אפרים וזיידלה, נורי ונמרוד, נפש ותשוקה, ישבק ושושק

רוביק רוזנטל | 12 ביוני 2020

לכבוד שבוע הספר הוירטואלי של שנת הקורונה, אנתולוגיה קטנה של סופרי ומשוררי ישראל שנושאה שמות. כמה שילם יהודה עמיחי על שמו, איך קוראים הברסלבים לילדיהם, איזה ילד ישראלי נידון לשם זיידלה, לאילו שמות מתגעגע סמי שלום שטרית, ומיהו חיים אבול אוסבע

שבוע הספר נלקח השנה מן הכיכרות ומן הסופרים, אבל יוני, למרות הכל, הוא חודש הספר. לכבוד חודש הספר ליקטה הזירה הלשונית אנתולוגיה ייחודית מן הפרוזה הישראלית: קטעי פרוזה ושירה של סופרי ומשוררי ישראל לדורותיהם, על שמות דמויות שעליהן כתבו, או על שמם שלהם. סיפורי השמות הם גם חלון מרתק ומשעשע ואף מטריד לחברה הישראלית הצבעונית. קוראי הזירה מוזמנים לשלוח קטעים נוספים, והנבחרים יובאו בטורים הבאים.

נפש הפכה פה קערה של קמח מנופה

גבריאלה אביגור-רותם: חמסין וציפורים משוגעות

כמעט לכל מורה חדשה הייתי צריכה לתקן פעם אחת לפחות: לויה. ל' בחולם. וזה מהתנ"ך. לפניי היו ראובנה, ארלוזורה, יוספה, יאירה, ולכן בקריאה ראשונה ביומן-השמות, הייתי בדרך כלל לוויה. הכיתה מאחורי צחקקה, ובילו, שהיה נמוך מאוד עד כיתה י' ותמיד ישב מאחורי, היה מעביר לי תנ"ך פתוח במלכים א' פרק ז' ואני היית מעבירה למורה שתקרא במו עיניה "לֹיוֹת מעשה מורד". 

עשינו עניין כזה מן השמות – אף אחד לא היה מרוצה – כל אחד קינא בשם שנתנו למישהו אחר. בכיתה המקבילה היו שתי תאומות יפות – יודפת ומצדה, ושנה מעלינו למדו גלעד ואפרת – חבל שלא קראו לי אפרת, הסגירה פעם אורה הקטנה קנאה. מזל שלא קראו לך ככה! מחיתי. רק חסר; אפרת היה מהמחלקה של אשרת, דברת, אסנת, יפעת – שם שתום עין, סומך בלי נסמך, חסידה על רגל אחת.

יואל הופמן: אפרים

אֶפְרַיִם צָרִיךְ לָשֵׂאת אֶת הַשֵּׁם מֵרְגוֹלִין מִפְּנֵי שֶׁאֵין בְּרֵרָה.

הוּא כְּמוֹ גָּחוּן מִתַּחַת לְכִפַּת זְכוּכִית אֶלָּא שֶׁצִּבְעָהּ אָפֹר וְהִיא רְחוֹקָה עַד כִּי הַיָּד שֶׁהוּא מֵרִים בִּשְׂדֵרוֹת נוֹרְדָאוּ אֵינָהּ עוֹלָה הַרְבֵּה מֵעַל לְרֹאשׁוֹ. 

אֵין סָפֵק כִּי הַמִּלָּה אֶפְרַיִם [אִם אֶפְרַיִם הִיא מִלָּה] בָּאָה וְהוֹלֶכֶת בְּתוֹךְ הָרוּחַ הָעֲצוּבָה שֶׁהִיא רוּחָהּ שֶׁל יוֹסֵפָה מִקִּדְמַת דְּנָא הֲלוֹא אִי אֶפְשָׁר לְהַבְחִין בֵּין הַדְּבָרִים.

