאשר נפטר רבינא ... אמר לו רב אשי לבר קיפוק (ספדן מפורסם): 'באותו יום מה אמרת?' אמר לו: 'אם בארזים נפלה שלהבת - מה יעשו איזובי קיר? לויתן בחכה הועלה - מה יעשו דגי רקק? בנחל שוטף נפלה חכה - מה יעשו מי גבים?'"

המשמעות התלמודית היא אפוא השוואה בין גדולי האומה לאנשים הפשוטים, שבלי הגדולים אינם יודעים מה לעשות. בשימוש המודרני האמרה מתייחסת בעיקר למעשי השחיתות של הגדולים, והדוגמה השלילית שהם נותנים לקטנים. הקשר בין הארזים החסונים ואזובי הקיר מופיע כבר בספר מלכים א: "וַיְדַבֵּר עַל-הָעֵצִים, מִן-הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן וְעַד הָאֵזוֹב אֲשֶׁר יֹצֵא בַּקִּיר".

לשיבוש של גנץ יש כבר ותק לא קטן באוצר השיבושים העבריים. בהישרדות 2009 השמיע אחד המשתתפים בשם זיו את אותו הפתגם המשובש. בספר הציטוטים "הוצא מהקשרו" שהביא שיבושי ביטויים מתחום הספורט מצוטט פרשן, מיודענו שלמה שרף, מתרגש בעקבות פעולה כושלת של אחד הכוכבים ומודיע: "אם בארזים נפלה שלכת". בשאלה לרב יובל שרלו באתר "שאל את הרב" הוא נשאל מה מקור הביטוי "אם בארזים נפלה שלכת". ח"כ בדימוס אבו וילן מצטט את הביטוי לקראת דיון באחת מוועדות הכנסת. ובקיצור, לשיבוש הזה כבר יש חיים עצמאיים.

אורי הייטנר מציין, ובצדק, שגם בביטוי הנחשב נכון נפל שיבוש. הרי המקור אינו "מה יגידו" אלא "מה יעשו": "במקרה זה ידוע מקור השיבוש – שיר וריקוד עם משנת 1960, בלחן של יזהר ירון ובביצוע של גאולה גיל. המילים, כך נכתב בשירונים וכן בזמרשת הן 'מן המקורות', אלא שהמקורות שובשו. ואולי השיבוש היה שגור לפני השיר, והשיר הנציח שיבוש נפוץ". השערה חלופית: יזהר ירון העדיף את 'יגידו' מטעמי מקצב.

מיכל ועומר ממציאות פועל בעברית

צפריר בשן, המדריך לכתיבה אפקטיבית, שלח את צילום המסך הבא, מתוך "המירוץ למיליון". משתתפי הריאליטי לסוגיהן הפתיעו תמיד בחידודי לשון, דומה שהפעם שברו גם את השיא הזה. במסגרת דימוי לדבר מה שתוכנן אך לא יצא לפועל בחרו המתחרות מיכל ועומר בעולם דימויים מפתיע: "זה כאילו קקי שעוד לא הוקַק". על הדרך גם המציאו פועל חדש בעברית.

מחלות הדיבור של העולם האקדמי

לאחרונה חזרתי מכנס אקדמי, לאו דווקא בתחום הלשוני, באחת מערי אירופה. הכנס היה מוצלח ומעניין, ועם זאת הוא הציף אותי שוב בתחושות לא נוחות לגבי מה שאפשר לקרוא לו "רטוריקה אקדמית". אלה הצטברו משלל הרצאות וכינוסים של אנשי אקדמיה שבהם השתתפתי לאורך השנים, ובהחלט לא רק בישראל או בעברית.

מדובר באותה מתכונת שבה מתקיים כנס אקדמי: מושבי נושא או 'סדנאות', שבהם מוקצב לכל דובר כעשרים דקות להציג "נייר", כלומר, תמצית מחקר שערך או עמדה מנומקת בנושא שעל הפרק, ולאחר מכן זמן ל'משוב', שאלות והערות. התמונה הכללית עגומה. אנשי אקדמיה רבים, חוקרים בכל הדרגות, אינם מקדישים תשומת לב, רגע מחשבה או עניין בשאלה איך מוצג הנושא, מי מקשיב להם, מדוע טרחו כל כך להגיש תקצירים ולהתמודד על מקום באחד המושבים.