אמילי עמרוסי: תריס

אחר כך, בשיחת טלפון לקצה השני של העולם, פתחתי את המשפט של עמי עם נועה, אחותי שמפיצה אור אלוקי שמח וטוב בבית שהקימה לתרמילאים בדרום אמריקה. "ברור שהגאולה תבוא על ידי נשים", התחילה הברסלבית לרקוד אתי, ופתאום נפנתה בהרמת קול אל ילדיה, "רק שנייה, נעמה, נפש הפכה פה קערה של קמח מנופה על הראש של אהיה".

אני שומעת את קולו הברור והמוכר של הבלגן מעברו השני של הקו. "קדושה, קחי את נפש ואהיה לחצר, אני עם דודה נעמה בטלפון. ... שקיקה, כמה פעמים אני יכולה לבקש ממך לא ללבוש את הדבר הזה? באמת, עוד מעט בת-מצווה".

יהודה עמיחי: משק כנפי ההיסטוריה

הָיוּ אֵלֶּה יָמִים שֶׁל אַהֲבָה גְּדוֹלָה וְגוֹרָל גָּדוֹל,/ הַשִּׁלְטוֹן הַזָּר הִטִּיל עֹצֶר עַל הָעִיר וְסָגַר/ אוֹתָנוּ לְיִחוּד מָתוֹק בַּחֶדֶר,/ שְׁמוּרִים עַל יְדֵי חַיָּלִים חֲמֻשִׁים הֵיטֵב.

תְּמוּרַת חֲמִשָּׁה שִׁילִינְגִים הֶחֱלַפְתִּי אֶת שֵׁם אֲבוֹתַי/ הַגָּלוּתִי לְשֵׁם עִבְרֵי גֵּאֶה וּמַתְאִים לִשְׁמָהּ.

הַזּוֹנָה הַהִיא בָּרְחָה לְאָמֶרִיקָה, נִשְּׂאָה לְאִישׁ/ בְּרוֹקֶר תַּבְלִינִים, פִּלְפֵּל, קִנָּמוֹן וְקַרְדְמוֹן,/ וְהִשְׁאִירָה אוֹתִי עִם שְׁמִי הֶחָדָשׁ וְעִם הַמִּלְחָמָה.

לעולם כינויי משפחה לחוד ובעלי הכינויים לחוד

מאיה ערד: המורה לעברית

"מה זה היה שלימדת אותם על המלחמה בעזה?" יש תוקפנות כבושה בקולו.

"אה, זה. אבל מה פתאום מלחמה. תראה", היא מוציאה עבורו את העיתון ינשוף שהיא קוראת ממנו לתלמידים. ... היא פותחת בזהירות את הדפים הגדולים מדי, כבר שנים שלא מדפיסים עיתונים כאלה, ומורה לו על הכתבה: "השמות הנפוצים בישראל: יוסף אורי ואיתן לבנים, תמר, נועה ושירה לבנות". רגע שניהם קוראים יחד, היא מרכיבה את משקפי הקריאה שלה, הוא מרים למעלה את עדשות משקפיו. פניו של יועד מרוכזים, ואז עולה הבעת ניצחון על פניו: "הנה!" הוא מצביע, כאילו תפס אותה.

במשפט אחד קצר מוצע שהפופולריות של השם איתן, שבשנה שעברה לא נכלל בעשירייה הפותחת, נובעת משמו של המבצע בעזה לפני שנה וחצי, צוק איתן.

"אבל מה הבעיה עם זה?" היא לא מבינה.

"תחשבי", לגלוג כבוש נוטף ממנו, שבשיעור גרמנית כאן היו קוראים עם הסטודנטים מאמר חביב של היסטוריון שחיטט בארכיונים ומצא שב-1942 חל זינוק במספר התינוקות גרמנים שקיבלו את השם פרידריך, בעקבות מבצע ברברוסה. ... ואני לא אומר שום דבר על זה שהשם הכי נפוץ בישראל לא מופיע כאן בכלל. למה שהוא יופיע? זה מוחמד, הרי".

שי עגנון: סיפור פשוט

שוב נסתכל הירשל בחבורה והתחיל דורש כינויי משפחותיהם. אמר הירשל בלבו, הרי מי ששמו טשורטקובר השכל נותן שהוא חסיד טשורטקובי, לבסוף לייבוש זה הוא חסיד בובובי. או שמא שמו של אדם אינו אלא היפוכו. מצד אחר קורץ — הוא גוץ ושמו גוץ. וזה שיינברד הקיטע ששמו מוכיח על זקן נאה — זקנו מגולח. כנגדו לייבוש טשורטקובר עבדקן זה שראוי לקרותו על שם זקנו קרוי על שם עיר שאין לו עמה ולא כלום. אלא לעולם כינויי משפחה לחוד ובעלי הכינויים לחוד. כמה שניתנו שמות לידרש אין יכולים להתפרש על פי בעליהם. ראיה לדבר בלבן, זה שיושב אצל אייזי הלר ומעשן ואינו פוסק, מה פירושו של שם זה?

אתגר קרת: תקלה בקצה הגלקסיה

לכבוד: ספי מורה.

על פי שם משפחתך המעוברת קשה להתחקות אחרי שורשיך (האם הפכת למורה מ"לרר"? או שמא מ"מועלם"?). אצלי, לעומת זאת, המצב ברור ופשוט בהרבה. שמי "ורשבסקי" כי משפחתי מקורה בוורשה, ואמי נמצאת בכיסא גלגלים כי הנאצים הושיבו אותה בו. ימי השואה קשים לה במיוחד. הם מציפים אותה בזיכרונות שכל בן אנוש היה שמח לשכוח.

אני הרצל. 'אבא של המדינה'. לא צריך להחליף

סמי שלום שטרית: אלה שמות

וְהָיוּ לָנוּ שֵׂמוֹת עִם רֵיחַ חוּס לָאָרֶס:/ אָלֶן, וְיֵה אָ-לָה מֶזוֹ. וִיט./ זַ'קִי, טְלַע אל-דָאר, דְעִ'יָה./ וְהָיָה בֶּבֶר עִם גּוּפָה מְשֻׁלֶּשֶׁת/ וְפַּטְרִיק וְז'וֹז'וֹ וְדֶדֶה./ לַבָּנוֹת הָיוּ שְׁמוֹת פַּעֲמוֹנִים: בְּרִיזִ'יט, אָלִיס, מִישֶׁל,/ ז'וֹרְזֶ'ט וְאָנֶט.

וְהַמּוֹרָה רָשְׁמָה לָנוּ בַּיּוֹמָן שְׁמוֹתֵינוּ עִבְרִיִּים:/ אִילָן, יַעֲקֹב, אַבְרָהָם,/ דָוִד וְעַלִּיזָה, זֶהָבָה וְחַנָּה./ כְכְכְכְ.. יַעֲנִי בָּאָה לַגִּיד לָּנוּ./ יָדַעְנוּ./ אֲבָל הִתְעַקַּשְׁנוּ/ עוֹד קְסָת נִיחוֹח חוּס לָאָרֶס/ לִפְנֵי שֶׁיִּדֹּם צִלְצוּל הַפַּעֲמוֹנִים:/ סָמִי, מִימִי,/ רָשֶׁל, מַרְדוֹשֶׁה...

אלי עמיר: תרנגול כפרות

"מי זה עבד אל עזיז?" שאל עופר כשקרא את שמותינו מתוך הרשימה שבידיו.

"אני," אמר בן הרב.

"מעכשיו והלאה שמך אבנר".

"פוזיה... את?"

"אני", אמרה הצנומה.

"אילנה!" פסק עופר.

"אתה ג'מיל? מעכשיו שמך יורם".

"יורם! יורם!" אמר הלה בהתפעלות כאילו זכה בבגד חדש.