ההרצאה האקדמית נושקת לתחום רחב ובעייתי גם הוא: ההוראה האקדמית. גם כאן יש מורים מצוינים, טובים וגרועים, אבל התמונה הכללית מטרידה, וזאת יודע כל מי שלמד במוסד להשכלה גבוהה, כלומר, כמעט כולנו. בשני המקרים נוצר הקונפליקט הידוע בין יכולת ההוראה והצגת הדברים לקהל לבין יכולות המחקר והצורך לערוך מחקרים. אבל דומה שבעוד כישורי המחקר עומדים בראש מעייני המוסדות להשכלה גבוהה, היכולת הרטורית ועקרונות הדיבור בפני קהל אינם נלמדים ואינם נחשבים. מה שהבאת מהבית, זה מה שיש.

וכמובן, כמו כל הכללה, יש מציגים טובים, יש מציגים מרתקים, יש כאלה שתרצה לשמוע שוב ושוב. במדגם סטטיסטי לא מדעי בעליל, הם המיעוט. במסגרת ההסתייגות המחויבת הזאת, עשרה טיפוסי מרצים שמן הדין להעביר אותם סדנה לדיבור בפני קהל, ובדחיפות. לא מעט מרצים משלבים כמה טיפוסים למתכונת אסונית אחת.

הספרינטר, המנותק ומושפל העיניים

הדבוק לנייר. הוא הכין את ההרצאה באופן מדוקדק, וקורא אותה מילה במילה. התוצאה היא שֶמה שנראה על הנייר ערוך לתפארת, נשמע בהקראה שטוח ומשעמם. מעבר לכך הוא מעיד על חוסר ביטחון של המרצה, ערובה לכישלון ההרצאה.

המונוטוני. אופייני לקוראים מן הנייר אבל לא רק להם. טון הדיבור אינו משתנה, אין הדגשות, אין אינטונציה דרמטית או אירוניה. אולי המרצה מבקש להבהיר שהוא איש רציני ולא שחקן או פרפורמר. אז זהו. גם הרצאה בכנס היא סוג של פרפורמנס. אם תרצו או לא תרצו.

הספרינטֶר. יש לו הרבה מה לומר, המחקר שהוא מציג הוא תוצר של חודשי עבודה ארוכים ואולי יותר, יש הרבה ממצאים והרבה תובנות. אם ידבר מהר, סבור הדובר, יספיק יותר. התוצאה עגומה. לא רק שנשאר וחצי תאוותו בידו, הקהל איבד אותו מזמן.

משפיל העיניים. הוא לא מביט בקהל. נדהמתי לראות את מספר המרצים הרב שמבטם נעוץ בנייר, בשולחן או במצגת (ראו בהמשך), רק לא בקהל. ובאין מגע עיניים, גם המסר לא יעבור.

המנותק. הוא יכול להיות מרצה טוב, עם אינטונציה מגוונת ומבט לקהל, אבל הוא שוכח עיקרון מפתח בתקשורת: דע את קהלך. גם קהל אקדמי ואפילו בתחום מצומצם יחסית הוא קהל מגוון, והידע עצום ומבוזר. מרצה הזורק לחלל מונחים לא מוכרים, שמות אישים שאינם נחלת הידע הכללי או מחקרי עבר מאבד גם את המאזין הידען היושב מולו. זה בוודאי כך בכנסים בין-תחומיים.

הפרפר, האנציקלופדיסט ואנשי המצגות

הלוחם בשעון. מחלה גורפת. 20-25 דקות הן זמן קצר, אבל במקום שהדובר יתאים את עצמו לטווח הזמן המדובר באמצעות תכנון פשוט, הוא נלחם בזמן, מלחמה אבודה. ברגע מסוים, וזה קורה במהירות, מונפים השלטים המפורסמים עם מספר הדקות שנותר. הפתעה. אכזבה. "לא יכול להיות", "טוב, אני ארוץ על הטקסט". "שתי דקות ואני גומר". והמחצית החשובה של ההרצאה נותרה בחוץ.

המתודולוג. מקרה דוגמה של הלוחם בשעון. עבודה אקדמית, מאמר או מחקר דורשים ובצדק גמור הצגת מתודולוגיה מחקרית ורקע תיאורטי. זה לא מה שנדרש בהרצאה קצרה. השומעים מבקשים לדעת מה אתה מחדש, ומניחים שאתה איש אקדמיה מיומן גם בלי המנגנון האקדמי המלא. אין ברירה, שתיים-שלוש דקות הקדמה יספיקו, וקדימה, לַבָשָר. בהנחה שיש כזה.