"נורי".

"אני", אמרתי.

"נמרוד", פסק עופר.

"נורי!" התעקשתי.

"נמרוד", חזר עופר, מתעלם מדבריי.

"נורי!" הוספתי להתעקש.

"נדבר על זה אחר כך", אמר, ולפני שהספיק לנקוב שם נוסף מן הרשימה נשמע קול דק ועליז:

"אני הרצל. 'אבא של המדינה'. לא צריך להחליף, נכון?"

מאיר שלו: כימים אחדים

פליקט די מאמן פעדערען/ פעדערען און פוך,/ זיידעלען – א קישעלע/ פון העלן-רויטן טוך.

את השיר הזה ידעתי לשיר עוד קודם שהבנתי את משמעו. הוא מספר על אם, המורטת נוצות כדי להתקין לבנה כסת של פלומה ושל בד ורוד.

אימהות רבות, כך אני משער, שרו לילדיהן את השיר הזה, וכל אחת שיבצה בו את שם ילדה שלה. "זיידלה" הייתי אני. אין זה כינוי שדבק בי אלא שמי האמיתי. "זיידה" שפירושו סבא, הוא השם שנתנה לי אמא בהיוולדי.

כבר שנים אני מבקש להחליפו, ואינני עושה  זאת. תחילה לא היה בי האומץ, אחר כך לא מצאתי בי את הכוחות, ולבסוף נואשנו, אני ושמי, והשלמנו זה עם זה.

שתי חצוצרות במכונה שמנגנות "יענקל דודל"

נתן אלתרמן: על שמות כבירים של אישים אבירים

בָּעִיר אֵלוֹן בְּצַעֲנָנִים/ הַחוֹלֶשֶׁת עַל מְלוֹא חֲצִי-פֶּלֶךְ/ טִיְּלוּ עִם שְׁקִיעָה, נְשׂוּאֵי פָּנִים/ יִשְׁבָּק,/ שׁוּשָׁק,/ שׁוּתֶלַח.

הָיָה יִשְׁבָּק/ אִישׁ דַּק.

עָבֶה כְּשַׂק/ הָיָה שׁוּשָׁק.

וְשׁוּתֶלַח/ שָׁטוּחַ כִּרְקִיק מֶלַח.

הָלְכוּ לְאִטָּם וּבֵרְכוּ בְּאִחוּל/ כָּל מוֹדָע, אַף עָלְצוּ בִּרְאוֹתָם/ אֶת רוֹכְלֵי הַסִּדְקִית חַטּוּשׁ וְחוּל/ וְאֶת הַבַּשָׂם בַּעֲנָה-זֵתָם.

וְאֶת הַגַּלָּב יָקְדְעָם בֶּן אָטֵר/ וְאֶת הַצּוֹרְפִים אֲחַרְחֵל-בֶּן-הָרֻם/ וּנְפוּשְׁסִים שֶׁאֶת שְׁמָם לֹא יִקְשֶׁה לְבַטֵּא/ אִם אֵין הַשָּׁעָה שְׁעַת דְּחָק וְחֵרוּם.

פֹּה וָשָׁם הִשְׁתָעוּ בְּשִׂיחָה וּבְיִחוּד/ הֶאֱרִיכוּ בְּכָךְ בְּשׁוּלֵי הַכִּכָּר/ עִם מוֹזְגֵי הַשֵּׁכָר אֲחִיהֻד וַאֲחִילוּד/ אֲשֶׁר שֵׁם מֶלְצָרָם בַּקְבָּקָר.

דן בן אמוץ: מכתב אהבה של נהג ירושלמי

יש מאמו אֶלָה. הסדרן שצועק "תלביב תלביב תלביב". ופנחס פנחסי אוהד בית"ר. קוראים לו 'שועל יבש'. שועל מה עושה? נותן נשיכה – בורח. זה לוקח נוסעים – בורח. ושמואל צ'אלוקי קוראים לו 'אבא ארוך רגליים'. סווינגר גדול, כמו בסרטים.

יש אחד שמו יצחק צ'אנגולו ואחד חיים אבול-אוסבע, למה יש לו אצבע אחת – העובי שלה כמו טאייר של אופניים. ויש אחד קוראים לו אבול איבש. למה תמיד בחורף עוצר ת'מכונה בכביש, משאיר את הנוסעים לחכות ויורד לשדה לאכול איזה חורפש צעיר.

יש אחד נחום קאלאקואללו. ואחד ששמו אפלאלו אבל קוראים לו 'אלי נפל לו' למה איפה שהולך – נופל לו דברים. ומשה שאננו שקוראים לו המרשאלד, למה הולך בגאווה כמו מזכיר העולם. ואחד שמו באבא. קוראים לו 'זאמר בזומארתיין', למה יש לו שתי חצוצרות במכונה שמנגנות "יענקל דודל".

חדש בבמת אורח: ד"ר אריה אולמן על גלגולי המילה שמתחילה בזין

שאלות שנשאלו ונענו ב'שאל את רוביק': מהיכן הגיעו המילים צ'ינץ' וטחב, האם הנין הוא אבא של הנכד, מה הקשר בין ניטור למוניטור ובין עגל לעיגול, למה הכוונה ב'טפטוף רקטות' ועוד, ראו בשאל את רוביק, שאלות אחרונות, בשני הדפים. יש ללחוץ על השאלה לקריאת התשובה.

תגיות :
רפי פרץ ציור נאיבי מחווה לצייר נחום גוטמן raphael perez paint after nachum gutman תל אביב הישנה שנות העשרים תמונה ראשית

תגובות

רמי סריג
אימי המנוחה היתה מורה שכירה באחד מקיבוצי העמק אי אז בשנות החמישים של המאה הקודמת. אחד מסיפוריה על הקיבוצניקים האידאליסטים סיפר על הורים שנתנו לילדיהם את השמות שיוויון לבן וחזונה לבת. על פי אותו סיפור השניים חיכו עד גיל 18 ואז ברגע שעמדו ברשות עצמם החליפו את שמותיהם לאורי ורותי.
11 ביוני 2020 הגב
א.א.
בתור צאצאית לאותו עמק, הרשה לי לעדכן. שני השמות האלו ניתנו בתל יוסף ע"י אנשי גדוד העבודה, שעברו בפילוג לבית השיטה. שיוויון לא החליף את שמו ונשא אותו בגאון עד יומו האחרון. (אורי הוא שם אחיו). חזונה אכן החליפה את שמה עם הגיוס לצבא והיא נקראת עד היום אורנה.
11 ביוני 2020
אביטל אפרת
סיפורו של אהרן מגד "יד ושם" (1965) עוסק כולו בשאלת מתן שמות "גלותיים" לילידי הארץ. ניתן לקרוא אותו כאן https://benyehuda.org/read/9797
11 ביוני 2020 הגב
יקי
מרתק
12 ביוני 2020 הגב
יעוד גונן
סִפּוּרה של לוֹיָה הזכירני מיד שבבית-הספר היסודי (בשנות החמישים) הייתי צריך להתווכח עם כל מורה שבא לראשונה לכיתה ששמי הוא יִעוּד, ואינני טועה, ושמי אינו יהוא, או עִדּוֹ, או עודד, או יהודה...במשך השנים סִגַּלתי לי את הנוהג לאיית את שמי בכל פעם שאני אומרו פעם ראשונה.
14 ביוני 2020 הגב
dobson
KuIRhq http://pills2sale.com/ cheap viagra
08 באוקטובר 2020 הגב
dobsonz
8DWqYJ http://pills2sale.com/ levitra nizagara
18 באוקטובר 2020 הגב
Merziuz
puvXsE http://pills2sale.com/ viagra online
14 בנובמבר 2020 הגב

הוספת תגובה