האנציקלופדיסט. הצד השני של המתודולוג. היקף העובדות והממצאים שלו עצום, אבל הזמן החולף במהירות אינו משאיר זמן לתובנות, מסקנות ואתגרים למחשבה. או אולי פשוט אין לו תובנות? לעולם לא נדע.

הפרפר. הוא לא הכין נייר. בקושי ראשי פרקים. הוא עדיין מרחף בערפילי הבוקר. רעיון גורר רעיון, עובדות נקשרות לשרשרת מקרית. אסוציאציה רודפת אסוציאציה. יש גם כאלה. לא רבים, אבל יש בהחלט.

אנשי המצגות. בעצם, כולם, כולכם, כולנו. הרצאה בלי מצגת נחשבת היום מוצר נכה ומעידה לכאורה על חוסר רצינות בהכנת ההרצאה. אלא שגולם המצגות עלה על יוצרו. תחתית החבית היא המרצה הקורא מהנייר מילה במילה את הכתוב על המצגת, והתופעה סוחפת רבים וטובים. אז למה טרחת ובאת, חבר?  מרצה אחר מפנה את השומעים אל שקופית עמוסת טקסט, בדרך כלל בלתי קריא, וממשיך הלאה, לשקופית העמוסה הבאה. ומי שכבר משקיע במצגות, אנא, הכנת מצגת היא תורה, ולימוד היא צריכה. מצגות הן כלי משובח אם הן משלימות את הדובר, ועל הדרך מעלות חיוך גם אצל השומעים.

סמוטריץ', איתמר ושניאור

מאיר מינדל מעיר ביחס לשם סמוטריץ' שנדון ב'שאל את רוביק': "ברוסית smotrish פירושו מביט, מסתכל. prismotrish פירושו - מביט בעיון, מביט בחשד". עמרם קליין מוסיף: "בספר השמות של אהרון מוריאלי כתוב כי השם סמוט הוא ראשי תיבות של 'סור מרע ועשה טוב' (תהילים לד 15). אני בטוח כי בלשכת שר התחבורה יקבלו בשמחה את הגרסה הזו."

עידו בסוק מתייחס לטור העוסק בשמות חרדיים:  "לגבי השם 'איתמר', בעצמי הופתעתי לגלות שהשם איתמר (בהיגוי Ismar) היה מקובל כבר אצל אבותינו בגולת אירופה. זה מפתיע, כי השם מצלצל כאילו הגיע מחלקת התמרים בקיבוץ. אולי משום כך מייחסים לו מודרניות. לגבי 'שניאור' – נושא השם מעיד על עצמו שאבותיו היו בין גולי ספרד, שהתגלגלו, בין השאר, גם לפולין, ומקורו במילה הספרדית סֶניור". ואכן, מחקרים שונים מעידים על כך שלשם שניאור מקורות בעומק ימי הביניים.

מימייה עיסית, עכשיו הפתרון

דן בן נפתלי מתייחס לשאלה בדבר משמעות המונח הצבאי 'מימייה עיסית': "בשעתו ניסה צה"ל להבחין בין מימייה מאלומיניום, שהגיעה אלינו מצבאות זרים, לבין מימייה פלסטית. לשם כך טבע את המושג עיסית, מלשון עיסה, עבור הפלסטיק ממנו יוצרו ומיוצרות המימיות הצה"ליות". יעקב יצחק מוסיף כי "הפולימר התרמופלסטי פוליפרופילן מכונה בשפה הצהלית 'עיסה', ויש אף צלחות עיסיות ופחים עיסיים".

חדש בפינת עיון: על פודרה, פילים וברוס ויליס: מטפורות בשפת הצבא הישראלית.

חדש בפינה של פול אוגדן: האם האינטרנט באמת משפיע על השפה? ועוד איך, ולא ממש לטובה

שאלות שנשאלו ונענו ב'שאל את רוביק': איך כותבים את השם אלתרמן, מה הקשר בין עץ לעציץ, מה הקשר בין חליל, אברהם אבינו והעיר חברון ועוד, ראו בשאל את רוביק, שאלות אחרונות, בשני הדפים. יש ללחוץ על השאלה לקריאת התשובה.